״אני נולדתי בקיבוץ. לקחו את כל הקיבוץ, הפכו אותו לגמרי, ואמרו שאין יותר אידיאולוגיה", אמר חבר קבוצת דגניה א', בן 84, בדיון שהתקיים לאחרונה, לפני השופטת ברכה לחמן, בבית משפט השלום בקצרין, בעת תחילת בירור תביעה שהגיש, באמצעות עו"ד שילת קריספין, כנגד קיבוצו (המסווג כ"קיבוץ מתחדש״).
החבר סיפר בתביעתו שמאז שנת 1961 הוא עובד בקיבוץ כ"עובד פְּנִים", ומשנת 1984 מועסק במטע הבננות של הקיבוץ, ועדיין עובד בו, במתכונת של שישה ימים בשבוע, כשמונה שעות עבודה ביום (משעה 6:00 בבוקר).
החבר לא חָלַק על כך שלא מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בינו לבין קיבוצו. תביעתו היא שהוא לא קיבל את כל זכויותיו כעובד פְּנִים, "מכוח תקנון אורחות העבודה בקיבוץ, שקבע כי זכויות חברי הפנים בקיבוץ תהיינה צמודות לדיני העבודה במשק״.
לא להפחית מתנאי עובדי הפנים
החבר תיאר שהקיבוץ החליט בשנת 2004 על "מודל התחדשות" שכלל, בין השאר, כפרק נפרד בו, תקנון "אורחות עבודה" שהסדיר גם את זכויות וחובות עובדי הפְּנִים בקיבוץ. לטענת החבר, תקנון זה מהווה חוזה בין הקיבוץ לחבריו, ולכן חלים עליו דיני החוזים. נקבע בו, הדגיש החבר, ש"כללי 'אורחות העבודה' מבוססים על חוקי העבודה במדינת ישראל עם התאמות למציאות המיוחדת של הקיבוץ". משכך, טענתו היא "שהקיבוץ אימץ את דיני העבודה במשק הישראלי כדי להחיל אותם על החברים, עובדי הפנים בקיבוץ". הוא הדגים זאת בשורה של הוראות שנקבעו ש"תואמות וזהות לדיני העבודה": היקף שעות העבודה המותר, שעות נוספות, ימי מחלה, חופשת לידה ועוד. הוראות דומות, הוסיף החבר, נקבעו גם בהחלטה מאוחרת שקיבל הקיבוץ בשם: "מודל דגניה 2009״.
החלטות אלה, אמר החבר בתביעתו, נועדו להחיל את דיני העבודה במשק על החברים עובדי הפנים בקיבוץ באופן המיטיב איתם לעומת השכירים במשק, או לפחות שלא להפחית מתנאיהם לעומת אלה של העובדים השכירים. דיני העבודה במשק, הסבירה פרקליטתו של החבר, כוללים גם צווי הרחבה, לרבות "צווי ההרחבה בענף החקלאות״.

החבר: הקיבוץ הפר את תקנון אורחות העבודה
״צו הרחבה" הוא צו שמוציא שר העבודה שמרחיב את תחולתו של הסכם קיבוצי קיים (במקרה זה של "התאחדות האיכרים") גם על קבוצות עובדים שאינן כלולות בהסכם. כך ניתן להקנות את היתרונות שבהסכם קיבוצי כללי גם לקבוצות עובדים לא מאורגנים, שההסכם הקיבוצי אינו חל עליהם. צו ההרחבה בענף החקלאות מעניק לעובדים בחקלאות זכויות סוציאליות עודפות על אלה הקבועות בחוק.
לפי הנטען בתביעה, הקיבוץ מיישם את הוראות צווי ההרחבה על העובדים השכירים העובדים בחקלאות בקיבוץ, אך אינו עושה זאת ביחס לחברים עוֹבְדֵי הַפְּנִים, וזאת בניגוד לתקנון אורחות העבודה, שהוא "חוזה שנחתם בין חברי הקיבוץ לבין הקיבוץ״.
החבר טען שהקיבוץ הפר את תקנון אורחות העבודה בכך שלא עדכן את שכרו כעוֹבד פְּנִים לפי התקנון, לא החיל לגביו את דיני העבודה במלואם, לא נתן לו זכויות, ולא שילם לו שכר או מענקים לפי צווי ההרחבה בחקלאות ודיני העבודה במשק, ובכלל זה: דמי הבראה, מענק שנתי, דמי כלכלה, קרן השתלמות, תוספת וותק, דמי חגים, תוספת קטיף ודמי חופשה. עוד תבע החבר פיצויים בסך 30,0000 שקלים בגין עוגמת נפש, אפלייתו וקיפוחו ביחס לעובדים שכירים אחרים "העובדים איתו כתף אל כתף״. סך כל תביעתו של החבר כנגד הקיבוץ הוא: 208,000 שקלים.
הקיבוץ: החבר בגיל פרישה והסדרי העבודה אינם חלים עליו
דגניה א', באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות') טען מנגד כי יש לדחות את כל טענות החבר. כאשר מדובר בחבר בגיל פרישה, הוסיף הקיבוץ, הסדרי העבודה של הקיבוץ אינם חלים עליו.
הקיבוץ הסביר שלא אימץ להחלטותיו הֶסְדֵּרִים הנגזרים מיחסי עובד-מעסיק וממילא גם לא החיל על חבריו את הוראות צווי ההרחבה. הבסיס המשפטי לזכויות העובדים הן ההחלטות הפנימיות במוסדות הקיבוץ. "כללי העבודה" של הקיבוץ מבוססים על "חוקי העבודה", בשונה מ"דיני העבודה". צו הרחבה אינו "חוק" אלא "דין", כך שאין בסיס להחלתו, שכן "לא כל דין הוא חוק" אמר הקיבוץ. מה עוד שנקבע במפורש שהחלת "חוקי העבודה" תעשה עם "התאמות" ל"מציאות המיוחדת של הקיבוץ״.
״אין כל הפליה של החבר-התובע" אמר הקיבוץ, שכן לא ניתן להשוותו לעובדים שכירים או לחברים בגיל העבודה אלא רק לחברים בגיל פרישה הממשיכים לעבוד ובכך לא הופלה. גם אם "נשווה את התובע לשכירים בענף", אמר הקיבוץ, החבר לא הופלה לרעה כי הסכמי ההעסקה של העובדים השכירים מבהירים שמשכורתם מגלמת בתוכה את כל הזכויות הנובעות מצווי ההרחבה. לו היה נקבע, הסביר הקיבוץ את עמדתו, שצווי ההרחבה חלים על החבר, כי אז "זכויות רעיוניות אלה היו כלולות במסגרת שכרו״.
על העיקרון
הקיבוץ דחה את תביעת החבר לפיצוי בגין עוגמת נפש ואמר כי דווקא מתוך הערכה לחבר, המשיך הקיבוץ להעסיק את החבר בענף הבננות, דבר שאינו מובן מאליו, הגם שזה הגיע לגיל פרישה לפני 20 שנה והקיבוץ יכול היה לסיים את עבודתו. בשל כך שהחבר מוסיף לעבוד הוא נהנה מתקציב גבוה יותר מאשר בני גילו, הוסיף הקיבוץ.
עוד טען הקיבוץ כי חלק התביעה הנוגע לזכויות שמקורן שבע שנים ויותר קודם למועד הגשת התביעה – התיישן. הקיבוץ הוסיף שהחבר לא מיצה את הליכי הבירור הפנימיים בקיבוץ טרם הגשת התביעה. ״הנושא הוא עקרוני בעיני התובע", אמרה עו"ד שילת קריספין בדיון המשפטי שהתקיים, וביקשה לקבוע את התיק "לשמיעת ראיות".
המשך יבוא.

הפוסט מכופף הבננות הופיע לראשונה ב-.

*תמונה ראשית: שדרת ברושים. לפי פקודת היערות אין לכרות אילן מוגן או עץ בוגר ללא קבלת רישיון. צילום: אודי שטיינוול, אתר פיקיוויקי

כשהנסיך הקטן אמר: יְלָדִים הִיזָּהֲרוּ מֵעֲצֵי בָּאוֹבַּבּ! ברור שהוא או המחבר סנט-אכזופרי, לא התכוונו לעצי ברוש "בוגרים" בקיבוץ השוכן בגליל המערבי.
הסיפור המובא כאן מתאר את חובת הרישוי במקרה של כריתת עץ לצד "מודל הענישה" במקרים של כריתה אסורה, וגם מדגים עד כמה יכולה "להתהפך" פסיקה בין הערכאות השונות.

עצי ברוש נכרתו בקיבוץ, אי אז בשלהי 2018. כתב אישום הוגש כנגד שלושה נאשמים: הקיבוץ, מנכ"ל החקלאות בקיבוץ ומנהל מטע האבוקדו, בו יוחסו להם "30 עבירות של כריתת עץ בוגר ללא רישיון כריתה". אישום כנגד נושאי משרה הוא בוודאי שאינו נוח, מטריד, גוזל משאבי זמן, אך גם חושף את הנאשמים לסיכון המשפטי שיש בהרשעה. האישום הוגש גם כנגד מי שביצע את הכריתה בפועל (הנאשם הרביעי).

פרק ראשון: נדרש או לא נדרש רישיון כריתה?
לאחר הגשת כתב האישום בבית משפט השלום בחיפה הגיעו הקיבוץ וממלאי התפקידים להסדר טיעון עם המדינה: כתב האישום תוקן. מנכ"ל החקלאות בקיבוץ ומנהל מטע האבוקדו נמחקו ולא נאשמו עוד ברמה האישית. מנגד הקיבוץ הודה, הורשע ונדון לקנס בסך 84,375 שקלים, לצד התחייבות להימנע מעבירה דומה. הסדר הטיעון לא כלל את הנאשם הרביעי, הַכּוֹרֵת בפועל (נקרא לו מעתה: הנאשם).

כנגד הנאשם נטען שהוא כרת, בהוראת הקיבוץ, 30 עצי ברוש בוגרים, שעמדו בשורה בצמוד לאחד ממטעי האבוקדו של הקיבוץ בלא שהיה בידו רישיון כריתה. הנאשם טען להגנתו שלא נדרש היה רישיון כריתה, מהטעם שאלה לא היו עצים בוגרים. השופטת טל תדמור-זמיר אמרה כי השאלה היא אם אכן מדובר ב"עצים בוגרים", או שמא מדובר רק בגיזום שאינו מצריך רישיון.
השופטת הסבירה כי לפי ״פקודת היערות״ אין לכרות "אילן מוגן" או "עץ בוגר" ללא קבלת רישיון לכך מאת פקיד היערות. "אילן מוגן" הוא עץ זית, חרוב ועצים נוספים (המופיעים ברשימה שנקבעה בצו שהוצא מכוח החוק) בכל גודל. "עץ בוגר" לעומתם הוא "עץ שגובהו שני מטרים לפחות מעל פני הקרקע, וקוטר גזעו, הנמדד בגובה 130 סנטימטרים מעל פני הקרקע, הוא 10 סנטימטרים לפחות". ההגדרה אינה לפי גיל העץ, אלא לפי מידותיו המצטברות: גובהו וקוטר הגזע המרכזי שלו.
״כריתה" מוגדרת כ"חיתוך הגזע המרכזי של אילן מוגן או עץ בוגר בלא הותרת בדים, וכן כל פעולה הגורמת או העלולה לגרום למותו של אילן מוגן או עץ בוגר". המשמעות היא ש"כריתת עץ שאינו עץ בוגר, אינה מצריכה רישיון ואינה אסורה".
השופטת לא מצאה בחומר הראיות כי המדינה "הוכיחה מעבר לספק סביר כי עצי הברוש שהנאשם גזם או כרת הם עצים בוגרים", ומשכך היא זיכתה את הנאשם.

פרק שני: מסקנות חדשות
המדינה ערערה על ההחלטה המזכה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שם ישבה בדין השופטת רונית בש שסברה אחרת מבית משפט השלום. מסקנותיה מעדות פקח הסיירת הירוקה שהובאה בפני בית משפט השלום היו אחרות מזו של השופטת שם. הפקח העיד שמדד את קוטרם של חלק מהעצים בתמונות שצילם, ניתן היה לראות כי בחלק מהעצים נותר גדם שגובהו יותר מ-1.30 מטרים. משכך, הסיקה השופטת שאם בגובה העולה על 1.30 מטרים היה קוטר העץ כדי 20 ס"מ, אזי בגובה של 1.30 מטרים היה קוטרו לפחות 10 ס"מ. לגבי עצים שנכרתו באופן כמעט מוחלט והגזם שלהם נלקח מהמקום, אמרה השופטת שניתן ללמוד על גודל העץ מתמונת הראיות הנסיבתיות. משכך, מצאה השופטת לבטל את זיכוי הנאשם ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום כדי שזה ידון בו מחדש.

פרק שלישי: הרשעה וקנס כספי
התיק חזר אפוא מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום (שם, כך נראה, התייחסו ל-15 עצים בלבד). הנאשם הורשע ועונשו נגזר לקנס בסך 8,000 שקלים, וכן חתימה על כתב התחייבות כספית בסך 10,000 שקלים להימנע למשך שנתיים מביצוע העבירה בגינה הורשע.

פרק רביעי: המדינה ערערה על חומרת הענישה
המדינה עדיין לא הסתפקה בענישה האחרונה, וחזרה וערערה לבית המשפט המחוזי חיפה, הפעם על חומרת הענישה.
שופטי הערעור: רון שפירא, בטינה טאובר ועדי חן-ברק הסבירו שערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בעונשים (אלא אם הם חריגים בצורה קיצונית). הם מצאו שהקנס שהוטל על הנאשם הוא אכן נמוך לשיטתם, אך הם לא החמירו בכך שכן הסבירו שלא ניתן להתעלם מכך שפעל לפי הוראות ממלאי התפקידים בקיבוץ (שעימם גובש הסדר טיעון) וגם לא מגובה הקנס ששילם הקיבוץ. לצורך "הענישה הראויה לעתיד לבוא", אמרו השופטים כי הקנס צריך להיות גבוה הרבה יותר והדגימו בכך שהגדילו פי שלושה את הסכום שיירשם בכתב ההתחייבות (להימנע מעבירה זהה), עליו יחתום הנאשם, באופן שאם יוסיף ויבצע עבירה שכזו – ישלם קנס של 30,000 שקלים.
אנטואן סנט-אכזופרי, לו היה חי בקיבוץ ולא בעיר פריז, היה אומר במקרה זה: מְנַהֲלִים, הִזָּהֲרוּ מִכְּרִיתַת עֵצִים לְלֹא רִישָּׁיוֹן, זֶה עוֹד יַעֲלֶה לָכֶם…

הפוסט קיצץ בנטיעות הופיע לראשונה ב-.

חמש משפחות שרכשו בתים במסגרת מיזם בנייה של 26 יחידות דיור ביד מרדכי הגישו תביעה בבית משפט השלום בבאר שבע כנגד החברה שניהלה את הפרויקט (נקרא לה: חברת הניהול), ואת הקבלן אשר ביצע בפועל את הבניה. באמצעות הפרקליטים יצחק קארו ומוטי מלכא תבעו המשפחות (נקרא להם – התובעים) פיצויים בשל העיכוב במסירת הבתים, ליקויי הבניה, ועגמת הנפש שנגרמה להם. 

הבנייה בוצעה בהתאם למערכת הסכמית מורכבת שכללה שלושה חוזים: הסכם ניהול ותכנון בין הקיבוץ לחברת הניהול; הסכם משולש בין הקיבוץ, חברת הניהול, וכל אחת ממשפחות התובעים; הסכם לרכישת שירותי בניה, בין כל משפחה (בנפרד) לבין הקיבוץ והקבלן. מכוח ההסכם המשולש הוקמה מִנהלת, ובה נציגי התובעים והמשתכנים הנוספים, נציג הקיבוץ ונציג חברת הניהול ששימש מנהל המיזם.  

וזו הייתה חלוקת התפקידים לפי ההסכמים:  

חברת הניהול – נטלה על עצמה, כלפי התובעים ושאר המשתכנים, אחריות בלעדית לניהול הפרויקט, התכנון והפיקוח עליו ולכל הפעולות שיבוצעו בידי נותני השירותים השונים בבנייה.  

הקיבוץ – נטל על עצמו אחריות לביצוע עבודות הפיתוח והתשתיות הציבוריות בלבד. בהסכמים נקבע שהוא פטור מכל אחריות אחרת לכל שירותי הניהול, עבודות הבניה, הבדק, ליקויי הבניה בבתי המגורים. 

הקבלן – התחייב לבנות ולמסור את הבתים בתוך 14 חודשים, אך המסירות בפועל היו בעיכוב של 11.5- 17 חודשים.  

בניית בית חלומות הסתיימה במפח נפש 

בית משפט השלום בבאר שבע מצא כי לפי ההסכם המשולש יש לחברת הניהול אחריות וחבות כלפי התובעים, לגבי איכות הבניה, הליקויים בעבודות, וגם לגבי האיחורים במסירה. השופט יורם ברוזה אמר שחברת הניהול הייתה אחראית לוודא שהקבלן מסיים את העבודה בזמן וכי התיקונים הנדרשים בוצעו. משנמצאו ליקויים בבנייה, פסק בית המשפט, בהתאם לחוות דעת מומחה הנדסי, כי הפיצוי שתקבל כל משפחה יהיה בהתאם לעלות תיקון ליקויי הבנייה שנמצאו בביתה. מדובר בסכומים שנעו בין 20,000 ל-69,000 שקלים למשפחה. 

השופט הסכים עם התובעים כי יש לפצות אותם בגין עוגמת נפש. "מדובר במיזם של בניית בית חלומות שהסתיים במפח נפש" בשל ליקויי הבניה והאיחור הרב במסירה. הוא פסק לכל משפחה פיצוי בעד עוגמת הנפש שסבלה בשיעור של 10,000 שקלים ועוד 10 אחוזים מגובה הליקויים שנפסקו לאותה משפחה.  

התוצאה בבית משפט השלום הייתה שחברת הניהול חויבה, מכוח אחריותה לפי ההסכם המשולש, לשלם לתובעים את מלוא הפיצויים עבור ליקויי הבניה ועוגמת נפש. נפסק שחובתה לשלם את  הפיצויים היא "ביחד ולחוד" עם הקבלן. המשמעות היא שהתובעים יכלו להיפרע מחברת הניהול במלוא סכום הפיצוי גם אם הקבלן לא ישלם להם דבר. לגבי מערכת היחסים שבין חברת הניהול והקבלן, נקבע שאחריות חברת הניהול לליקויים היא 15 אחוזים והקבלן 85 אחוזים. אשר לקיבוץ, הוא  הופטר מאחריות כלפי התובעים בכל הנוגע לבנייה, כי כך נקבע בהסכמים שבין הצדדים.  

מי אחראי לכשלים בפרויקט? 

חברת הניהול ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. באמצעות עורכי הדין אלישע כהן וליאל דאי, היא כפרה בכך שהפכה ל"אחראי על" כלפי התובעים לכל מעשה או מחדל של הקבלן, לכל עיכוב במסירה וליקויי בניה, באופן שיש נגדה עילת תביעה ישירה לפיצוי.  לטענתה, לא היה מקום "להשית עליה אחריות מוחלטת" לכל כֶּשֶׁל בפרויקט, שנגרם בשל מחדלי הקבלן. עניין זה, תאר בית המשפט המחוזי בדונו בערעור, "הפך לאקוטי עת הקבלן יצא מהתמונה בשטח בזמן אמת, ולאחר-מכן במהלך המשפט, באופן שהטיל ספק ביכולת התובעים להיפרע ממנו".  

בהמשך, בערעור, הקבלן התייצב לדיון, וביקש באמצעות עו"ד דרור אשכנזי, להפחית את החיובים שהוטלו עליו. 

השופטים בערעור: אריאל ואגו, אלון אינפלד וגאולה לוין,  פסקו שאין להתערב בפסק הדין שניתן  למעט עניין מהותי אחד, שמקורו בשאלה: "האם נתנו התובעים לקבלן 'הזדמנות נאותה' לתקן את ליקויי הבנייה קודם שהגישו את תביעתם. לפי "חוק המכר דירות", יש לתת לקבלן "הזדמנות נאותה" לתיקון ליקויי הבנייה, ועליו לתקנם "תוך זמן סביר". השופטים הסבירו שניתן להגיש תביעה לפיצויים בעד ליקויי בנייה רק כאשר הקבלן לא ניצל את ההזדמנות לתיקון הליקויים ואיבד בכך את זכותו לתקן אותם בעצמו.  

חברת הניהול שחוייבה למעשה בפיצויים בשל מחדלי הקבלן אמרה שאומנם מערכת היחסים של מיזם הבנייה בקיבוץ אינו זהה למערכת היחסים הרגילה שבה אדם רוכש דירה מקבלן, אך כאן  החילו הצדדים בהסכמה את הוראות חוק המכר על היחסים ביניהם, ובכלל זה את נושא הבדק והתיקונים ומתן האפשרות לקבלן לתקן ליקויים בבנייה.  

אי מתן ההזדמנות לקבלן לבצע תיקונים, אמרו השופטים, עלול להביא לשלילת הזכות לפיצוי כספי בגין עלות התיקון. לחלופין, תיתכן הפחתה של הפיצוי בהיקף של כשליש מעלות התיקון, שכן לו ניתנה לקבלן המקורי הזדמנות לתקן הוא היה עושה זאת בעלות נמוכה יותר משמעותית מהמחיר הנגבה בידי קבלן חיצוני, שכן אין צורך לגלם בעלות התיקון את רכיב הרווח של קבלן חיצוני (קבוצות העבודה וגורמי הפיקוח כבר קיימים בשטח הפרויקט ממילא, וההוצאות שלו  קטנות יותר). 

מהראיות שהובאו בבית משפט השלום, מצאו השופטים כי שאלה זו לא נדונה ולא הוכרעה (ככל הנראה, מאחר שהקבלן "נטש את ההליך" שם). הם אמרו שהמומחה ההנדסי שהתייחס לליקויים קבע כי לו היו התיקונים מבוצעים בידי הקבלן עצמו, בפיקוח חברת הניהול, היה אומדן התיקון נמוך בכדי 30 אחוזים. פסיקת סכומי הפיצוי, בידי בית משפט השלום, הם הסבירו, נעשתה בהתאם לתרחיש של תיקון באמצעות "קבלן חיצוני", בתוספת אותם 30 אחוזים. 

על התובעים היה להוכיח כיצד ומתי נתנה לקבלן הזדמנות לתקן את התיקונים ומאחר שעניין זה לא נדון ולא הוכח, פסקו שופטי הערעור להפחית שיעור של 30 אחוזים מהפיצוי שנפסק בעד הליקויים, ולעדכן בהתאם את הפיצוי שנפסק בעד עוגמת נפש שנגזר משווי עלות תיקון התיקונים.  

הפוסט בנייה מרוכזת ביד מרדכי: משלושה יוצא אחד הופיע לראשונה ב-.