חלפה עברה שנה ושוב יום הזיכרון לחללי צהל ופעולות איבה מגיע.

הפעם הזיכרון הוא חד וטרי – אנחנו במלחמה, יום יום "הותר לפירסום.." נשמע ואנחנו יודעים שעוד חיל נפל. בשביל החייל הזה לא צריך – זכרונו חי וקיים ושולט בחיינו יום יום, שעה שעה. 

אך לוח השנה מחייב, רוצים לזכור וחובה לזכור את הנופלים בשנים קודמות. 75 ימי זיכרון כמספר ימי המדינה וגם קודם לה. כל הזמן זוכרים ולא חדלים וגם אם נרצה לא נוכל – אלו הם חיינו. 

אלא מאי? מלחמת "חרבות ברזל" שלא מניחה לנו לשקוע ולעכל זיכרונות קשים, בני 5 חודשים בלבד, מעוררת בנו שאלות מציקות: איך לציין את היום הנורא הזה? האם צריך לתת דגש למלחמה זו ולדחוק הצידה את נופלי המלחמות הקודמות? מה חושבים הלוחמים במלחמות ישראל לדורותיהם? 

אמר לי גל נעמן, ממושב ירקונה, שלחם במלחמת יום כיפור. לדעתו צריך לאפשר למלחמה הנוכחית לקבל מקום בולט ולהעמיד אותה כערך בפני עצמו, כדאי שיהיו 2 דקות דומיה ולא אחת כמו תמיד, לציון המלחמה עכשיו. 

המלחמה האחרונה שעדיין לא תמה הולמת בלבבנו ללא הרף – אנחנו מדינת כל מכאוביה. 

חללי צה"ל בכל המערכות כבודם נשמר ונזכר, אך במערכה הזו שיש מי שמדמה אותה למלחמת השחרור השנייה, בגלל העוצמה הצבאית והאזרחית הנדרשת כדי לשרוד כאן, בלטה במעשי הגבורה של אזרחים וחיילים בלתי יאומנו. 

גם אורי עצמון, ממושב כפר סירקין, שלחם במלחמות הקודמות, חושב שיש צורך להדגיש את עוז רוחם וגבורתם של החיילים והאזרחים במלחמת אוקטובר האחרונה. כל שנה הטלוויזיה הישראלית מקרינה את פרטי הלוחמים גם לפני מלחמת העצמאות ואי אפשר להמעיט בגבורתם והקרבתם למען המדינה, רק במלחמת יום כיפור נהרגו קרוב ל-3000 חיילים ומעט מאוד אזרחים. 

איך זה יהיה השנה? עד כה נהרגו כ-500 חייילים וכ-1,200 אזרחים. איך יציינו את מות האזרחים? 

אנחנו עומדים בפני תקופה קשה של תוקפנות מצד אויבינו לא רק ברצועת עזה אלא גם בגבול הלבנון ובגדה המערבית. האם נצליח לנצח את כולם? ומחיר הדמים? 

על כן נראה שיום הזיכרון הבא עלינו יאלץ להמשיך ולעביר אלינו בתקשורת עוד חללים והם יחרטו בנו זיכרון חדש שגם הוא יכלל ביום זה. כדי לשמור על כבוד החללים אסור שיהיו מחלוקות על אופן ציון היום הנורא. 

אם הורים שכולים לא מעוניינים בנוכחות שרי ממשלה צריך לכבדם, והתנועה הקיבוצית שרוצה לציין את האירוע בדרכה בנפרד, ללא נציגות ממשלתית – יש לאפשר להם. איך אפשר להגיד לאם שכולה שאיבדה את בנה בן ה-20 לשמור על כללי טקס ממלכתיים שלא מדברים אליה. הם, הם, ששילמו את המחיר הנורא מכל ועל כן הם יכולים לקבוע את מהותו של היום הזה. 

נגליתי לרעיונות חדשים לציון יום הזה כמו הקמת רשות נפרדת שתהיה אחראית לציון היום לאורך כל השנים הבאות, מחקרים על האירוע, תיעוד הנופלים ובני המשפחות וגם שינוי התג שניתן לכל אזרח במדינת ישראל מפרח דם המכבים ללוגו אחר. 

אולי כלניות בארי?….

הפוסט קווים לדמות יום הזכרון 2024 הופיע לראשונה ב-.

כל כך רציתי לזכור את היום שלפני השביעי לאוקטובר 

ולא הצלחתי. 

ניסיתי להגיע לעיתונים שיצאו בתאריך זה ולא מצאתי, 

כאילו העבר נמחק כלא היה. 

ואולי באמת לא היה השישי לאוקטובר, כמו "לפני הספירה", 

אין תיעוד. 

אני זוכרת שקמתי בבוקר ויצאתי להביא את העיתונים ואיך זה שלא זכור לי מה נכתב בהם? 

זה היה יום שישי ערב שבת וישראל התכוננה לעוד הפגנת מחאה נגד הרפורמה שתתקיים למחרת. 

הזכירו בו, כבדרך אגב, שבשישי לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ובמצרים נחוג יום זה כניצחון. 

וכן, גם היינו בתקופה של חשש מהדתה של ישראל, וכראייה – האירוע המפחיד והאלים בכיכר דיזנגוף והצפייה ל"הקפות" של שמחת תורה שאמורות להיות למחרת. 

אירוע שלא קרה ומוטב שכך. 

עוד יום של חול חג – שמחת תורה. 

כל כך שגרתי היה השישי לאוקטובר שאפילו ידיעה ביטחונית אחת לא הייתה וגם אם הייתה מי שם לב אליה.  

כי הרי כולנו היינו בהרדמה מכוונת מלמעלה ואפשר לישון בשקט כי הרי החמאס מורתע. 

ב-6.30 בבוקר למחרת אירע הרשע השטני שכמותו לא כתבה ההיסטוריה האנושית . ומאז אין לנו עבר רק הווה מתמשך שאין לו סוף. הווה של ילדים חטופים, של חיילים הרוגים, של עדויות מסוייטות מהשבי ושל פירים ומיטוטים. 

לו רק יכולתי לחזור לימים "המשעממים" של לפני. 

ואם נוכל? האם הם יהיו אי פעם נורמליים? 

ימים שגרתיים כאלה שהמאבקים הפוליטיים הם עצם קיומנו והם מעניקים לנו אדרנלין כמו במלחמה. 

נשוב ונלך לתיאטרון (גם הוא יעסוק בהווה שלנו היום) 

נקרא ביקורות על סרטים כי ללכת לקולנוע אי אפשר וגם לא בא לנו. 

נחזור לספר שהתחלנו לקרוא ולא סיימנו. 

אולי גם נעיז ונמריא לארצות ניכר למרות ששונאים אותנו. 

או פשוט יותר – נחזור להתכתש איש ברעהו ולא נפנים את אסוננו ההיסטורי. 

עם של אסונות אנחנו, חיים ממלחמה למלחמה ובין לבין מנסים להתנהג כאילו אנו עם ככל העמים ואף עולים עליהם. 

למה אנו מגדלים את נכדינו? אנחנו משרים עליהם רוחות מלחמה, כאילו אי אפשר בלי וזה המסר – מלחמות. 

והעצב אין לו סוף. 

האם אי פעם תקום ממלכת ישראל שפניה לשלום עם אויביה? 

כפי שזה נראה היום – בספק.

הפוסט השישה באוקטובר הופיע לראשונה ב-.

בימים אלה חוגג מושב שרונה 90 שנה להיווסדו, תשעה עשורים חלפו מאז הוקם בשנת 1932 על אדמת ג'ידרו שנרכשה מכפר מל"ל. במושב, השוכן במועצה אזורית דרום השרון, מתגוררים 407 תושבים (כולל הרחבה), מהם 67 חברי אגודה (27 דונם גודל נחלה). ענפי החקלאות במושב: מטעים דבורים צמחי נוי ולולי מטילות. 

הכל התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת. קבוצת הראשונים החלו להתארגן בארגון "ג'ידרו" בין השנים 1926-1928 בעמק זבולון וחיפשו אדמה להתיישב עליה. הם שילמו לקק"ל בעבודת כפיים תמורת אדמהעתידית וכיוונו לנטיעת פרדסים, אך אדמת האזור לא התאימה. וכך כעבור שנים המתיישבים קיבלו אדמה מכפר מל"ל בעזרתו של הרצפלד הידוע ועלו על קרקע ירקונה בשנת 1932 ושמה ניתן לה מקרבתה לנחל הירקון. 

האוהלים של מחאת רוטשילד 2022 היו מתקבלים ברצון אצל מתיישבי ירקונה ב-1932. מאז עברו 90 שנים, במהלכם בתים נבנו – חלקם מפוארים. מה שנשאר היום לנכדיהם וניניהם זה להסתכל אחורה בהערכה והערצה על עקשנות להילחם ולא להרים ידיים ולוותר, אך גם להביט בזעם על מגדלי המגורים של הוד השרון המאיימים על הירוק של ירקונה ועל כל מפעל סביהם החלוצים. 

לא לשכוח לעזור 

נחזור לחגיגה. עוד טרם החל הטקס על הבמה, העיניים קלטו ואי אפשר שלא, שלט  פסיפס כתוב: "לא לשכוח לעזור". 

משפט זה, שנשאר חרוט בליבם של תושבי ירקונה, נאמר ע"י איתמר מוצפי ז"ל (1991-2010), יליד ירקונה, ממשפחת פרדקין המייסדת. בן 19 היה במותו, צעיר שחי את השינוי שאותו חלם לחולל, שמר על הערכים שלו באש ובמים והקפיד תמיד לעזור לאחרים. חבריו לקומונה הנציחו את זכרו ונושאים אותו בליבם למזכרת וממשיכים את דרכו. 

חגיגת ה-90  של המושב הקטן והיפיפה הזה נחוגה בשיתוף פעולה מלא של כלל התושבים – כל תושב נשא תפקיד – מי בעריכת שולחנות הכיבוד שכל קייטרינג היה מתהדר בו, מי בארגון הבמה, שחקנים זמרים תלבושות – התנדבות מלאה. הכוכבים על הבמה היו בני המקום בעיקר בני נוער וילדים קטנים. הם כבשו את לב הצופים במשחק המושלם בהומור עצמי ובשירתם המשלהבת.

ראש המועצה האזורית דרום השרון, אושרת גני-גונן, ברכה וסיפרה בשמחה שכוונה להרחיב את ירקונה בוצעה לפני 25 שנים ויש לשמור על המושב ומסגרתו. 

אמיר ולדמן, יו"ר הועד המקומי ומנחה הטקס, הסביר מדוע עליו לתרום לירקונה: "אני עושה זאת מתוך שליחות ציבורית ואכפתית ועכשיו הגיע תורי. בבית הורי ינקתי את משמעות התרומה לקהילה והיום היא תופעה 'מדבקת'." 

מאין עוד רוח ההתנדבות הזאת שואל האורח המוזמן? 

והמארח  עונה  בתשובה: "מה, זה לא ברור מאליו? הרי זה כתוב על השלט." 

המשפט הזה חרוט על לבם של כל הדורות של ירקונה מאז היווסדה, ורוחו ממשיכה לפעום גם בליבות הנצרים שלהם. רק בזכות הרוח הזו הישוב הקטן הצליח להתגבר על תלאות החיים הקשים – שיטפונות בחורפים קשים, מחסור בסיסי במזון, במסגרות חינוכיות לילדים, בבריאות, למשל כשחברה יולדת, שהוריה נשארו בנכר או שרחוקים בארץ, קיבלה תמיכה מחברותיה למושב. 

חברי המושב התגייסו להגנת הארץ – לשורות הפלמ"ח וההגנה. ביטחון לא היה להם והם נרתמו לשמירה. באותם ימים ראשונים הגניבות היו חקלאיות רבות ובשנת 1937 נרצחה מאלי אנגלסרט ז"ל. מסתנן נכנס לרפת והרגה והיא אמא לילדים. נכדתה מאלי צפריר אנגלסרט המחיזה את סיפורה של סבתה על במת האירוע.  

בשנת 1950 נרצחה תמר אורן ז"ל, בת 20 שרק סיימה סמינר למורות, שנרצחה ע"י מחבלים בפרדס במושב. שתיהן חקוקות עם שאר נופלי מלחמות ישראל על אבן זיכרון, אחת מאבני המקום במצבה ב"גן המייסדים". הערבות ההדדית היא זו שתמכה וביססה את המושבים בישראל וגם בירקונה. 

היו החלטות משותפות מתי לקנות פרה ולמי? איזו משפחה זקוקה לעזרה רפואית ולאחר קום המדינה מי יקבל מכסה לגידולים שונים. גם לאחר ביטול הערבות ההדדית – ירקונה עדיין (ככתוב בשלט) תורמת לנזקקים ועמותות. 

תמונות מרגשות 

מפעל שידוע בכל הארץ "בזאר ירקונה" הוא פרי יוזמת החברים: אוספים תרומות מחברות מסחריות ופרטיים ומוכרים אותם בשבת שלאחר חג הפסח והכספים מיועדים לתמיכה, למשל ל"עמותת חיים" לילדים חולי סרטן. 

עוד קודם לחגיגה הוצגה תערוכת צילומים של דורות המתיישבים בשם "ירקונה – נוף ילדות" באצירת איילת שטרלינג לבית ניסן הב-רון ואורנה בנימיני לבית ולדמן מהוותיקים. הדגש היה על הילדות – ילדי הראשונים, המסגרות בהן חיו, עזרו להורים – ומנגד ילדי הבנים, הנכדים וגם הנינים – ארבעה דורות.  

בתמונות המרגשות נראית התפתחות המושב לאורך השנים, מחינוך הטף והילדים הגדולים יותר, שצריך היה להסיע אותם בחמור ועגלה לבית הספר השכן בכפר מל"ל – ועד לתנועות הנוער שקיימות גם היום ומחנכות לאותה עזרה ונתינה שהיא מסורת המושב. למותר לציין שרוח ההתנדבות בולטת גם בחגי ישראל וזה ניבט מאוד בתמונות מן התערוכה. 

חברי וחברות המושב מביטים ומזהים את עצמם ואת חברים ומשפחתם והזיכרונות מציפים דמעות אור  ואושר בעיניהם. תוך כדי התערבבות בקהל ניגשת אלי אישה שאינה מוכרת לי, מרים פרופס שמה, ומזדהה בפני כאחת מילדי סוריה שמשפחות במושב קלטו בשנת 1946. 

סיפור קליטתה במושב כילדה במושב נגע לליבי – כיצד ילדה קטנה נשלחת לארץ ישראל בלי הוריה, הגעגועים שלה והבכי שלי. חוברת מרגשת על עשרת ילדי סוריה נקראת: "ואז באו ילדי סוריה". חברי המושב שאירחו בבתיהם את הילדים הקטנים כותבים על החיים עם ילדי סוריה בבתיהם, בתים שהשפע רחוק מהם, ובכל זאת היה ברור שצריך לקלוט את הילדים. 

מלבד הסיפורים, במרכז החוברת עומדת שירתו האפית של החבר אורי אורן ז"ל: "אלה תולדות", המתאר את תקופות המושב על כל תלאותיו ושמחותיו בסגנון ספרותי יפיפה, שהזכיר לי את האידיליה של דוד שמעוני " ביער בחדרה". 

באותם ימי צנע ועם הקמת המשקים ונטיעת ההדרים, הגברים יצאו לעבוד  מי ב"סולל בונה" ומי ב"מקורות" ובמשרד החקלאות והנשים עבדו במשקים. והיום – עד כמה התרחקנו משם. הילדים שבגרו והיו לאנשים זוכרים בדמם את הנתינה והעזרה שהוריהם נתנו, וזה אך טבעי שהם ממשיכים במסורת.  

ירקונה מציינת את העלייה לקרקע מדי כמה עשורים – כל דור זוכר ומעביר הלאה לדוד הבא. היו חגיגות משמעותיות ל-30 שנה, ליובל ה-50 , ל-80 ועכשיו ל-90. כל עשור נבדל מקודמו ומתקדם ברמת החיים אך לא מפסיק את רוח ההתנדבות. 

ביציאה מן המושב ממול, מיתמר בנין רב קומות, נפיל ענק ומאיים על ירקונה הקטנה. אמר אחד מנואמי החגיגה שתושבי ירקונה יכולים לגור בבניין הזה ועדין הוא לא ימלא. 

יש הימנון לירקונה שנוער המושב חיבר, על פי מנגינה לשיר "אם תרצי" שהלחין חנן בן ארי: 

"בלילות אני לא ישן כבר שבועות 

רק מתהפך מצד לצד 

ומתרגש לחגוג רק לך 

90 שנה של עבודה  

וזה הזמן להגיד תודה 

שאת הבית לכל אחד  

כל כך יפה וירוקה". 

תגידו שזו אולי קלישאה אך, אישית, התרשמתי במשפט: "מי שלא ראה חגיגת ירקונה לשנת התשעים לא ראה חגיגה מימיו." 

הפוסט ירקונה בת 90 הופיע לראשונה ב-.