בתחרויות השונות מגיעה הרפת למקומות גבוהים, בזכות ההשקעה הגדולה בטיפוח הנוי באתר וגם בסביבה.

זה לא בא מאליו ומחייב השקעה גדולה והרבה אהבה, לאורך זמן ובמשך שנים רבות.

אריה זיידל שמתקרב לגיל גבורות, הוא האיש שמשקיע הרבה אהבה ונשמה בפרויקט הירוק וגם בצילומים מרהיבים..

אתה לא נולדת בקיבוץ ולא גדלת על נוי מרהיב וצילומים, איך התגלגלת לרפת ולתחביב תובעני?

נולדתי בברלין בשנת 1946, שנה אחרי המלחמה הארורה, שבסיומה היו הוריי במחנה שארית הפליטה, במשך שנה וחצי. ב-1947 עלינו לארץ ישראל וגרנו בתל אביב של לפני מלחמת העצמאות.

ב-1960 הגעתי לחברת נוער בקיבוץ שלוחות, ההורים נשארו בת"א ובשלוחות התחיל פרק הרפת בחיי. נפלה בחלקי הזכות לעבוד עם שני ייקים – אחד היה אבי המאמץ, יהודה צונץ והשני משה כץ שהיה מנהל הרפת, כיהן בכל ההנהלות בענף ונפטר בגיל צעיר יחסית. מבחינת חינוך, לא היה שני להם ועד היום אני זוכר אותם לטובה, כמחנכים הכי טובים לעבודה.

אחרי הצבא חזרתי לשלוחות היישר לרפת ובשנת 68 יצאתי לעזרת הורים ועבדתי אצל ש. גוזמן ובניו – חברה לציוד חליבה. שם התוודעתי לאנשי המיכון הטובים בארץ – פרופ' רם שגיא, זאב שצר וחי הברון וגם אליעזר ישראלי, שהיה איש אחזקה של הגליל העליון.

מקץ שנתיים חזרתי לשלוחות והייתי איש האחזקה של הרפת. בשנת 80 עברתי עם אשתי לקיבוץ עין חרוד מאוחד והיא הייתה מורה. הילד הראשון שלנו נולד כאן. מאז אני ברפת במאוחד… עשיתי את כל העבודות. המנהל היה אבי פלד ועם בניית המכון, הוטל עליי נושא טיפוח הנוי ברפת, עבודה שעשיתי גם ברפת שלוחות.

בניתי חממה לצמחי בית והשקעתי בטיפוח הנוי, שעות רבות בכל היממה.

החלק הדרומי של הקיבוץ, כל המחנה שצמוד לרפת, בלי השדות, עם כל הנוי עד תל יוסף, הכול היה עבודה שלי – בהתמדה ובעקביות.

שתילת העצים הייתה במו ידיי וכיף גדול היה לעקוב אחר התפתחות הירק. התחיל בדשא, 50 עצי זית, 20 עצי תמר, פרדס עצי הדר, בוגונוויליות ומגוון של שיחים בגבהים שונים.

כשעברנו להיות קיבוץ מתחדש, התקציב נגמר – נתתי מאות שעות אחרי העבודה בטיפול בהשקייה, בגיזום, בריסוס ובשאר עבודות הנוי בסביבת הרפת. 3 מילדיי עבדו גם הם ברפת.

חלבתי עד גיל 55 ובהמשך, עברתי להיות מפעיל טרקטורים לעבודות הרפת וגם איש הכל-בו, שדואג לרווחת העובדים – קפה, עוגות, מתנות ותופינים נוספים.

בצד פיתוח הנוי צמחת מאוד גם בתחביב הצילום ויש לך יצירות מדהימות, עוד לפני שלכל אחד הייתה מצלמה ביד..

הייתי צלם הרפת משנות ה-80 – 15 אלבומים של תמונות רפת יפהפיות.  כשהמצלמות הופיעו בטלפונים, היו צריכים אותי פחות ובמשך כמה שנים, אף הייתי הצלם של הארכיון הקיבוצי.

תערוכה – המכון היה תמיד מקושט עם צילומים מהווי החקלאות והרפתנות. הבאתי פלקט מכל מדינה בעולם ובכל המכון היו פלקטים ממוזיאונים – תמיד היו תמונות שלי על קיר המכון וחדר האוכל.

לפני שנה שיפצתי את המכון וזיו בן ארי המנהל, ביקש שאקשט את הקירות. בחרתי את נושא הסביבה הקרובה לעין חרוד וכל התמונות הן מהעמק. אוהב במיוחד את הזריחות בבוקר.

ובכל זאת אתה ממשיך לקום בבוקר לעבודה ברפת ונראה שאתה אפילו נהנה מאוד. לאן הולכת הרפת בעידן החדש?

אני מגיע לרפת השכם בבוקר ב-04.10, מנקה חלק מהאבוסים וממשיך בעבודות – מנקה מדרכים, מקלטר, מטפל בזבל. רוב הזבל הולך לשדות הגדש וגם לאתר הקומפוסט בשדה אליהו. בסיום העבודה, לקראת השעה 11, אני שוטף את השופל וחוזר הביתה.

יש בי רצון להמשיך בעבודה ברפת, אבל זה הולך ויורד.

לצערי, יש שינויים בהיקף העובדים המקומיים ברפת. צעירים לא ששים להיכנס לרפת ומספר החברים הצטמצם עד מאוד – לאן זה הולך? הדור הבא יחליט…

התחביב הצילום ממשיך להיות איתי, נוסע עם רכב שטח ומצלם במגוון נושאים וזוויות.

בין מקום עבודה לסביבת עבודה

זיו בן ארי – מנהל הרפת ורכז התארגנות העמק

refet-ziv@ehm.co.il

רפת החלב נטועה עמוק בתוך ההוויה החקלאית, בקיבוצים ובמושבים בארץ.

הרפת היא מקום עבודה, שאפשר להגיד שבאים אליו עם שמחה בלב.

רוב העבודה נעשית עם וע"י הבהמות, מקום עבודה מעניין מאתגר המאפשר כיווני התמקצעות שונים: בעלי חיים, גנטיקה, מכניקה…אה… כן… זבל יש כמעט בכל מקום (אף שבשנים האחרונות חל שיפור משמעותי).

תחושת שליחות מלווה את הרפתנים, שקמים בבוקר או בשעת לילה מאוחרת לאסוף את תפוקת היום – החלב עדיין נמנה עם המזונות החשובים, מתוך סל המזונות היומיומי לאנשים. 

טכנולוגיות שהולכות ו"מתפרצות" לתוך חיינו, בכל תחומי החיים, עושות דרכן גם  לתוך עולם הרפת – ברובוטיקה, שידור בזמן אמת על התנהגות הפרה הבודדת והעדר, איכות החליבה, ניצולת מזון ועוד.

אז זהו מקום העבודה…                                                                                                

האמת שיותר ברצוני להתייחס לסביבת העבודה

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, לפני 40 שנה, כשמכון החליבה הנוכחי היה בתהליכי בנייה. יצא לי לשאול את אבי פלד, שמעבר להיותו  רפתן וותיק, היה זה שדחף את התכנון ושימש כפרויקטור לבנייה החדשה. "למה אין  בכל שטח המבנה פתח ביוב, שאליו אפשר בקלות לנקז מים משטיפת הרצפות?" אבי ענה לי  "כמו שבבית אין, כך גם כאן לא יהיה".  כן, זו היא סביבת העבודה. או כמו שאמר מי שאמר – "כאן (ברפת) אני נמצא יותר שעות מאשר בחדר" (היום בית)…

באותה תקופה קיבלה עין חרוד חבר חדש והרפת עובד חדש, אך עם ניסיון רב — אריה זיידל. אריה בעל חוש אסטטי מפותח, שבנוסף לעבודה השוטפת, התחיל להראות את כישוריו בגינון ונטע עשרות רבות של עצים ושיחים בכל מתחם הרפת, טיפח פינות צל ודשאים שמשמשים את ילדינו, כבר עשרות בשנים ופסלים סביבתיים קישטו את המרחב. ואנחנו, זאת אומרת כל שאר צוות העובדים הרפתנים, בעיקר לא הפרענו ונתנו לו "להשתולל". אחרי 10 שנים זכינו בתחרות הרפת היפה של ההתאחדות ושה"מ – השנה היא 1989.

במקביל לנעשה בחוץ, אריה דאג לפתח את נושא התיעוד ברפת. במשך הזמן נצברו עשרות אלבומי תמונות  וכן שלל תמונות התלויות על קירות המבנה. "פרי מצלמתו", שבהם מונצחים אירועים, מסיבות, חידושים והמצאות. אחרי עוד כ-20 שנה  זכינו במקום השלישי המכובד בתחרות הרפת המטופחת,   שארגן ידידנו יוסי מלול מהאיחוד.

לאחרונה, עשינו שיפוץ בחדר האוכל ברפת. אריה לקח על עצמו לחדש את ה"תערוכה"  יחד עם בנו יואב (שקיבל מאביו כישורים בתחום האסטטי) נרתמו למשימה. הם יצרו בתוך המסדרונות וחדר האוכל, תערוכת צילומים שמתארת את העמק והרפת בתוכו, דרך עדשת המצלמה של אריה.     מדובר על למעלה מ-60 תמונות.

 כשאנו באים בבוקר לרפת, מקדם אותנו הדשא והנוי סביב.  הקפה נלגם, תוך התבוננות בטבע העוטף אותנו מהתמונות. אין ספק שהקפה טעים יותר וכולנו יודעים להעריך את שנפל בחלקנו.

 אז זוהי סביבת העבודה שלנו…

אני גאה שיש באפשרותנו לתת חירות ודרור "לאמן שבאיש העובד"..

אמרו: "יפה האמנות בסביבתה – כמו דג במים שוחה"

תודה לאריה ולמשפחתו ואתם מוזמנים להעיף מבט

הפוסט הרפתן והתחביבים – אריה זיידל הופיע לראשונה ב-.

גם אותות השנים, לא מרפות את ידיו ורגליו של זיוה-זאב צומברג ביטבתה. גם היום, אחרי עשרות רבות של שנים ברפת, הוא ממשיך להשכים קום ולהגיע לאהבה הגדולה שלו – רפת החלב הגדולה בערבה.

נפגשנו לעוד שיחה עליו ועל הרפת…

אמרת רפת יטבתה, אמרת זיוה – הוא האיש המזוהה ביותר עם הרפת בקיבוץ שבערבה הדרומית ויש לו תרומה חשובה ביותר להקמת הענף במקום המרוחק בישראל, בתנאים כמעט בלתי אפשריים לגידול פרות.

בכלל, יש צורך פנימי להביע הערכה גדולה לאנשים שבחרו להגיע למדבר ולבנות בו יש מאיין, בסביבה קשה ותובענית, וגם להצליח.

ואכן, קיבוץ יטבתה מצליח מאוד בעשייה שלו ומהווה מרכז חשוב גם לקיבוצים נוספים, שנוסדו עם השנים, בסביבה המדברית.

יישר כוח לכולם על הנחישות, הדבקות במטרה והציונות במיטבה..

ספר איך הגעת לרפת מיישוב עירוני לגמרי…

נולדתי בבית החולים העמק בעפולה בשנת 1938, כאשר היו רק צריפים לשיכון חולים. ההורים עברו לחולון ואחרי כיתה ח', שלחו אותי לחברת הנוער בקיבוץ חולדה במרכז. שם עשיתי היכרות והתחלתי לעבוד ברפת.

סידרו אותי לעבודה בסככה חדשה ברפת, שבה היו עגלות בפינה והפקח בשו"ט, היה מזריק להם. הייתי 3 שבועות כנער בענף, שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד קבוע וזה היה כבוד גדול. אחרי שבוע לימדו אותי לחלוב בידיים, כי חלבו אז במכונה ניידת וזה היה ב-1952. האיש הזה גם אימץ אותי אליו הביתה ואשתי עירית, היא בתו, שהייתה גם "אחותי"  ואני מכיר אותה עוד כשהייתה בגיל 7.

גרעין הנח"ל – כעבור 3.5 שנים הגיע חבר שלי וסיפר לי על גרעין וקיבוץ צעיר. נדלקתי וחזרתי להורים בחולון, התגייסתי לגרעין "מגל וחרב" של הנח"ל.

עשינו טירונות, באמצע פרצה מלחמת קדש, קיצרו לנו והלכנו לקיבוץ הכשרה בעין גב שבעמק הירדן. אחרי חצי שנה הורידו אותנו לעין רדיאן להחליף את הגרעין הקודם. במקום אימון מתקדם, השאירו אותנו ואזרחנו בשל"ת את הקיבוץ. היינו 69 חברים באזרוח וזה היה ב-12.1957.

עירית ואני התחתנו ב-63 בחולדה, היא הייתה יתומה מאימא וגדלה מגיל שנה וחצי אצל אבא שלה, שהסכים גם לאמץ אותי. פעם בשבוע הגעתי לחולדה, סיימתי חליבה לילה וחזרתי באוטובוס, במוצאי שבת. כאשר היא סיימה י"ב, הגיע זמננו והתחתנו. עירית הייתה אימא בגיל 19.5. כיום – יש לנו 5 ילדים, הבת הגדולה שלנו כבר סבתא ויש לנו 20 נכדים ו-6 נינים.

הניסוי בעדר בשר במרעה..

ההגדה מספרת, שעם הקמת ההיאחזות היו פרה אחת ועגלה, באותו שלב העלו אותן צפונה ולא חזרו לכאן יותר. ב-56 כל השטח, מהאזור שלנו ועד קיבוץ סמר וגם מעבר לעצים, היה גידול שנקרא חילף החולות והיו ניסיונות להאביס בו את בעלי החיים. זה צמח דגני, כמו שיבולת וכשאנחנו הגענו למקום, היה משק במגוון בעלי חיים – לול, דיר ו-23 פרות, שהיו ערביות בלאדי ופר אחד ברהמה יפהפה. היינו הולכים במרעה, קמים בשתיים לפנות בוקר ועד תשע בערב היינו רועים. מקו המים שירד לאילת היו לוקחים מים – בנו שקתות גדולות והעדר היה מגיע לשם לשתות. בשעה שלוש אח"צ, הוצאנו מהגדייה וחזרנו הביתה. פעם בחודש שקלנו את הפרות וראה זה פלא, הן לא עלו במשקל מהזנה במרעה…

כל הניסויים האלה בפרות ובכבשים היו על 4 חלקות – עגלים שגדלו פה, חצי ברהמה וחצי ערבי, רשמו את האכילה, אספו את "האחוריים" והיו שורפים. פרופ' עזרא אייל היה אחראי על הניסויים ותחתיו היה חייל ניו-זילנדי, רוג'ר בנימין אחד, שהיה אגרונום ואחראי על עדר הפרות ואנחנו היינו תחתיו בכל הניסויים. העלינו רעיון שאם נישאר עם הפרות במרעה, בכל היום, במקום לעלות ולרדת 6 ק"מ לכל כיוון, נראה ברכה יותר גדולה, בעלייה במשקל.

גרנו במרעה חודש ימים ובסופו, עלינו הביתה. למרבה ההפתעה, הפרות עלו במשקל והחלטנו ללכת על עדר בשר של 120 אימהות, שחלקן קנינו ב"משולש" וחלקן מקיבוץ הסוללים, שליד נצרת. היינו עם עדר בשר והחלטנו לגור באותם תנאים 5-4 חדשים במרעה. כעבור שנתיים הסתבר שצמח החילף לא מתחדש, אולי בהעדר מי תהום, או מסיבה אחרת. במקום שאכלנו צמחה "הגה" – עשב שהפרות לא אכלו אותו.

התברר שלגדל עגלים אולי כדאי, אבל עם הפרות אין מה לעשות – תוספת הזנה בבית להשלמת המרעה, לא הייתה כדאית, וזה היה סופו של הניסוי בעדר בשר.

הרפת התפתחה בהדרגה

בנובמבר בא אליי מרכז המשק ואמר לי – סע לתל אביב, מחכה שם מישהו ותיקחו שתי פרות מבית יצחק ומקיבוץ שובל. הבאנו אותן לכאן והן היו הראשונות.

בנימין לב העמיס לי פרה וירדנו ליטבתה, הגענו בחמש בבוקר, חלבתי אותה ביד ובאתי עם דלי חלב טרי לחדר האוכל והייתה שמחה רבה. עשרה ימים אחרי כן, הגיעו עוד שתי מבכירות מהולנד וזו הייתה תחילתו של עדר החלב ביטבתה.

הפרה המליטה מיד כשירדה ונקראה "רחלי" – ראשונה לתת חלב ליטבתה.

אף אחד לא האמין שפרות יחיו כאן, היו שתי מערכות לשירותי הדרכה – הסוכנות ושה"מ, שקלתי חלב בכל חליבה, הגדלנו את הרפת. היה מישהו שהחליט שזה שווה ניסוי וב-62, היו 12 פרות שחלבו ולא היה לנו מה לעשות עם החלב, כי עשינו בבית שמנת וגבינות.

הרפת הראשונה נבנתה ב-62 והתחילה בסככה ליד המחלבה וכיום היא חצי סככה עם גג אסבסט. בנו אותה אנשי הסוכנות יחד עם מכון חליבה מסוג טנדם, 3 עמדות מכל צד. שנה אחרי, קיבוץ גבע בעמק היו המאמצים של הרפת ודנדי היה המסגר. בשנת השירות שלו, יחד עם אשתו בקיבוץ, בנה את הסככה השנייה.

בכל אותם ימים חלבתי פרות והיה איתי גם טוביה נאור, שבא מקיבוץ מסדה. ב-63 כבר היה מכון חליבה, מכון טנדם, אחר כך שדרת דג של אלפא-לוואל ובהמשך ציוד אלקטרוני של צח"מ אפיקים – כך 20 שנה, עד שעברנו למכון הנוכחי עם חברת אס.סי.אר.

לקראת פתיחת המכון הראשון, קיבלנו בינואר 62, משלוח של 50 עגלות מהולנד והיו לנו 20 משלנו, קנינו 27 עגלות וגידול עצמי – 15. סגרנו עם תנובה רחובות שנעלה אליהם שמנת מהפסטור ומהפרדת השומן.

הזרעה – ב-1958, עם ארבע פרות, התחלתי לנדנד ל"השירות" שצריך הזרעה מלאכותית. נסעתי לשבועיים בחולדה ולמדתי הזרעה עם ספקולום. הייתי, בטלפון השבור, מודיע על בקשת זרמה והיא הייתה זרמה טרייה. ככה התחלנו את ההזרעה המלאכותית, שלוש הזרעות לפרה ואם לא מתעברת מכניסים פר.

מי השתייה – היום, נותנים לפרות לשתות מים מותפלים או מעורבים. בזכות עבודת מחקר ביטבתה – השווינו וקיבלנו תוספת של 2 ליטר חלב, במים מותפלים. בכל משק יש מתפיל מים שמוציא מלחים מהמים. בכל בית יש שני ברזים – מים רגילים ומים מותפלים והם מיועדים לשתייה. ברפת מוצב מיכל של מים מותפלים לשתיית הפרות.

ואז צץ רעיון המחלבה בערבה הדרומית

מישהו הגה את רעיון המחלבה – עקרת הבית באילת משלמת אותו מחיר לחלב, כי הוא היה מפוקח ואת ההובלה של תנובה לאילת, שילמה הממשלה. שר התעשייה והמסחר היה פנחס ספיר ואמרו לו, שאם תתנו לנו את דמי ההובלה, נבנה מכון פיסטור וכך, במרץ 62, יצא החלב הראשון לאילת וגדלנו ל-80 פרות, שמהן, 40 הובאו ישירות מהולנד.

משה הס מחולדה בא מטעם התנועה והוא היה האיש שהעלה את רעיון אספקת חלב לאילת. הלך לפנחס ספיר ודאג לתקציב – הוא היה משה בעל החלומות.

אורי חורזו היה מטעמנו, הלך ללמוד חלב בבית דגן ועסק בבניית המחלבה ובניהולה. לצערנו, בתפקידו כמרכז משק, נסע צפונה ב-1966, התהפך ונהרג והוא בן 28 בלבד…

המחלבה עברה ממכון פיסטור למחלבה מגוונת. התחילה עם חלב, לבן, אשל ושמנת בבקבוקי זכוכית ובארגזי עץ ואחר כך עם פריגורטים. חלק מהמוצרים הפסקנו לייצר, לאחר האיחוד עם חברת שטראוס, שבו נקבע שהמחלבה המקומית לא תעשה מוצרים כמו שטראוס וכך הפסקנו עם המעדנים והתמקדנו במשקאות חלב -בתוצאה הסופית אין לנו על מה להתלונן…

בעשור האחרון, המחלבה היא הענף המרכזי בקיבוץ ורבים אומרים בחיוך, שכשהם מתעוררים, הם מסתכלים בחלון ואם רואים עשן יוצא מהארובה, אז הם שקטים ואף יכולים להמשיך לישון…

איחוד רפתות עם אילות הדרומית

הרפת גדלה וגדלה וב-2003 איחדנו את הרפת עם אילות ומאז היא נקראת רפת חלב ערבה. דובי הלמן היה בן גבת ומרכז משק של אילות, ביקש ממני להגיע לאילות ולראות. 11 שנים שקלתי חלב ביטבתה ובאילות, בהמשך, הייתי שותף להקמת רפתות חדשות בגרופית ובקטורה. ב-81 בא אליי מנהל הלשכה בבאר שבע וביקש שאתגייס לחצי משרה בשה"מ וכך נכנסתי כמדריך רפת בערבה – מפארן ודרומה. שנה וחצי אחרי, הוסיפו לי את טללים ומשאבי שדה בנגב. בכל השנים הייתי מרכז רפת וגם מדריך אזורי בחצי משרה.

הארגון הוקם בשנות ה-60 באיחוד של מחלקת ההדרכה של הסוכנות, עם האגף המקביל במשרד החקלאות. הייתי מתחיל את היום ברפת, נוסע לאחד היישובים וחוזר להשלים ברפת וכך ביצעתי את שתי המשימות. עשינו הרבה תצפיות וניסויים עם חברי המחלקה.

באותן שנים גם הקמתי את התארגנות הרפת האזורית ופעלנו במשותף.

יתרונות ייצור חלב בערבה

בייצור החלב בערבה כמעט ואין יתרונות – מזג האוויר יותר טוב מזה של עמק בית שאן, כי יש פחות לחות. בשנים האחרונות הלחות גדלה, בגין הצמחייה הגדולה שהתפתחה באזור וזה קשור – כשיש יותר צמחייה יותר מזיעים.

החסרונות לייצור בערבה, ברורים ומוכרים – מרחק גדול ממרכז הארץ, מחירי הובלה גבוהים ויקרים, מזון רחוק ויקר ולעיתים גם פחות איכותי.

שנים ייצרנו מזון לבד וגידלנו ירק וזה די מסובך – יורדים לשדה עם טרקטור ועגלה, קוצרים ומביאים לחלוקה 3 פעמים ביום, 4-3 עגלות ירק ליום וזו עבודה של אדם ליום שלם. ההובלה כ-3 ק"מ הלוך וחזור. זה היה קשה ולא כדאי והפסקנו.

עשינו הרבה ניסיונות עם ד"ר רן סולומון וד"ר גבי עדין (שליוו אותנו באהבה רבה), השווינו מתן חציר אל מול מנה עם תחמיץ וירק והסתבר שוב ושוב, שהחציר לא נופל מהירק ולא כדאי לגדל. ככלל, עשינו הרבה ניסויים בהזנה והאחרון היה השוואה בין מנה קנויה (בשותפות של איזידור ממרכז המזון בדבירה) למקומית והמקומית ניצחה.

איך הייתה ההעברה הבין דורית בניהול הרפת?

חי, הבן שלי, נכנס לרפת כילד בכיתה ח' וקיבל את ריכוז הרפת ב-2007. העברת השרביט הייתה חלקה וזורמת. הגעתי למסקנה שאני רוצה לפרוש מניהול בגיל 60 לערך. ברפת היה צוות גדול וטוב של חברים, כינסתי אותם ואמרתי להם שאני רוצה לפרוש, שתהיה חלוקת עבודה בין החברים וחי ייקח את הניהול. הוא היה שנה במכללת רופין וכאשר סיים, הוא נכנס לתפקיד בהסכמה של רוב החברים.

אני המשכתי לחלוב ועבדתי ברפת כרגיל, הייתי פנסיונר של שה"מ וליוויתי את הצוות, היינו מתלבטים ביחד בכל הנושאים ויש כאלה ברפת הרבה. רן סולומון מגיע מעת לעת ויושבים ביחד.

איך אתה משתלב ברפת עם שינויי העיתים?

ההצגה שלי נגמרה, העברתי את הפיקוד לדור ההמשך ואני בקהל… בא בבוקר למכון ועושה מה שאני יכול, מחשב והזרעות. לא רץ אחרי פרות ולא מלווה את הרופאה. עברתי כמה ניתוחים ברגליים ושומרים עליי – אני יוצא מהרפת עם קלנועית, מתי שבא לי – מכין העברות, דרישות ומכון. לא נותן הוראות לאנשים ועושה מה שאני יכול, במסגרת היכולת הפיזית.

אנחנו כמובן, נפגשים גם בבית והרפת מככבת בשיח..

לאן הולכת הרפת, ביטבתה ובערבה?

ביטבתה יש לרפת עתיד טוב, כי יש לנו מחלבה צמודה שהחלב עובר אליה בצינור עילי. גם אם יבטלו את התכנון, יישמר הקשר בין הרפת למחלבה. היא צריכה את החלב קרוב לבית וגם בעתיד יצטרכו וירצו לשתות חלב.

העובדים המרכזיים כיום ברפתות הם העובדים הזרים והם מחזיקים את הפעילויות הפיזיות, כמו חליבות. בקיבוץ יש מעט ענפים ובעלי החיים הם ענף מייצב. כיום יש בו 8 עובדים חברים, שמהם 3 פנסיונרים, שנותנים הרבה לב ונשמה (זיוה, לבקו וממיה). חלק גדול מהוותיקים בקיבוץ עובדים בענפים שונים ורואים ברכה. יש למה לקום בבוקר, לא רץ לכל ההמלטות ולא עולה על טרקטור, אבל יש מספיק עבודות שכדאי לקום בבוקר בשבילן ואפילו מוקדם. לבקו וממיה עושים מה שיכולים בעבודות מסגרות, בקניות כל-בו ובמשימות מגוונות.

בקשה למערכת ההדרכה – בגלל שאנחנו מעט רפתות בערבה הדרומית – 7 בסך הכול, אין פעילויות מקצועיות משותפות וכך, כל אחד לעצמו ולא נפגשים מקצועית. המוסדות כמו שיאון והחקלאית, מגיעים לביקור אבל פרטני ולא אוספים את כולם ליום עיון וזה חסר לי. חשוב שהנהלת האזור והמוסדות, ייקחו את הבקשה לתשומת ליבם ויפעלו בנושא. אני מכיר את מערך ההדרכה ויודע שזה אפשרי.

נאחל לזיוה עוד שנים רבות של בריאות ועבודה פורייה ברפת, יחד עם קבוצת הוותיקים בקיבוץ. שרובם משתלבים בענפים השונים ויש להם תרומה משמעותית..

הפוסט כל החיים ברפת הופיע לראשונה ב-.

לאחרונה הגעתי לקיבוץ בית רימון, לחליבה הראשונה במכון החליבה החדש ברפת נטופה המשולשת והתרגשתי מאוד, יחד עם העובדים והפרות. מתקן חדש שמשלים השקעות גדולות מאוד לאורך שנים רבות – רפת שיכולה לשמש כרפת מודל בענף

גילוי נאות – שמשתי כיו"ר רפת נטופה מעל ל-12 שנה, מאז תחילת 2007. רפת שזה מקרוב סיימה את הרפורמה הגדולה של שנות האלפיים, לאחר איחוד של בית רימון המארח עם גשר ובהמשך, הצטרפה גם אשדות יעקב איחוד. בנו את הסככות הנחוצות לשיכון לחוץ של הפרות והאריכו את מכון החליבה, שהסוכנות בנתה עם ההקמה בשנות ה-80.

לזכותם של המשקים-הבעלים, שהם נרתמו בכל השנים לפיתוח ולהרחבה הדרגתית של הרפת ואנחנו, עם צוות הרפת בראשותו של מוטי רחמים המנהל, לחצנו על הגז ובכל שנה, השקענו סכומים ניכרים לפיתוח, לשיפור ולקידום הרפת.

כך בנינו עוד סככה גדולה לעגלות, 3 סככות מרחביות כפולות ל-600 פרות, חצר צינון כפולה, הרחבת מתקני המזון, יונקייה מודרנית, כבישים ודרכים ושיפור מתמיד של נראות הרפת, ששיאה עם בנייה משותפת ועצמית של פרגולת תצפית על בקעת נטופה המדהימה, שבחורף היא מתמלאת במים ומוצפת בשטח נרחב. וכמובן, הרבה עצי ברוש צריפי.

גידול מתמיד בהיקף הייצור והעברה כספית קבועה לבעלים, ההשקעות בוצעו מההלוואות ממקורות שונים ובתחשיב השנתי של "מקורות ושימושים", הבאנו הכול בחשבון…

הקפדנו לשמור על יחסים קרובים עם הנהלות המשקים וגם עם החברים, בדיווח מתמיד בעלונים הפנימיים, בישיבות הנהלה של הקיבוצים ובחגיגות טו בשבט  ברחבי הרפת, בהשתתפות בני נוער והורים מהמשקים.

למוטי רחמים ולמוטי אלדר סגנו, יש תרומה עצומה לקידום הרפת, תוך שיתוף העובדים וטיפוחם בדרכים מגוונות. העובדים אוהבים את שני המוטים וזורמים עם החלטותיהם..

את מכון החליבה הוצאנו לתכנון עם אבנר הורוביץ, אחרי שיצאתי עם מוטי לסיור באירופה ויישמנו את התובנות בתכנון. קיימנו דיאלוג עם חברות הציוד והחלטנו ללכת עם אפימילק. ההנהלה קיבלה החלטה לא פשוטה להשקעה של מעל ל-10 מיליון ₪, לבניית מכון בתקופת של הרבה חוסר ודאות.

אחרי 12 שנות הובלה משותפת ברפת, הגיעה העת להחליף כוחות ובמקומי נבחר זיו אטד מעין המפרץ והוא, בעל ניסיון רב בניהול רפתות גדולות, המשיך במשימה והשלים את התכנון והבנייה, עם הרבה אהבה והשקעה אישית.

חליבה ראשונה במכון חדש –  הגיע היום של חליבה ראשונה במכון החליבה החדש. הקדמתי להגיע, כדי לראות את ההכנות וללוות את הפרה הראשונה שנכנסה לחצר ההמתנה ובהמשך, גם למכון החליבה החדש עם 60 עמדות. הרבה עובדים, ספקים ומקצוענים, מלווים את החליבה הראשונה וכל פרה, מתוך 970 הפרות שהגיעו להחלב, והתרגשו להיכנס ל"ארמון החדש", במשך 12 שעות רצופות.

אחרי שהפרות נרגעו

כמה שבועות אחרי, ביקשתי להיפגש עם מוטי ומוטי ולשמוע אותם, באתנחתא קצרה בתהליך השלמת הבנייה, והנושאים הקטנים שעוד צריך לבצע…

מוטי רחמים – מנהל מיוחד

יליד 55 נולדתי בישראל להורים שהגיעו מפרס. בגיל 14, הגעתי לחברת הנוער בקיבוץ יפעת ומאז אני שם. עבדתי ברפת לפני הצבא ובתום השירות הצבאי חזרתי לרפת עד 97. בין לבין, מילאתי תפקידים מגוונים כולל ניהול הרפת.

ביפעת היה מקובל לשלוח את העובדים ללימודים מקצועיים ברופין ובפקולטה. אני עשיתי קורס יסודות ברופין ונכנסתי לניהול עד 92 ואז עומרי החליף אותי ואני הייתי לידו כחונך. כאשר דני סלעי סיים לימודיו בפקולטה וחזר לרפת, הרגשתי שאני יכול לצאת לעבודה אחרת וכך הגעתי לעבודה, כמשווק במפעל הנחושת בקיבוץ, למשך 5 שנים.

ב-2002 התחילה ההפרטה בקיבוץ והחלטתי לחזור ולנהל רפת והפעם זו של קיבוץ גלעד ליד דליה בהרי אפרים. זו הייתה אחת התקופות הקשות והמורכבות – ענף עם רפורמה גדולה ומקיפה ורווחיות נמוכה יחסית. הקמנו סככות חדשות לפרות והייתי שם עד 2010 ואז אתה, כיו"ר רפת נטופה, פנית אליי לקחת את תפקיד הניהול אחרי רנן. ראיתי בתפקיד, אתגר גדול של ניהול רפת משולשת ומאז אני כאן, עושה ויוצר בהנאה גדולה.

גר ביפעת, לא רחוק מהרפת, נשוי לדליה ויש לנו ארבעה בנים נכדה אחת, בינתיים.

מוטי אלדר

נולדתי ב-58 בקיבוץ עין צורים, דרומית למסמיה. המשפחה עברה לירושלים ואני התגייסתי לנח"ל, עם היאחזות בית רימון בגליל התחתון, שאוזרח ב-1979. מאז השחרור, בינואר 80, הגעתי לקיבוץ וכאן בניתי את ביתי.

הקמנו את הלול כענף ראשון, והייתי לולן בראשית דרכי ואז הוחלט ללכת על הקמת רפת. יצאתי לקיבוץ לביא שאימץ אותנו, ולמדתי את התורה ברפת במשך חצי שנה וב-1985, התחלנו להפעיל את הרפת המקומית, שהסוכנות סייעה בבנייתה. הייתי כאן כ-6 שנים ועברתי לתפקיד מרכז המשק, חזרתי לשנה חצי ויצאתי לעבודת חוץ בחברת פזגז. כשהשותפות ברפת התחילה ברפורמה הגדולה, חזרתי לעבודה ברפת ומאז אני כאן. מי שקיבל אותי היה פנחס ז"ל מקיבוץ גשר וג'רר האגדי.

ברפת, אני מנהל תפעול ואחזקה ועוסק גם בכוח אדם וסידור עבודה מורכב.

נשוי לעירית עם 5 ילדים שכבר גדולים ו-9 נכדים.

קיבוץ בית רימון גדל מאוד בעשורים האחרונים ויש לו ביקוש עצום למגורים. כיום הוא עדיין נקרא קיבוץ, אך מתנהל כיישוב קהילתי ועוד לא הושלם נושא שיוך הדירות. הענפים המשותפים הם תבור כלי עבודה שבעבר ייצר כלים וכיום משמש כמחסן יבוא, לולים שכיום מושכרים, רפת משותפת וגד"ש צנוע עם קיבוץ לביא.

ייצור ברפת

מכסת הייצור כ-11.5 מיליון ליטר עם כ-1,100 פרות חולבות, שמהן כ-970 נחלבות. המכון הישן היה שיפוץ והרחבה של המכון ההיסטורי, שהסוכנות בנתה בבית רימון  – פרלל 18X18, שהיה קטן וצפוף ומאוד מלחיץ במקרה תקלה. החליבה נמשכה מעל ל-7 שעות ובשיא העונה היו מצבים, שלא נשאר זמן לבצע את השטיפה אחרי החליבה, כי היה צריך כבר להתחיל את החליבה הבאה.

מכון החליבה היה צוואר בקבוק ברפת הגדולה ובהובלתך, עשינו תוכנית אב ל-5 שנים ובהן בנינו עוד 2 סככות מרחביות חדשות, כי היה צפוף מאוד, יונקייה מודרנית, שמתחשבת מאוד ברווחת היונק ברפת ועכשיו סיימנו גם את בניית המכון החדש. היה מתוכנן לקום כבר לפני 3 שנים, אבל הוא התעכב עד עכשיו, מסיבות שונות.

סככה מרחבית – יתרונות וגם חסרונות

בתנאי האקלים של בית רימון, שנמצאת על הר, עם הרבה רוחות וגשמים, הסככה המרחבית בעייתית בשלושת חודשי החורף. ברמת הצפיפות הרגילה, הן לא מצליחות לעמוד, כי יש מלא זבל שלא מתייבש. אנחנו מוציאים זבל בתקופה זו וגם מקלטרים לעיתים, פעמיים ביום. השנה היו הרבה ימי גשם ולפרות היה קשה מאוד. לעומת זה, מחוץ לחודשי החורף זה מדהים ועובד נהדר, לא צריך מאצרות וטיפול בזבל, אלא רק קלטור אחד ובקיץ מוציאים את הזבל היישר לשדות של קיבוצים ומושבים באזור, באמצאות עמוס מחברת תש"ח. והעלויות הרבה יותר נמוכות

בסעיף מרכזי ויקר – אני גם מעמיס ישירות למשאיות שלהם. מחצית מהפרות נמצאות בסככות מרחביות וכך אנחנו חוסכים לא מעט בהוצאות הטיפול.

במדרכים של הסככות הכוללות. מנקים בכל יום מכניסים את הזבל למרבץ בסככות ומקלטרים, וכך סוגרים מעגל.  

סולארי על הגגות – כל גגות הרפת מכוסים ב-3 מגה סולאר והוא רק של בית רימון המארח, בהסכמה בין כל הבעלים.

הלב של הרפת – צוות העובדים

מעבר למוטי ומוטי, צוות הרפת מגוון מאוד וכולל חברים מבני המקום – דורון ושי וגם יוסי מססה, שמגיע מקיבוץ חולתה ומנהל את העדר, החליף את ארז לבנה מעין חרוד איחוד.

ביונקייה יש כיום עובד תאילנדי – היונקייה חדשה לגמרי ומתאימה מאוד לצורכי היונקים. החיסרון הוא בגג הגבוה שנבנה והוא מכניס המון קור לבעלי החיים. בניגוד לסככות, ביונקייה הלקח הוא, לבנות גג יותר נמוך ולקיץ, לצייד במאווררים.

4 תאילנדים – גרים במבנים ברפת ועוסקים בעיקר בחליבות.

10 עובדים מהכפרים בסביבה, שחלקם ותיקים ומסורים מאוד כמו פאיז, חוסיין, מאמון, ואסים, באקר ואחרים.

סך הכול 19 עובדים ומושקע הרבה בטיפוחם – תנאי עבודה, סיורים מקצועיים וחברתיים, מפגשים תקופתיים, ארוחת בוקר משותפת, חגיגות יום הולדת, חולצות וכובעים ועוד הרבה אהבה.

מערכת ההזנה

רפת גדולה עם מרכז מזון עצמאי, מזה שנים רבות שקונים תחמיצים דרך מיקי פאר שהיה בחברת בר וכעת עבר לחברת אל"ץ. הירק מגיע מהשדות של משקים שכנים – ציפורי, הסוללים, יודפת. מרוצים מאוד מהעבודה, שכוללת גם קציר והובלה לבור התחמיץ. שחתות משני סוחרים מוכרים וותיקים, כך שנוצרים יחסי אמון עם השנים.

גרעינים ותערובות מחברת מילובר והמפעיל הוא עובד קבוע שמגיע מהסביבה.

כך הגענו למכון החליבה שהוא הלב הפועם של הרפת ומקום העבודה המרכזי

את הבדיקה על המכון הבא התחלנו בסיור רפתנים ב-2013. מוטי אלדר הוביל את הלמידה בנושא, הצטרף לסיור ראשון באיטליה ובגרמניה. בהמשך, מוטי אלדר יחד עם יוסי מלול, טל כהן וארתורו מחברת מדרו, יצאנו ב-2016 לסיור למידה מעמיק וקצר, לראות מכונים עם מיקוד בפלטפורמה של חברת מדרו המקסיקנית. קרוסלות גדולות בהונגריה, בספרד ובאיטליה והתלהבנו מאוד. גם מהמבנה של הבמה במדרו וגם מבניית המכונים ובמיוחד, במבנה המרשים והייחודי בספרד.

סיכמנו לבסוף על מבנה מצולע חצי עגול ולא מלבני. תחילה היה תכנון לבמת תצפית ומשטח לאורחים, עם קומה שנייה וגג גבוה. בהמשך, בגלל העלויות, הורדנו את הקומה והנמכנו את הגג מ-11 מ' ל-7.5 מ' וחסכנו מאות אלפים.

סככת המתנה גדולה מאוד – 600 מ"ר לשתי קבוצות של 150 ראש בכל אחת, לפי 2 מ"ר לפרה. גומי ברצפה לכל שטחה ומאווררים של חברת הרמן. הדחפן של גל הדר שעושה עבודה טובה מאוד ויש מצב שהוא צמוד כל הזמן לפרות, כדי לעודד אותן ולהיכנס בלי עזרה.

הסככה מיועדת גם לצינון בקיץ, עם 12 מאווררים גדולים  ועוד 2 בחצר הטיפולים הצמודה. התקנו מתזים להרטבה ובסך הכול, יש לנו מרחב גדול לצינון הפרות בקיץ.

סככת טיפולים ל-100 פרות משני צדדים והיא יעילה מאוד.

הגג – הכיסוי הקודם היה של איסכורית, שלא הוכיחה את עצמה עם השנים ובמיוחד עם התקנת הסולארי. הלכנו על פייברצמנט – יבוא איטלקי עם אחריות ל-20 שנה ובעידן הסולארי זה קריטי.

טיפול בשפכים – מאוד יעיל ועשינו שכלול של מה שראינו במכונים אחרים. הרעיון שנבע גם מהמבנה המיוחד של הקרקע אצלנו, שיפוע דו-צדדי לאמצע החצר ומשם, לשתי מאצרות צמודות במרכז החצר. אין שטיפה של הפרשות הפרות, אחרי כל חליבה – הנוזלים זורמים בנפרד ויש מעט, ואילו המוצקים, נגררים על ידי כלי גריפה ייעודי, למאצרה מיוחדת שבהמשך, הזבל מפונה על ידי שופל לאחת הסככות ומקולטר שם. העבודה בכל החצר אורכת כשעה ואין צורך במי שטיפה וכך חוסכים שפכים רבים ותשלומים למתקן השפכים האזורי. זה עובד טוב בחודש הראשון ומקווים להמשיך בכך.

אנשי העשייה

המתכנן היה אבנר הורוביץ שצבר ניסיון רב וידע במכונים אחרים וגם אנחנו הוספנו את שלנו.

קבלן הבנייה – מאג'די אבו-רפאע מבוקעתה. בנה אצלנו הרבה והוכיח את יכולותיו ואמינותו ובנה גם ברפתות רבות אחרות בצפון. מקצוען אמיתי.

פיקוח – חברת פיקוח, יונתן גלעד, שמעסיק כ-10 מהנדסים עם הרבה פרויקטים והרפת שלנו הייתה הראשונה שלהם – הם היו רציניים מאוד ופיקחו על הכול. בכל שבוע קיימנו פגישת עבודה עם הקבלנים, כאשר מצידנו אני ומוטי, זיו אטד היו"ר ובצלאל, נציג הבעלים. כל התשלומים לקבלים עברו דרכם ולאחר אישורם.

העבודה נמשכה יותר מהמתוכנן, בגין מגוון סיבות וביניהן הקורונה, תשתית סלעית של האתר ועוד.

לשמחתנו הקרקע הייתה פנויה מתשתיות וכך יכולנו לעבוד מבלי להשקיע עלויות וזמן, כפי שנעשה במכונים אחרים. הקרקע הייתה מיועדת להרחבת מכון הסוכנות ועליה נבנה מכון חליבה חדש ומודרני מאוד.

מה המיוחד בתרומה של חברת מדרו המקסיקנית?

המכונים שראינו היו עם פלטפורמה מבטון או מחומרים קשים אחרים. אצל מדרו המקסיקנית, הפלטפורמה קלה מנירוסטה, עמידה ורחיצה. כל התבנית עם משקל הפרות, מגיעה ל-55 טון, בעוד שבמכונים אחרים, המשקל כפול. הנראות של משטח הפרות יפהפה ונקי כל הזמן. בחלק הפנימי בדופן הציוד, יש שביל מיוחד לאנשי התחזוקה, בין המיכון וציוד החליבה. השירות והאחזקה מאוד נוחים והכול בגובה העיניים, ללא סולמות. מגיעים בקלות למנועים והכול נגיש, בהשוואה למה שראינו בקרוסלות אחרות.

אנחנו הראשונים שחתמנו עם מדרו וקיבלנו מחיר טוב – עם עליית מחירי הברזל, מחיר קרוסלה מגיע לשחקים.

קירור – 2 מגדלים של חברת מולר עם חברת ניצן הופמן וכל ההסכם נעשה דרך אפימילק. 2 מיכלים של 50 מ"ק כל אחד. 2 צ'ילרים לקירור ל-7 מעלות ומדחסים שמשלימים לעד 4 מעלות.

התחלנו להפעיל בסוף פברואר וחליבה ראשונה נמשכה כ-12 שעות, כי החלטנו לחלוב את כל 950 הפרות ולהרגיל אותן בהדרגה. כך אנחנו והפרות לומדים את החליבה החדשה והיא הולכת ומצטמצמת.

בקרוב נשלים התקנת מתקן אוטומטי לריסוס יוד בסוף החליבה ומנגד, מסך גדול לעמדת החליבה, שיוכלו לראות כל פרה ולגשת אליה אם צריך.

קו חלב חריג – חשוב ביותר וחוסך בזמן. החליבה אליו פועלת באופן אוטומטי, עם ההזנה במחשב. החלב הנפסד מגיע למיכל מיוחד, עובר פיסטור ומגיע להגמעת היונקים. החולב לא צריך להשקיע כי הכול אוטומטי.

לסיכום

רוצים לומר תודה לבעלים שנתנו לנו לבנות את המכון, שמשנה את סדרי העבודה ברפת, לזיו אטד היו"ר, שדחף וקידם את הבנייה מקרוב והיה קשוב לצרכים שהעלינו וגם לכל העובדים, הספקים והמקצוענים, שהשקיעו הרבה להבאת הפרויקט לסיומו המוצלח.

הבאתי מקצת מהעשייה ברפת נטופה שיכולה להיות רפת מודל בענף, עם מגוון של נושאים ששווים למידה ואימוץ – בהצלחה חמה לצוות הרפת בנטופה!

הפוסט מודל לתפארת הופיע לראשונה ב-.