*תמונה ראשית: מתקן אגירה בנאות מרדכי

לפני כעשור החלה מהפכה בתחום החשמל בישראל עם כניסתן לשוק של יצרניות חשמל פרטי: תחנות הכוח דוראד, דליה ו-.OPC אלו הקימו בישראל תעשייה מתחרה שבאה על חשבון ייצור החשמל המסורתי על ידי חברת החשמל, ותעשייה זו קיבלה חיזוק נוסף בהחלטה על הרפורמה בחברת החשמל. בהמשך, רשות החשמל פתחה את תחום אספקת החשמל לתחרות מלאה (כולל אספקה ללקוחות פרטיים) בכך שהשיקה את המספק הווירטואלי שהוא הכלי לביצוע עסקאות אלו. כך יכול המספק הווירטואלי לרכוש חשמל בתעריף נמוך, לאגור אותו במהלך היום במתקן אגירת האנרגיה ולספק אותו בשעות הערב בהן תעריף החשמל יקר משמעותית משעות היום.

כידוע, בשנת 2009 רשות החשמל פרסמה את מתווה מחלקי החשמל ההיסטוריים אשר איפשר לקיבוצים להקים חברות חלוקה ולשמור על עצמאות משק החשמל בקיבוצים.

חברת החלוקה אחראית על רכישת החשמל, מכירתו, תחזוקה של תשתיות החשמל, גביית תשלומים מהצרכנים השונים וכל זה, תוך כדי עמידה באמות המידה המחמירות של רשות החשמל. בנוסף, באחריות המחלק לבצע התחשבנויות כספיות בגין מתקני ייצור החשמל כאשר מצד אחד מצויה חברת החשמל אשר נדרשת להעביר את התמורה המגיעה לקיבוץ בגין ייצור החשמל ומצד שני מצוי הקיבוץ אשר אמור לקבל את התמורה.

לעיתים קרובות, קיימות מערכות לייצור חשמל אשר הקיבוץ שותף בהן עם יזם חיצוני עימו גם צריך להתחשבן. מדובר במשימה מורכבת למדי אשר מצריכה גוף מקצועי וניטרלי, כלי תוכנה מתקדמים, עמידה בדרישות הרגולציה המשתנות באופן תדיר והתמחות בשוק החשמל שהולך ונעשה מורכב בעקבות הרפורמות אשר מתחוללות במשק החשמל באופן תדיר.

חברת משקי רם מקבוצת רימון מתמחה בדיוק בנושא זה – סיוע בראי מחלק החשמל בכל הקשור לניהול משק החשמל בקיבוצים, לרבות עמידה באמות המידה המחמירות אשר דורשות התמקצעות ייחודית. החברה פועלת בכ-40 קיבוצים ובחלקם היא אף משמשת כחברת החלוקה הרשומה ונוטלת את האחריות המלאה לניהול משק החשמל.

למשקי רם תוכנה ייחודית אשר פותחה עבור ניהול חברות חלוקת חשמל בקיבוצים, ניהול פעילות המנייה אשר מספקת מענה למגוון רחב של פעילויות מורכבות לרבות ממשקי ניהול ובקרה של משק האנרגיה, ניהול מערך טכנאים, שירות לקוחות (CRM) ועוד.

בעקבות הניסיון הרב שצברה משקי רם בתחום ניהול חברות חלוקת החשמל, החברה יודעת לשפר את הרווחיות של חברת החלוקה באמצעות רכישת חשמל מרוכזת במחיר זול יותר מזה שבו יוכל הקיבוץ לקנות בעצמו וכן לצמצם ולייעל את פחת החשמל של הקיבוץ ע"י מאזני אנרגיה וניתוחי מעגלי פחת אשר כוללים את כלל מוני הצריכה, מוני בקרה ומערכות לייצור חשמל, וזאת מידי חודש עבור כל קיבוץ. כל אחוז פחת שהחברה מצליחה להפחית חוסך לקיבוץ עשרות אלפי שקלים בשנה. התוכנה של משקי רם מחשבת את פחת החשמל מדי חודש גם בקוט"ש וגם בשקלים.

בנוסף, החברה בוחנת ומדייקת את אמיתות הנתונים בעזרת התוכנה באמצעותה צוות מקצועי אשר בודק את הגדרות המונים ומוודא שהם אכן הוגדרו כראוי ושאין הגדרות שגויות אשר גורמות להפסד כספי. החברה גם מבצעת בדיקה תקופתית לכל תשתיות החשמל בקיבוץ, מטפלת בעמודי החשמל, בודקת את מערכת המניה של המערכות הסולאריות, משפרת את הניטור של מעגלי החשמל, מחליפה את מוני החשמל במקרה הצורך, וככל שהקיבוץ רוצה בכך, גם מספקת מימון לביצוע השקעות, לרבות החלפת המונים, שמוחזר אך ורק מהרווחים של חברת החלוקה.

לדברי עומר סימנסקי, מנכ"ל משקי רם, "משקי רם היא החברה המובילה כיום בתחום חלוקת חשמל לקיבוצים ואשר מספקת להם ניהול יעיל ומתקדם העומד בתנאי הרגולציה ללא סיכון והשקעת משאבים. החברה מעסיקה כוח אדם מקצועי הכולל בין היתר מהנדסי חשמל, הנדסאים, חשמלאים, אנשי בקרה ותוכנה, מחלקה כלכלית רחבה ומחלקה משפטית המתמחה בתחום הרגולציה של משק החשמל. מעטים אנשי המקצוע בקיבוצים אשר מכירים היטב את כלל דרישות אמות המידה, לרבות דרישות לדיווחים חדשים, בטיחות ועוד.

"פעילות זו בשטחי הקיבוצים מאפשרת לחברות החלוקה להמשיך ולשמור על פחת מינימלי ומרווח חלוקה אשר שחיקתו נמצאת בסיכון רב. בנוסף, פעילות החלוקה מעניקה יתרונות כלכליים משמעותיים לקיבוצים. מאחר ופעילות זו רוויית רגולציה וכוללת צדדים הנדסיים, כלכליים ותפעוליים רבים, זו כבר לא "חשמליה משודרגת" מדובר בפעילות המחייבת התמקצעות וקפדנות רבים ולא ניתן לנהל אותה באופן אקראי כפעילות המתלווה ליתר פעילויות הקיבוץ.

"בשנים הקרובות, האתגרים העומדים בפני חברות חלוקת החשמל הם אדירים והפלטפורמה שפיתחה משקי רם, יחד עם יכולות הניהול המתקדמות שלה והיכרותה עם המערכת הקיבוצית, מאפשרות לה להציע פתרונות איכותיים וכלכליים כאחד".

"בנוסף, אחת הבעיות שקיבוצים מתמודדים איתה היא שאין רציפות ניהולית. מנהלים מתחלפים כל שלוש-ארבע שנים, פעולה אשר אינה מאפשרת התמחות, המשכיות ורציפות ניהולית בתחום אשר דורש מומחיות ייחודית לניהול חברות חלוקה. משקי רם מספקת את כלי הניהול, המקצועיות והרציפות הנדרשת לצורך ניהול אופטימלי של משק החשמל בקיבוצים ועל כך יעידו הקיבוצים שעברו לנהל את משק החשמל שלהם יחד עם משקי רם".

הפוסט איך מנהלים את משק החשמל בקיבוץ? הופיע לראשונה ב-.

"מגיל  13 אני מחזיק מצלמה בידי," אומר נפתלי הילגר, שנולד בגרמניה ועלה ארצה בגיל 21. "רציתי להיות צלם. אבל אבי אמר לי שאי אפשר גם לעשות עלייה וגם לעסוק במקצוע, 'שהוא לא מקצוע אמיתי'. לכן למדתי באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון ושני מנהל עסקים וכלכלה."  

"תמיד אהבתי לטייל, תמיד אהבתי לנסוע, תמיד אהבתי לצלם," הוא מוסיף. "עבדתי במשך שנים במחקר שווקים, אבל במקביל קידמתי את נושא הצילום בעיתונות הישראלית והזרה, התלוויתי כצלם אל כתבים זרים שהגיעו ארצה. כצלם מערכת של המגזין "מסע אחר" צילמתי בעולם והתחלתי להרצות. במרוצת הזמן הפסקתי לעבוד במחקרים הכלכליים והסקרים ועברתי לעיסוק מלא בצילום ובהרצאות."  

מתי היה המפנה בחייו, שגרם לו להגשים את חלומו מילדות ולהיות צלם מקצועי?

מתימן בחזרה לצילום 

"בשנת 1987, בשנה האחרונה של לימודי התואר השני, נסעתי לתימן מתוך סקרנות," הוא מספר. "בשנות השמונים של המאה העשרים לא היה מידע רב על יהודים בתימן. לא היו בטוחים כלל אם יש שם יהודים. הייתי בין הישראלים הראשונים שיצר קשר עם הקהילה הזאת. ניתן לומר שהנסיעה היתה בתנאי מחתרת. אסור היה למישהו שם לדעת שאני ישראלי ויהודי. מכיוון שיש לי אזרחות כפולה, השתמשתי לנסיעה זו בדרכון הזר שלי." 

"הגעתי לעיר סָעְדָה בצפון המדינה והסתובבתי במבוך הסמטאות הצרות בין בתי בוץ הגבוהים. באחת הסמטאות ראיתי בחור צעיר עם פאות מסולסלות והבנתי מיד שהוא יהודי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שגם אני יהודי וביקשתי רשות לצלם אותו. הוא השתיק אותי מיד והבהיר לי, שאם יראו אותנו יחד זה מסוכן לשנינו. הוא הכניס אותי בבהילות לתוך ביתו. שם פגשתי במשפחתו." 

"היו אז כאלף יהודים בתימן," מוסיף נפתלי, "והסיכוי להוציא אותם נראה רחוק כשנות אור. השלטונות סגרו עליהם, לא אישרו להם ליצור קשר עם קרובי משפחתם בארץ או בכלל עם העולם החיצון ואסרו עליהם לצאת מתימן." 

משפחת צברי וכובאני קיבלו את פני האורח מישראל בהתלהבות ובלבביות. הסתבר שיש להם קרובי משפחה בארץ, והם ביקשו מנפתלי למצוא אותם וליצור ביניהם קשר. ואכן, בשובו ארצה הצליח נפתלי למצוא את בני המשפחה בארץ. השמועה בקרב יוצאי תימן בארץ התפשטה, שיש יהודי שהגיע לתימן והביא קשר מהמשפחות החצויות, וכך התחילה הדרך. 

הנסיעות הבאות כבר היו בתחושת שליחות. נפתלי נסע עוד שש פעמים לתימן וגם היה מעורב בפעילות החשאית לעליית יהודים מתימן ארצה. בני משפחת צברי היו בין הראשונים ששלטונות תימן אפשרו להם בתחילת שנות ה-90 לצאת מתימן. נפתלי נמצא בקשר אישי הדוק עם רבים מעולי תימן עד היום.    

המסעות והצילומים של נפתלי בתימן תועדו בספר "מסע לתימן ויהודיה", שראה אור בשיתוף עמותת "אעלה בתמר" – העמותה לשימור יהדות תימן ומסורת יהודי תימן.

צילום מקשר בין תרבויות 

"כשאני מחזיק מצלמה ביד, אני חווה נופים, אנשים ותרבויות בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ומעמיקה," מתר נפתלי את דרך מחשבתו. "מרתק אותי במיוחד לחפש בכל מקום שבו אני מבקר, האם קיימת קהילה יהודית. מרגש אותי לראות כיצד היהודים חיים בכל כך הרבה מקומות בעולם, מושפעים מהרבה תרבויות שונות, ובכל זאת – בכל מקום שומרים על זהות משותפת. מפגשים עם קהילות יהודיות במקומות הכי מרוחקים ברחבי העולם תמיד גרמו לי להרגיש קצת בבית." 

נפתלי ביקר עם מצלמתו במדינות רבות. הוא ביקר כמובן באירופה, "אבל אירופה פחות מעניינת אותי. אני אוהב את המקומות הפחות מסודרים, פחות מתויירים, מקומות יותר מאתגרים. באירופה הכול נראה מטופח מדי, קצת משעמם, לטעמי." הוא מעיד.  

במיוחד מעניינות את נפתלי ארצות האסלם. דרכונו הזר משמש  לו כרטיס כניסה גם לארצות בהן אין כניסה לישראלים: "הייתי באיראן, עיראק, סעודיה, תימן, לבנון לוב, דובאי, סוריה, אפגניסטן ופקיסטן. בעצם קל יותר לציין באילו ארצות ערביות לא הייתי," הוא אומר בחיוך. "עדיין לא ביקרתי בקטאר ובאלג'יריה." 

מטעם המגזין "מסע אחר" נסע נפתלי לארצות שונות במערב אפריקה. "מאוד אהבתי את מערב אפריקה, בעיקר את הנוף האנושי שיש בה, את מגוון התרבויות." הוא אומר. "הייתי בבורקינה פאסו, ניגריה, גאנה, בֶּנין. מרתק היה לראות כיצד התרבות המערב אפריקאית השפיעה על האמנות, המוסיקה והמחול המערבי מבלי שרובנו מודעים לכך."  

בחודש ספטמבר האחרון הוא ביקר באי מדגסקר בפעם הראשונה: "מאות אלפי בעלי חיים שקיימים אך ורק במדגסקר הופכים את האי בעיניי ליבשת השביעית. בדרך כלל אני לא צלם של חיות, אבל כאן התאהבתי בלָמוּרים ובזיקיות, ובפעם הראשונה בחיי התנסיתי בצילום מקצועי של בעלי חיים." 

נופים מרתקים מצא נפתלי בדרום אמריקה. "טורס דל פיינה, רכס ההרים הדרמטי בדרום צ'ילה, היה אולי בין הנופים המרהיבים אבל גם המאתגרים שאי פעם צילמתי. נאבקתי ברוחות בעוצמה של 140 קמ"ש שהקשו עלי לפתוח את דלת הרכב, ולעתים כמעט העיפו אותי ואת החצובה שלי לכל הרוחות," מחייך נפתלי.  

אבל לדבריו דרום אמריקה הוא לא רק נופים: "האירופאים כינו את יבשת אמריקה בהתנשאות אופיינית 'העולם החדש'. הם עשו מאמצים רבים לחסל את רוב התרבויות העתיקות והעשירות שקדמו להם ביבשת. בקיץ האחרון ביקרתי  בפרו, בוליביה ואקוודור. הנצרות  שהגיעה עם המיסיונרים האירופאיים מהווה היום קליפה מאוד דקה מסביב אמונות ותרבויות הרבה יותר עתיקות, שחזרו להיות  לגיטימיות בעיני מקומיים רבים. 

"במשך הזמן ההרצאות שלי הן פחות ופחות גיאוגרפיות ויותר מתעמקות בתרבויות. ברור שהן תמיד ויזואליות, כי אני בסופו של דבר צלם. בהרצאה החדשה שלי על דרום אמריקה, מלבד הצילומים של ערים ונופים יפים, אני מתמקד בנושאים שבאמת מעניינים אותי, ביניהם: מה נשאר מתרבות האינקה העתיקה וכיצד היא משפיעה על חיי היום יום? אני מתייחס גם לנושא הקיימות בדרום אמריקה, כיוון ששמירת או אי שמירת הטבע משפיעה על כולנו. כמו כן אני חוקר גם את המאבקים על הצדק החברתי והמאבק בעוני." 

נפתלי היה גם בצפון קוריאה, ולגביה הוא מעיר: "זה המקום הכי הזוי שאי פעם ביקרתי בו. אחת המדינות העניות והאכזריות בתבל. הצפון קוריאנים חיים כמו בחדר אטום, מנותקים לגמרי מהעולם החיצון. הם משוכנעים שאנחנו המערביים באים לבקר כדי להתרשם מאחת המדינות המתוקנות, המאושרות והעשירות בתבל… וכן, כדי לעשות כבוד למשפחת קים שמנהיגה את המדינה כבר בדור השלישי." 

הוא מספר על מה שאירע לו בהודו: "בפעם הראשונה שביקרתי בהודו חוויתי סוג של הלם תרבות: צילמתי את טקס הקוּמְבָּה מֶלָה, ההתכנסות האנושית הגדולה בתבל. פעם ב-12 שנה, בלילה אחד, 33 מיליון הינדים טובלים בנהר הגנגס על יד העיר אלהבאד כדי לטהר את נשמתם מחטאים, עד כמה שאפשר. בחיים עוד לא חוויתי צפיפות כזאת. ניסיתי לתעד את האירוע, אבל לפעמים הייתי תקוע במשך שעות באותו מקום בין מיליוני אדם  מבלי יכולת לזוז אפילו עשרה סנטימטרים. זאת הייתה אולי משימת הצילום המאתגרת אי פעם. אבל ללא ספק, חוויה בלתי נשכחת."

אחרי ה-7 באוקטובר 

בחצי השנה האחרונה חזר נפתלי להיות גם צלם עיתונות. "חזרתי לצלם די הרבה עבור העיתונות הזרה. מאוד חשוב לי להעביר את מה שקורה כאן לעולם כולו. אני מצלם ומסביר לכתבים הזרים את המצב, חשוב להראות מה קורה כאן לאמיתו של דבר ולהעביר את המסרים שלנו לעולם."

משפחה מטיילת  

נפתלי ורעייתו גליה מתגוררים עם חמשת ילדיהם ביישוב הקהילתי גן-נר שבגלבוע מזה שנים רבות. "כל בני המשפחה לא מפסיקים להתלהב מן הנוף שנשקף מביתנו ומצלמים אותו ללא הרף," הוא אומר. הם מטיילים רבות ברחבי הארץ, אליהם הם מצרפים גם את הוריה של גליה כבני השמונים.  

מובן שגם ילדיהם ירשו את חיידק הנסיעות בעולם ואת תחביב הצילום: "כולנו אוהבים טבע וכולנו אוהבים לטייל. המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל כצלם," הוא מוסיף, "היא שהילדים שלנו מבקשים לתלות  תמונות מוגדלות שלי בחדריהם."

גליה עוזרת לנפתלי לתכנן את נסיעותיו "המקצועיות" בעולם. היא מתלווה אליו בעיקר לנסיעות פרטיות של כיף, ולא לסיורי הצילומים הארוכים, שלפעמים די מתישים.  

לשאלה מה מושך אותו דווקא לארצות האסלם, הוא עונה: "תמיד מעניין אותי לדעת מה קורה אצל השכנים שלנו ולהסתכל על עצמנו מהצד השני. אנחנו צריכים ללמוד על שכנינו." ומסתבר שבנושא זה הוא 'בראש אחד' עם רעייתו גליה, אשת חינוך שמקדמת תהליכים של בניית חברה משותפת יהודית וערבית (ראו הכתבה: "להצליח ליצור חברה משותפת", קו למושב, גיליון 1329, 11.4.2024).

מספרת גליה: "משהו בשיח שלנו על הנושא נראה לנו מובן מאליו, אבל במחשבה שניה זה מיוחד. שנינו נהנים מעניין משותף בחברה הערבית. נפתלי חוקר את ארצות האסלם במשך שנים. הוא מבין את עולם האסלם ואת המזרח התיכון. יש לו ראייה גלובלית רחבה. לפעמים הוא רואה את הדברים צעד אחד לפני כולם. לדוגמא, עוד לפני שדיברו על איראן באופן רציני, הוא כבר הבין את ההשפעות הסביבתיות שלה. פעמים רבות הוא עוזר לי להבין מורכבויות שקשורות לעולם הערבי ומראה לי את המציאות שלנו בדרך שתורמת לפעילות שלי בתחום."

קמצ'טקה – מסע של פעם בחיים 

נפתלי מרבה להרצות ברחבי הארץ על מסעותיו בעולם. ההרצאות המרתקות מלוות כמובן בצילומים מרהיבים של נופים, אנשים על תלבושותיהם הססגוניות וכן אירועים ומפגשים של תרבויות מגוונות.  

באחת ההרצאות המרתקות של נפתלי שמעה כותבת שורות אלו את סיפורו על סיור בקמצ'טקה במזרח הרחוק הרוסי. (אגב, כשהיינו ילדים המילה "קמצ'טקה" סימלה את סוף העולם – מקום רחוק, שקשה להגיע אליו.)  

נפתלי החל את סיפורו: "עורך המגזין 'מסע אחר' אמר לי, שהוא שולח אותי ככתב וכצלם ל'מסע של פעם בחיים' למשך שלושה שבועות. אז לא הבנתי את כוונתו, ורק בסופו של דבר הסתבר לי שזה היה באמת מסע של פעם בחיים, שכמעט ולא חזרתי ממנו. הצטרפתי לקבוצה של שלושה-עשר ישראלים בראשות המדריך שוּקָה רווק ז"ל, ושם הצטרף אלינו מדריך רוסי בשם ולדימיר.  

יצאנו לדרך בתחילת אוגוסט, וכבר בלילה הראשון תקפה אותנו סופת גשמים  עם רוחות עזות. קפאנו מקור, מובן שלא הצלחתי לישון באוהל שהקמתי ובבוקר יצאתי ממנו רטוב ועייף. ואז קיבל את פני ולדימיר בחיוך ואמר לי: 'בוקר טוב, נפתלי, ברוכים הבאים לקמצ'טקה. זה מה שמחכה לך במשך שלושה שבועות'.  

"ואכן כך היה," הוא ממשיך לספר. "רוב הזמן היינו בתוך ערפל ובקושי הצלחתי לצלם משהו. אחרי שלושה שבועות כאלו היינו די מותשים ועייפים. והנה הגיע הלילה האחרון בקמצ'טקה. כולנו התגעגענו למקלחת חמה ולשינה על מזרון נוח בפטרופבלובסק, היישוב ממנו יצאנו לדרך. ידענו שלמחרת נצטרך ללכת ברגל שלוש שעות עד למקום האיסוף, בו תחכה לנו משאית שצריכה להביא אותנו לפטרופבלובסק. 

"למחרת בבוקר התחלנו ללכת לכיוון נקודת האיסוף, והנה לאחר חצי שעה של הליכה, תקפה אותנו סופת שלגים עזה מלווה ברוחות חזקות! המשכתי ללכת אבל לא ראיתי דבר, אפילו לא את תרמיל הגב של מי שצעד לפני. ואז ולדימיר צעק לנו לעצור, כי יש כאן תהום ואנחנו עלולים ליפול לתוכה. עצרנו במקום ובלית בררה הקמנו שם את האוהלים שלנו בקושי רב. שוקה המדריך נכנס עמי אל האוהל, ואני הייתי אופטימי, כי ידעתי שהוא, שהיה אז בן 74, מנוסה במסעות." 

אבל זה היה מצב שגם שוקה לא חווה בעברו העשיר כמדריך. נפתלי הרגיש לפתע מחנק, ואז הסתבר שהשלג הצטבר לגובה והחל לאטום את פתחי האוורור של האוהל. לכן הם העבירו בצעקות מאוהל לאוהל את ההנחיה לפתוח מדי פעם את רוכסן האוהל, כדי להימנע מחנק.   

"היינו ללא מזון וללא אמצעי תקשורת, ולא יכולנו להודיע לאף אחד על מצבנו. אני אמרתי לעצמי, שכל כך חבל לסיים את חיי ככה, לאחר שחזרתי בשלום מתימן, מסוריה, מלבנון ומעוד מקומות מסוכנים. וכך עברו עלינו גם היום השני והלילה השני, כאשר הסופה לא נפסקת אלא מתגברת," סיפר נפתלי. "ורק בלילה השלישי ראינו בשמים ירח וכוכבים, ושוקה אמר: 'יופי. מחר נוכל להתחיל ללכת'. למחרת יצאתי מהאוהל ואז ראיתי את הזריחה היפה ביותר שראיתי מימי. כנראה חשבתי כך, משום שלא הייתי בטוח ששוב אזכה לראות את השמש…" 

לאחר מכן הסתבר, שכאשר הם לא הגיעו לנקודת האיסוף, נהג המשאית חזר לכפר והודיע שהישראלים לא הגיעו. איך שהוא הגיעה הידיעה לאתר אינטרנט חדשותי במוסקבה. מישהו תרגם את הידיעה לעברית והיא הגיעה גם ארצה. בארץ הדאגה לקבוצה גברה, והחלו שמועות על אובדן הקבוצה, ואפילו שחלק מהאנשים נהרגו או נפצעו. חבריו של נפתלי באו לביתו כדי לארגן חדר מצב ולצאת לחיפושים. הבעיה היתה העיתונאים שהחלו להטריד את המשפחה. אחד העיתונים התקשר למשפחה באחת בלילה וביקש לדעת איזה אדם היה נפתלי…  

נהג המשאית חזר לקחתם, ולאחר ששבו לפטרופבלובסק הוא לקח אותם לסניף דואר מרכזי שהיה בו רק מכשיר טלפון אחד: "התחלנו להתקשר למשפחות אחד אחרי השני," מספר נפתלי "אבל בכל פעם שאחד מאיתנו הרים את השפופרת כדי לחייג, היתה שיחה נכנסת של עיתונאי ישראלי מאוכזב ששאל 'מה פתאום אתם בחיים…?!'. עד היום אינני יודע מי היה אותו עיתונאי 'חרוץ' שהצליח למצוא אותנו בכפר נידח בקמצ'טקה'." מסיים נפתלי את סיפורו.

צילום גיאוגרפי – דרך חיים 

בסוף הרצאתו אומר נפתלי: "צילום גיאוגרפי עבורי אינו רק טיול, ואינו רק מקצוע ואיסוף חומרים להרצאות. צילום גיאוגרפי עבורי הוא דרך חיים. זוהי נדידה מתוך סקרנות ולמידה אין סופית. אני נחשף כל הזמן לתרבויות חדשות, לאנשים חדשים. אבל חשוב שתהיה מידה מסוימת של רגישות." הוא מוסיף.  

"צריך לדעת בשבריר של שנייה ללחוץ על כפתור המצלמה  כדי לתפוס את הרגע. כי אחרי שבריר השנייה זה כבר לא אותו רגע, אותה הבעה. אבל לפעמים צריך גם לדעת לא ללחוץ על הכפתור ולתת ל'רגע' פשוט להיות רגע. לא להתנפל עם המצלמה על אנשים. אני קודם כל מנסה לפתח קשר אישי  עם הסביבה ועם האנשים שאני רוצה לצלם." 

"ללא המצלמה לא הייתי פוגש אנשים מעניינים, כמו למשל המזכירה של אוסקר שינדלר, שבגיל 95 החליטה לעשות עלייה מארצות הברית והגיעה להרצליה. כמו כן, לא הייתי זוכה לשבת עם אנשים בבית קפה בבגדד ולשמוע מה מטריד אותם, ואיך הם רואים את החיים. הקשר האנושי הוא בעיני הדבר הכי מרתק במקצוע הזה."  

נפתלי הילגר – צלם וחוקר תרבויות 

נפתלי הילגר הוא מרצה, צלם גאוגרפי וחוקר תרבויות. צלם מערכת וכתב "מסע אחר". מצלם עבור סוכנות LAIF ומגזינים בארץ ובעולם. הילגר הוא חלוץ במסעות צילום בצפון קוריאה ובמדינות האסלאם, ביניהן איראן, סעודיה, לבנון, סוריה, לוב, דובאי, אפגניסטן, פקיסטן ואינדונזיה. 

הילגר הוא מומחה לתימן ויהדות תימן והיה בין הישראלים הראשונים שביקרו בתימן כבר בשנות ה-80 ואף סייע לעלייתם ארצה. 

תערוכות צילומים של נפתלי הילגר: מוזיאון ישראל ומוזיאון לאומנות האסלאם בירושלים (2011), סן פרנציסקו (2013), יוסטון/טקסס (2014), המוזיאון היהודי בפראג (2016), לויוויל/קנטקי (2017), מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל רחובות (2017), ניו יורק (2018), מוזיאון ארץ ישראל ת"א (2018). צילומיו של נפתלי הילגר  זכו במקום הראשון בתחרות "השערים הנבחרים" ב-20 שנות המגזין "מסע אחר". 

הפוסט קשר אנושי בצילום גיאוגרפי ותרבותי הופיע לראשונה ב-.

*תמונה ראשית: מסיכה נוטפת דמעת דם. צילום: זהבית בלחסן בר-שביט

"החיים חזקים, יש ילדים והשגרה חייבת להימשך אך המחשבות מסרבות להרפות, הלבבות נחמצים ומתכווצים בכל דקה שחולפת. מכאן נבט הרעיון בגופי ובנשמתי, מבקשת לצעוק את קולן וקולם של אלה שנלקחו מאתנו. זה חייב להדהד בעיניי כולם כל הזמן, הם עדיין שם!!"

את הדברים האלה מספרת לי זהבית בלחסן בר-שביט מכפר בן נון. לפני כמה שבועות עלה במוחה רעיון למייצג למען החטופים והחטופות שנמצאים בשבי חמאס מאז ה-7.10.23. על מנת ליישם את הרעיון ולהציג אותו לכל באי המושב, זהבית חיפשה, איתרה ואספה 134 כיסאות, כמספר החטופים והחטופות. הקמת הפרויקט הזה והרגשות המעורבים בתהליך והרגשות שעולים כל פעם שחולפים על פניו, הם ההפך הגמור מפשוטים. המייצג שבנתה זהבית, בעזרת בעלה אודי, בכניסה למושב הפסטורלי שבשפלה, רק מדגיש עוד יותר את האבסורד שבשגרה שבכאילו. 

"המיזם בוער בנשמתנו. 134 חטופות וחטופים, ששניים מתוכם הם חברים קרובים ואהובים שלנו, 'הברמנים' מכפר עזה." בהתייחסות זו, התכוונה זהבית כמובן, לזיו וגלי ברמן, האחים התאומים, שנחטפו ממיטותיהם בשבת השחורה.  

"הם חברים של אודי, אישי, קולגות  לעבודה. הם ישנו כשהכל התחיל ולא קיבלנו מהם אות חיים מאז ה-7.10.23. נציין שאנחנו מתפללים לשובם ומקווים שעד שהכתבה תצא, היא כבר לא תהיה רלוונטית."  

זהבית מקפידה על התקווה הזאת בכל הזדמנות ובכל שיח. בין אם זה כאשר היא מחלקת במושב צמידים שנרכשו על ידה ממטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים, ואם זה בחלוקת דגלי ישראל לכל בית במושב שנרכשו מכספי דמי הכיס של אלה ונדב, ילדיהם של זהבית ואודי, ביוזמתם ולבקשתם.

"מבקשת לצעוק את קולן וקולם" 

עם פרוץ המלחמה גויסו חלק מבני המושב בצו 8. אודי, כרכז הביטחון השוטף של המושב יחד עם חברי ועדת הבטחון הקימו את כיתת הכוננות – ואף שינו את שמה של הכיתה ל"צוות תמר", ע"ש תמר גוטמן ז"ל, בת המושב שנרצחה במסיבת הנובה ב-7.10. כיתה זו משרה ביטחון רב בקרב התושבים. 

"שיתפנו את ועד המושב על רצוננו להקים את המיזם בכניסה למושב, הועד נענה בהסכמה. לא היה כל כך סיעור מוחין לגבי נראות המייצג הוא זעקת מדם ליבי. קו הכיסאות נמצא בכל מיצג שעושים לשחרור החוטפים, בין אם זה במסעדות שמשאירים להם כיסא ריק או באוניברסיטאות שמשאירים כיסא ריק באולמי הרצאות," זהבית מתארת לי את שלבי החשיבה והתכנון.  

"רציתי להמשיך את הקו הזה ולהתחבר לשאר המייצגים בעזרת אותה שפה אמנותית. המסכות הצהובות הגיעו משתי סיבות – ראשית, כי הצהוב הוא הצבע של הקמפיין הזה והסיבה השנייה שהחלטתי לעשות מסכות ולא לפי שמות, כי רציתי להחדיר לכולנו את המסר שהמסיכה היא אנחנו! החלטתי שאני לא מציינת את שמות החטופים אחד-אחד, אלא בעצם מסכה צהובה נוטפת דמעות דם זועקות כאב. המימון לפרוייקט הוא פרטי ואישי שלנו.  

"התחלנו בגיוס הציוד למיזם, ראשית הכיסאות, האיסוף לקח הרבה זמן, מכל מקום במועצה. פרסמתי בכל קבוצה ובכל פורום שיכולתי לחשוב עליו. זה הגיע למצב שבו התקשרו אלי: 'היי זהבית, אני מאחד המושבים, יש לי כיסא כתר אחד, זה יכול לעזור לך?' ועניתי 'כן' ונהגתי ונסעתי לקחת גם כיסא אחד ממשפחה אחת, ממושב אחד ספציפי. ככה אספתי אותם אחד, אחד עם הטנדר. כל מי שאמר שיש לו כיסא לתת, הלכתי ואספתי.  

"היה לנו חשוב לאסוף כיסאות שאינם בשימוש עוד ואותם אספנו מכל רחבי המועצה. זה היה השלב הכי קשה. כשהצטברה לנו כמות הכיסאות הנכונה, תפרנו דגלים הנושאים את זעקת החטופות והחטופים, תפרנו דגלי ישראל, רכשנו מסכות פלסטיק לבנות ובעזרת חברות יקרות שנרתמו צבענו אותן בצהוב והוספנו בציור דמעות אדומות זועקות.  

"אודי ואני פינינו בוקר מהעסק  שלנו, והחלטנו להקים את זה ללא דיחוי. היה לנו חשוב להדגיש גם את עניין הילדים ולכן בחרנו בכיכר שעל כביש 424 כמייצג בודד עבורם. פנינו לעובד זהבי, גנן המושב, וביקשנו עזרתו בהכנת הכיכר למייצג, נענינו מידית בחיוב. שאר המיזם נבנה לאורך כל גדר הכניסה לכפר בן נון, תוך הקפדה על בטיחות וקיבוע האביזרים וכן הצגתם בנראות מקסימלית. כמו כן, חיברנו קורות עץ צרות, לייסטים, לגדר, כדי שמי שמרגיש צורך אישי או רצון לקבע לשם תמונה מנוליינת או בריסטול עמיד של אדם ספיציפי שעדיין לא איתנו, שיהיה לו מקום באופן מכובד. 

"אין לנו קשר ישיר עם המטה למשפחות החטופים בהקשר למייצג הזה," זהבית מסיימת את דבריה, מול המייצג השלם, אותו אי אפשר לפספס בכניסה הראשית למושב הקטן והצנוע שבשפלה. "זו יוזמה פרטית ועצמאית שסחפה את הקהילה שלנו לתוכה. אני מאמינה שזה יגיע אליהם איכשהו ומתישהו ואנחנו תמיד נשמח להיות איתם בקשר ולחבק אותם, להיות איתם ולעטוף אותם." 

אנחנו לא שוכחים לרגע לחבק את צה"ל וכל כוחות הביטחון העוסקים בלחימה ובהגנה ומתפללים לשובם בשלום ובמהירה.

הפוסט "נראות המייצג הוא זעקת מדם ליבי" הופיע לראשונה ב-.