היש לגימלאי בקיבוץ המתחדש זכות לתקציב, בנוסף לפנסיה?
יבול שיא
הרפת והחלב
דרור סופר עומד משמאל. חורף 1973 74

בשדה הקרב של הזיכרון

14 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

את הספר "בשדה הקרב של הזיכרון" יש מי שמגדירים – "שיח לוחמים" של מלחמת יום כיפור.  53 שריונרים מספרים את סיפורם מהמלחמה הזו. היזם והמוציא לפועל של הספר הוא עפר פרעם,  בן נחשון,  שהתגייס ב-71 לשריון.  למרואיינים הוא אמר, שלא מעניינים אותו מהלכי המלחמה, מעניין הפן האישי, מה המרואיין  סוחב איתו כמעט חמישים שנה אחריה. "וכשבאים 53 לוחמים ומדברים מהבטן, פתאום נתקלים בתופעות מדהימות"  

לפני זמן לא רב יצא לאור ספר מרתק ומטלטל – 'בשדה הקרב של הזיכרון' (הוצאת דביר, 624 עמ'). בגלל הקורונה שעצרה הכל, נדחו כל אירועי ההשקה לספר, לכן כנראה טרם שמעתם עליו. בספר, המונומנטלי משהו, 53 שריונרים מספרים את סיפורם ממלחמת יום כיפור.

יותר נכון מספרים את סיפור חייהם, כשנקודת המוצא היא אותה מלחמה לא נגמרת. בוודאי למי שלחם בה. בוודאי בהתעסקות האין סופית בה. הספר הזה הוא עוד ביטוי לייחוד ולחד פעמיות שלה, להיותה אירוע מכונן שאין כדוגמתו בתולדות המדינה הזאת. בספר, שיש המגדירים אותו 'שיח לוחמים' של מלחמת יום כיפור, אין אפילו צילום אחד.

 

תומר לויסמן. סופר עורך ומחבר בשדה הקרב של הזיכרון
תומר לויסמן. סופר עורך ומחבר בשדה הקרב של הזיכרון

 

אחרי ההקדמות המתבקשות, הכל מונולוגים מפי הלוחמים. מונולוגים על זיכרונות שאינם מרפים, על הלם קרב, על הרוגים ופצועים ושבויים ומוסר וסיטואציות מטורפות שיש רק במלחמות. מה נשאר לך בנפש, זו הייתה הגדרתו מלכתחילה. 53 שריונרים, ביניהם קצינים גבוהים, וגם כמה שנהיו אחר כך אלופים (ראו את השמות על העטיפה). עוד במשתתפים – הזמר אביהוא מדינה, הסופר ומדריך הטיולים אבירם ברקאי (שכתב בין היתר את 'על בלימה'), והרבה מאד קיבוצניקים. חלקם כמובן כבר לא בקיבוץ אבל מדברים עליו בסיפורם. כולם מציינים בפניי שבשנים ההן היו המון קיבוצניקים בשריון.

ארבעה מהם נכיר כאן בהמשך. כיוון שהדברים החזקים ביותר נמצאים כבר בספר, בסיפורים עצמם, אשתמש בציטטות מתוכם, ואנסה להעביר כך קצת מרוח הדברים, מאופיים ועוצמתם.

 

היוזמה, התהליך 

מי שחלם, יזם, מימן, ומימש את חלומו בדמות הספר הזה, הוא עֹפר פִרעם. כמו אב גאה, עֹפר מאד מתגאה בתוצאה הסופית, שעלתה לדבריו על כל הציפיות. עֹפר, 68, היה הבן השני של קיבוץ נחשון. כשהיה בן 13 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לת"א. באוגוסט 71 התגייס לשריון. כשפרצה המלחמה היה כפסע (שלושה ימים בלבד) לפני סיום קורס קציני שריון (קק"ש). במלחמה לחם בחזית הדרום בגדוד 198. אחריה התקדם מהר, נשאר בצבא קבע ובמלחמת של"ג (לבנון הראשונה) היה מג"ד בחטיבה 401. בשנת 85 השתחרר מהצבא בדרגת סא"ל ודי מהר פנה לעסקים פרטיים. נשוי לחדווה (שתרמה לספר את שמו), אב לשלושה וגר בכפר סבא.

 

 

דרור סופר עומד משמאל. חורף 1973 74
דרור סופר עומד משמאל. חורף 1973 74

 

 

איך הספר נולד?  

עֹפר: "זה היה תהליך ארוך שלקח שנים. הכל התחיל מאבא שלי, נתן פירעם, שהיה מג"ד שריון (במיל') במלחמת יום כיפור, וגם האיש המשפיע בחיי. גם הסיפור שלו מופיע בספר, אבל אני סיפרתי אותו כי הוא עצמו נפטר לפני כשמונה שנים. אחרי מותו רציתי מאד להנציח איכשהו את הוריי. אימי נפטרה שנה לפניו. תרמתי לזכרם חדר לידה בבית חולים מאיר אבל זה לא סיפק אותי, רציתי גם משהו כתוב. חשבתי שזה חשוב למען הדורות הבאים.

עוד כשאבי היה בחיים ביקשתי ממנו מספר פעמים שיכתוב את סיפור חייו, והוא תמיד סרב. הוא גם השאיר מעט מאד חומר כתוב אחריו. מתישהו, דרך יזהר שרון, בן קבוצה שלי מנחשון (שנפטר לאחרונה מקורונה), הכרתי את הוצאת הספרים של נתנאל סמריק.

אמרתי לסמריק שאני רוצה להוציא ספר לזכר אבי, שיכלול את סיפורם של 15 טנקיסטים ממלחמת יום כיפור. ככה זה התחיל. כי המלחמה הזאת הייתה האירוע המכונן בחייו, וגם בחיי. ציינתי בפניו מה אני רוצה בספר והוצאתי קול קורא לאנשים שהכרתי מהשריון, שיתראיינו ויספרו את סיפורם.

די מהר העניינים עם סמריק עלו על שרטון, אבל שם הכרתי את תומר לויסמן, שהיה העורך הראשי של אותה הוצאה וגם סופר בפני עצמו. לקחתי את תומר ואמרתי לו בוא נוציא את הספר בעצמנו. נעבוד עליו אנחנו. תומר קיבל ממני את השמות ובמשך שנתיים וחצי-שלוש הסתובב בכל קצוות הארץ וראיין את האנשים.

הוא עשה עבודה מדהימה. בזכותו הספר הוא כמו שהוא. כי להביא את האנשים ידעתי אבל את הראיונות והכתיבה, הכל תומר עשה. חשוב מאד לזכור מה בעצם רצינו להביא בספר. מה היו ההגדרות. זה נאמר במפורש במכתב שהוצאתי לאנשים. אמרתי להם מראש, שלא מעניינים אותי מהלכי המלחמה, מעניין אותי מה נשאר לך בָפָּן האישי.

אל תספר לי על מישהו אחר שהיה רע. אל תשמיץ. אל תגיד שהמנהיגים היו גרועים. תספר על חוויות עומק שנשארו לך. חוויות נפשיות, רגשיות, מה אתה סוחב איתך כמעט חמישים שנה אחרי המלחמה. לכן כשבאים 53 לוחמים ומדברים מהבטן, פתאום נתקלים בתופעות מדהימות".

 

איך הגעת לכולם?

"85% מהאנשים הכרתי מראש. מהשריון. אחרי שהם קיבלו ממני את המכתב הזמנתי את כולם אלי הביתה. קיימנו חמישה מפגשים אצלי בבית, כל פעם בקבוצה של 8-10 אנשים. ישבנו אצלי במרתף ודיברנו. שעות. זה היה עוד לפני שתומר הגיע אליהם. בגיוס והבאת האנשים עזר לי מאד חברי הטוב איל יפה (בן מעוז חיים, היום בגן נר. נמצא גם הוא בספר).

 

היו כאלה שסירבו?

"היו כמה שלא רצו, מכל מיני סיבות, והיו כאלה שבהתחלה סרבו ואח"כ הצטערו על זה. אבל רוב האנשים ניאותו. להיפך, ההיענות הייתה עצומה. הייתה ממש נהירה. אנשים הגיעו למפגשים ופתאום נפתח להם הלב. קרו שם דברים מדהימים. באחד המפגשים קם מישהו ואמר, שאת הסיפור שלו מהמלחמה הוא לא סיפר אפילו לבנות שלו. וכמוהו היו עוד הרבה. עכשיו הסיפור שלהם מופיע בספר, פעם ראשונה.

שלוש וחצי שנים נמשכה העבודה על הספר והתוצאה היא מעל ומעבר לכל מה שהעזתי לחלום עליו. לא תיארתי לעצמי שנגיע לתוצאה כזאת. אם הייתי יכול, הייתי ממשיך ומוציא עוד כמה ספרים דומים, לחי"ר, לכל חילות השדה וגם לחיל האוויר. רק כדי לתרום להיסטוריה הצבאית, מחד, ולפסיכולוגיה של הלם קרב מאידך. התגובות לספר מדהימות. קודם כל של האנשים עצמם. לא יאומן מה הספר הזה עשה לאנשים. יש לנו קבוצת וואטסאפ. צחקי שריג כל פעם קורא פרק אחד ואח"כ שולח לכולנו סיכום שלו בכמה משפטים. אז מתחילה המולה ותגובות וחיזוקים. יש בינינו חבר'ה עם הלם קרב, שכל הזמן אנחנו איתם. עוזרים להם. מחזקים אותם".

 

שבע בום 

ענב אורן, 67, בן קיבוץ כברי, היום במבשרת ציון. נשוי + שתי בנות. עובד במשרד להגנת הסביבה. "קצת חוזר בתשובה" (שומר שבת, כשרות, פעם ביום בית כנסת, כיפה רק בבית כנסת. היחיד במשפחה). התגייס בנוב' 72. במלחמה היה בגדוד שריון 198 שלחם בסיני. לקראת סופה היה גם כמה ימים עם עֹפר פִרעם באותו טנק. עד שעופר נפצע ופונה בעל כורחו.

ענב: "אני לא יודע אם המלחמה הייתה האירוע המכונן של חיי. מכונן כן, לא יודע אם הכי. היו לי כל מיני אירועים בחיים. עצם זה שנולדתי בקיבוץ זה כבר אירוע מכונן. אחרי המלחמה ירדתי מהארץ, גרתי 12 שנה בהולנד, וגם החזרה לארץ הייתה אירוע מכונן.

 

ענב אורן ראשון מימין. הולנד 2016
ענב אורן ראשון מימין. הולנד 2016

 

המלחמה הייתה תמיד קצת מודחקת אצלי. מידי פעם סיפרתי אנקדוטות, אבל לא כמו שסיפרתי לספר. כשתומר בא לראיין אותי זה זרם. אני לא חושב שיצאתי מאד פגוע מהמלחמה. לדעתי לפחות. אולי גם בגלל שהייתי צעיר מידי. אני לא חולם על המלחמה. יחסית להרבה אנשים שהכרתי יצאתי ממנה בריא. הרבה חטפו שם את ה'תיק'. גם כאלה שלכאורה התגברו על זה אח"כ, השתקמו והתקדמו יפה בחיים, זה מאד השפיע עליהם. זה גם עניין של אופי, כל אחד והאופי שלו. לי המלחמה התאימה, הצבא פחות"..

ענב (מתוך הספר): "כמעט סיימנו קורס מט"קים… כשפרצה המלחמה משום מקום. מעולם לא התיימרתי להיות גאון הדור. וגם לא מרכז העניינים. עד היום, שיר ההמתנה בטלפון שלי הוא סוזאן, של לאונרד כהן. אבל תמיד היה לי ראש של מהנדס, ואולי בגלל זה אחרי שנת השירות במחנות העולים בבאר-שבע ולפני השריון הגעתי קודם-כול לטיׅס. אני מאלה שמתפעלים מנתונים טכניים…

………………………….

"אז אחרי שעפתי מטיס כמו רבים אחרים, ביקשתי שריון. גם בגלל ההילה, גם כי זה נוח יותר מצנחנים. אולי עזרה גם הפרוטקציה, עפנו יחד אני וחבר שגר איתי בקיבוץ כברי, ואבא שלו אל"מ שריון. נהניתי מאוד מהשנה הראשונה בשריון, מהלימודים בקורסים, מהפרטים הטכניים והקשר שלהם למסגרת, כי הטנק והתפעול הם לונה-פארק של פרטים ופרוצדורות. אבל שוב אחרי המלחמה חזרו השטויות הרגילות של הצבא. ועדיין, מעניין שבדיעבד החלק שהכי משך אותי בשירות היה המלחמה. וזה הרי דבר נורא להגיד, מלחמה היא דבר איום. השכול, המשפחות והחברים, הזיכרונות. החבר הכי טוב שלי נהרג ביום הראשון.

 

ענב אורן בן 19. 1972
ענב אורן בן 19. 1972

 

המלחמה תרמה לנסיעה שלי לחו"ל אחרי צבא, בוודאי שלא עודדה להישאר בארץ. גם אותו חבר שבעזרת אביו הגענו לשריון מצא את עצמו אחרי המלחמה בדנמרק, מתחתן עם מקומית וחי שם 20 שנה. ואני בהולנד הסמוכה, אבל אז לא היה וואטסאפ, מעולם לא נפגשנו שם, לא היינו בקשר כל השנים. מלחמה. ומבחינתי רק אחרי הצבא התחילו החיים האמיתיים. כאזרח. חופשי. המסגרת הזו לא טבעית לי, באופי אני נונקונפורמיסט, לא תכונה צבאית טיפוסית מוערכת. לכן אולי, לעומת שגרת החול בצבא, נהניתי יחסית במלחמה. כי לפחות בזמן לחימה מתמקדים בת'כלס, בעשייה, ופחות במניירות ומשחקי משמעת. אפשר להתמקד במקצוענות ולעבור ממשימה למשימה, בלי הפוילע-שטיק מסביב. יריתי, פגעתי, פיקדתי, צלחתי, נפצעתי, חזרתי. ואחריה שוב חזרו השטויות…

………………………………..

…"אז לפחות אחרי הכול ולמרות כל התחושות הקשות, בגלל המלחמה גם הרגשתי גאווה על תרומה משמעותית. להדיפה, להתקפה, להגנת המולדת. זה לא מובן מאליו, יש לחץ, יש פחד, יש סכנה. כל המדינה בסכנה, אתה עלול למות, והחברים נהרגים. ועדיין הרבה פתוח בפניך, לעשות, ויש סיפוק בזה ובניהול שיקול הדעת שנדרש, הנדסי ומחשבתי. כמו בשחמט. מהלך חכם מקדם ניצחון, מחיר טעות הוא סכנת מוות…

………………………………..

"כשהגיע סוף-סוף טנק ללא צוות מבצעי לחלץ אותנו בסוף יום ראשון, פגשנו לוחמים ששבו מהחזית. אנחנו מלאי אדרנלין ורעבים ללחימה. שאלתי בתמימות 'הכנסנו להם?' ולא הייתה תשובה. רק הפנים של החבר'ה. נפולות. חפויי ראש. בוכים. מדוכאים. כמה שהיה קשה לשמוע כל הלילה מה קרה, היה קשה עוד יותר לראות אותם ככה. הייתי אדם צעיר, והעדפתי לא להבין…"

 

בשקט ובלי דרמה, מת לי חרישי על הכתף

דרור סופר, 67, חבר גן שמואל. ילדותו עברה עליו בי-ם, במשפחה פוליטית פעילת מפ"ם. בגיל 16 נמאס לו מהמשמעת בתיכון ויחד עם עוד חבר ירד לקיבוץ גבולות, שם היה רועה צאן. לאחר זמן קצר בגבולות הגיע לגן שמואל ומאז הוא שם.

בגן שמואל הצטרף לקבוצה של ילדי עליית הנוער וחָבַר בה מיד למי שיהיה חברו לנפש, שלמה טייכמן. בנוב' 71 התגייס לשריון. במלחמה היה בחטיבה 188, החטיבה הסדירה של רמת הגולן. למרות טענתו שזיכרונו מאז 'בנוי קטעים-קטעים, מלא חורים', בשיחה עימו התרשמתי שזכרונו מהמלחמה צרוב. כאילו הוא חי את הימים ההם. חברו הטוב שלמה טייכמן, ששרת בתותחנים, נהרג בלילה הראשון כשהיה לא רחוק ממנו. חשוב לו מאד להזכיר אותו. בהריצו שוב ושוב את מאורעות המלחמה, דרור בטוח שמשהו שמר עליו. משהו הציל אותו. יותר מידי צירופי מקרים לא הגיוניים. ההגנה והמיסוך נשארו גם אחר כך. "הסתבר לי במהלך השנים, שאיזו שהיא הגנה יושבת עליי. הדברים הקשים אין לי אותם בתמונות חדות. המראות, הריחות. יש כנראה איזה מנגנון הגנה ששומר עלי. ככה אני מרגיש". דרור היה מי שיזם והקים קבוצת חברים קטנה שדחפה את כתיבת הספר 'על בלימה', סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור (אבירם ברקאי, 2009). לפני כחמש שנים התאלמן מאשתו עמירה, בת גן שמואל. שלושת ילדיהם וארבעת נכדיהם, כולם בקיבוץ.

 

 

דרור סופר בביתו בגן שמואל
דרור סופר בביתו בגן שמואל

 

על הספר החדש אומר דרור: "לדעתי הספר הזה הוא עצום, תרתי משמע. כתבתי לחבר'ה שלדעתי ייקח זמן, קודם כל לקרוא אותו. הוא קשה. הסיפורים לא קלים. יש פה הרבה אנשים פגועים. בשנים האחרונות בזכות הפייסבוק אנשים הרבה יותר מעזים להיחשף. אני מרגיש את זה בעיקר כשאני קורא מה כותבים ילדים של אנשים שהיו שם. בעיקר בנות. יצא לי להיחשף לכמה פוסטים של בנות, גם בעקבות 'שעת נעילה', בנות של לוחמים שחזרו הלומי קרב. שמע זה דברים.. עד שהילדים מבינים בכלל מה קורה, למה אבא שלהם מתנהג כמו שהוא מתנהג. זה מצמרר. קשה מאד".

 

דרור (מתוך הספר): "למרות שאנחנו מתייחסים למלחמת יום-כיפור כאל הטראומטית, אני חושב שלאורך השנים היו עוד חוויות קשות, לא פחות ממה שעברנו בה. בטוח. אנשים עברו חוויות קשות במלחמת שלום הגליל – לבנון הראשונה, ולא חסרו מלחמות מאז… ועדיין, היה משהו במלחמה הזו. ביום-כיפור. ומשום מה, הכול אצלי בנוי מקטעים-מקטעים והמון חורים.

"המקטע שצף ראשון הוא התחושה ממאורעות הלילה הראשון, המשמעותי כל-כך. תחושה מעורבת. הלילה היה קשה, אבל אני שמח ששרדנו. אני מרגיש, אולי אני טועה, לא יודע, שהנסיבות הובילו אותי להיות במלחמה מפקד נגמ"ש הפיקוד ולהתחיל אותה כשאני מוביל בנגמ"ש את איציק בן שוהם מפקד חטיבה 188. הדבר הכי חזק שזכור לי הוא הקול הרגוע שלו. רק בו דיבר ונתן פקודות, תמיד שקט, לעולם לא יוצא מגדרו. אבל במלחמה כזאת, שעד היום לא התאוששנו ממנה, יש הרבה יותר מרגע אחד משמעותי. רגע קשה במיוחד בשבילי היה כשבנגמ"ש עליו פיקדתי בחור נהרג לי על כתף ימין.

…………………….

"זה היה לילה בלתי נגמר של תלאות וסכנות, של כמעט-ונפגע, על כל צעד ושעל. לילה שנמשך חודש. הוא התחיל ב-18:00 ונמשך עד אחרי הזריחה, אחרי הירידה מהרמה לעמק, אחרי הסיבוב שעשינו כדי להיחלץ מדרום רמת הגולן, כשחזרנו לנפח. כמה שעות אחרי כבר נכנסו אליה הסורים, ובן-שוהם דמם…

…………………..

"אני לא יודע לסדר את העובדות עם התחושות, את הנפש עם התוצאות. אני רק יודע שהמלחמה השאירה, אצלי לפחות ואני חושב בכולנו, מטענים ומחשבות במינונים שונים. על מזל וחוסר מזל, הדחקה וזיכרון, אשמה וחוסר אשמה…

……………………

"יש קבוצה של אנשים, ואני בתוכה, שלא שלחו גלויה הביתה. עשיתי את זה בהכרה מלאה. אמרתי לעצמי שאם אתיישב ואכתוב גלויה, יכול להיות שיעברו 5-4 ימים עד שתגיע הביתה, ועד שכבר יצהלו ויחשבו שאני בסדר – אני כבר לא אהיה. במעין חוק מרפי. שדווקא אם אכתוב, אפעיל תגובת שרשרת גורלית שתוביל למותי. אני לא היחיד שחשב כך, נודע לי בדיעבד. בדיעבד גם נודע לי, שהבחירה לא לכתוב הביתה הובילה לחיפושים אחריי. ההורים, הקיבוץ – כולם חיפשו, כל בדל מידע. אבא היה בסניף מפ"ם וניסה להפעיל את כל הקשרים שהיו לו, והדבר היחיד ששמע היה שחטיבה 188 נמחקה מהסד"כ. לא חשבתי על הצד שלהם, לא הגעתי עד לשם במחשבה. גם לא זכור לי הרגע בו נפרדתי מהם. הרבה נמחק.

……………………..

"בסופו של דבר יש לזה מחיר. גם כשהוא כבד מאוד, בסוף זה בסדר. צריך רק להחזיק מעמד, ומצליחים להתמודד. עם מה שיש, גם עם מה שקשה. בסוף לומדים, גם את נקיפות המצפון, לשחרר. וגם שוכחים. לא מבין איך, את ההיגיון והחוקיות, אם יש כאלה, אבל גם שוכחים. ואולי זה שכנוע עצמי, אבל ככל שדיברתי עם עצמי במהלך השנים, במיוחד כשנפגשתי עם חבר'ה מאותה תקופה, הבנתי שהמצב יחסית בסדר. מסתדרים. עם הקשיים ולמרות הכול. לי גם היה מזל, ולא הגעתי למקומות שבהם שילמתי מחיר כזה, עם השפעה על התפקוד היום-יומי שלי".

 

האיש שלא היה שם

סיפורו של צחקי (יצחק) שריג, בן בית השיטה והיום בת"א, שונה משאר המשתתפים בספר. צחקי לא השתתף במלחמה. ב-18.9.73, בהיותו מ"מ צעיר בחטיבה 188, התהפך הקומנדקר בו נסע יחד עם קצינים נוספים לסיור בקו ברמת הגולן. צחקי נפצע קשה והובהל יחד עם שאר הנפגעים במסוק לרמב"ם. 18 ימים היה מחוסר הכרה, מיטלטל בין חיים ומוות, עד שפקח את עיניו יום אחד לפני פרוץ המלחמה. המשפחה כולה עוד הספיקה להתאסף סביב מיטתו, ואח"כ אֶחָיו שבו לחזית. אָחִיו יוסף לא שב ממנה. צחקי, 68, הוא הבן הצעיר של תקווה ונחום שריג. בנוב' 71 התגייס לשריון. "היה לי ברור שאני הולך לשריון. זה משפחתי אצלנו, אין שאלה. כולם היו בשריון וכולם קצינים בכירים. בית השיטה זה קיבוץ של שריון".

על הספר מספר צחקי: "בתחילת הדרך עֹפר פנה אלי שאעזור לנתנאל סמריק למצוא ולפגוש את החבר'ה. אח"כ זה התגלגל הלאה וכבר לא הייתי בעסק, כי הרי לא לחמתי במלחמה. עד שיום אחד תומר (לויסמן) התקשר אלי ואמר לי 'אמנם לא השתתפת במלחמה אבל כולם מדברים עליך'. הוא כבר היה לקראת סוף הכתיבה וביקש לראיין גם אותי. אמרתי לו שאם הוא רוצה, אתראיין, אבל האחריות היא כולה עליו. אם הוא רוצה לבזבז פרק על מישהו שלא היה במלחמה, אני לא נדחף לשום מקום".

 

האחים שריג. מימין צחקי אייל יוסף רות ורן. 1966 ליד בית השיטה
האחים שריג. מימין צחקי אייל יוסף רות ורן. 1966 ליד בית השיטה

 

"אני חושב שהספר הזה הוא מפעל אדיר. כל שבת אני קורא פרק אחד, כותב סיכום קצר ושולח לחבר'ה. עוד לא קראתי הכל, אבל יש כמה פרקים שהפעימו אותי. סיפורים מדהימים. הספר הזה נתן לאנשים פורקן. יש שם למשל מישהו הֹלום קרב קשה עד היום. לא עובד, עוסק באומנות, גר בבנימינה באיזה אוהל. אחרי שהספר יצא לקחתי כמה עותקים ונסעתי להביא לו אותם עם אחד החבר'ה. 'זה התיקון שחיכיתי לו כל חיי מאז המלחמה' הוא אמר לנו".

”אני עצמי החמצתי את המלחמה והרגשתי אשם נורא. עד היום אני מרגיש אשם על כך. אני חי בתחושה שאחי יוסף היה האַיִל שנמסר תחתיי בעקידת יצחק. לכן, אני מאמין שהתפקיד שלי בחיים, בין השאר, הוא לספר את סיפורם הלא ייאמן של חבריי שלחמו במקומי ומסרו בה את נפשם. זאת המשימה שלי. לכך אני מקדיש את חיי".

אחרי המלחמה הכיר צחקי את רותי כשבאה לנחם את משפחת שריג בבית השיטה. רותי הייתה חברתו של יוסף כשהיה בסדיר. היא עצמה התאלמנה במלחמה ונשארה עם שתי בנות קטנות. רותי וצחקי התחתנו ב-1975 וחיו יחד כמעט 40 שנה. הוא אימץ את שתי בנותיה כאב, והן אותו. ב-1978 נולד בנם המשותף, גֹמא.

 

צחקי שריג עם נכדתו. 2020
צחקי שריג עם נכדתו. 2020

 

צחקי (מתוך הספר): "כאדם, רציתי יותר מהכול להשלים עם הנכות מהפציעה של 73 ולהיברא חדש. לא עוד מרירות. והחמצה. ובחיבור למשפחה, רציתי להיות ראוי. לא רק כי המשפחה חלק מקיבוץ בית השיטה, שביום כיפור שכל 11 מבניו, 'בית השחיטה' קראו לנו, והמעמד מחייב. המשפחה לפני הכול, ולא ייתכן שהאח ה-4 במשפחת שריג יבייש את הפירמה. המשפחה הספרטנית מגויסת, כולם קציני שריון, מג"דים לכל הפחות, מלבד יוסף שנשאר מ"פ, גם האחות התחתנה עם מג"ד, אבא נחום מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח ומפקד חטיבת הנגב. ורק אימא תקוה, סופרת, משוררת ועורכת, סלדה מההתמסרות של אבא לפלמ"ח.

………………………

12:00 שישי ה-5.10 טיפול נמרץ רמב"ם חיפה, אני מתעורר. לימיני שוכב רפי גל שנפצע איתי בתאונה. ונפטר 3 ימים לאחר מכן. לשמאלי נמרוד כוכבי, גם נמרוד נפטר כעבור כמה ימים…  כשלמחרת ההתעוררות פורצת המלחמה, עודני ילד. תינוק. כשחוזר לי סוף-סוף הדיבור, אני מתעקש להסביר לה. אימא, נו זאת לא מלחמה. ככה, בשכנוע עצמי טוטאלי וחסר כל מודעות עצמית. ילד לא מבין.

"כשאני עומד מחדש על דעתי ומבין את המציאות החדשה השבורה, מורכב להיבנות מחדש. לא רק מאבקי השיקום הגופני: ללמוד ללכת. ולחיות עם צליעה. רק 30 שנה אחרי לימדו אותי ממש ללכת. ולא רק לקבל את הנורא מכול. יוסף אחי מת. ובכלל, לחשב מסלול מחדש, להחליט לאן מתקדמים בחיים. מעל הכול, האַנדֶרטון המלוּוה לחיים החדשים אליהם אני נולד בשנית ובכפייה, הוא העיכול האכזרי. הייתה מלחמה, ולא נפרעתי. מהחובה. זו המשימה הקדושה שלי. להכיר לציבור שהולך ומתרחק את הדור הזה. לזכור מה עשו, וללמוד ממה שהיה… לעולם אהיה חב חוב עצום לחברים. הם היו, אני לא. איכשהו ובמיוחד במרוצת השנים, הכול חוזר לחברים.

…………………………..

"לא הבנתי למה ועל מה הוא מדבר איתי. מטושטש היה מתגנב מדי לילה אחר חצות ולוחש לחישות שאני שומע עד היום: ששש… צחקי תשמע אותי… כל מה שאומרים לך נכון… כל מי שאתה לא רואה פה נהרג או פצוע בבית חולים אחר. תקשיב לי טוב: כ-ו-ל-ם מתו…' ניענעתי בראשי. לא. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, רק רציתי שיפסיק… אבל הוא המשיך. האחיות סילקו, אבל הוא תמיד ידע לחזור. כשהתחלתי לדבר, בקצב מילה לשעה, שאלתי את אימא אם נכון מה שאומר איש-הלילה. 'לא, מה פתאום… ואני גאה שאתה כבר מדבר כל-כך יפה! מעכשיו הכול יהיה בסדר…' אמרה ומיררה בבכי.

"כשהתחלתי להבין ולדבר טוב יותר, המשכתי להאמין, פתי שכמוני, שיש לי איך להרגיע אותה. נזפתי בה שהיא בוכה ומתרגשת, 'זו לא מלחמה, אימא, רק יום קרב, עשיתי כאלה וזה כיף!' לא יכולתי לדמיין מלחמה פשוט כי לא הייתי בכזו. אימא הינהנה ומיררה לכרית. ולא הבנתי על מה ולמה רצה בהיסטריה לכל אורח, שלא יתקרב לפני שהיא מדברת איתו. מעצבן. המשכתי לשכנע אותה שאין מלחמה, גם כשאחי איל הסמ"פ עוד נלחם, גם כשרן המח"ט נפצע קשה מרסיס קרוב לעורק הראשי. גם כשכבר הודיעו לה על יוסף.

……………………………

"יוסף נפל ב-10.10 ב-12:00 בבוקר, ובמהרה ידעו כולם בכל הארץ ובקיבוץ, מלבד במשפחה. בבלגן המלחמה הגיעו לבשר רק ב-17.10, אבא בדיוק ירד לעשן ברמב"ם כשפגש את קצין העיר עם חובשת ומזכיר המשק שזכה לכינוי מלאך-המוות. אבא הודיע שהוא יספר לאימא. מספרים שצְעקה כמו שלה לא נשמעה שם מעולם. אבל אימא התעשתה מהר ועשתה הכול להגן עליי, היא לא תאבד עוד אחד. אימא חששה שאם אשמע על מות יוסף בבית החולים, אאבד את רצון החיים ואמות, ודחתה את הבשורה. לכן ישבה לידי או עמדה בפתח הדלת עם חברתי עירית, ושתיהן זינקו על כל מבקר לתדרך על איזה בן משק וקק"ש מותר או אסור לדבר. כל יום עד חצות ניצבו לשמור מבשורות רעות, אבל לַבֶּקע בין חצות ל-06:00 בבוקר כשחל איסור המבקרים, השתחל הסמ"פ לוחש הבשורות הרעות. ואיכשהו בתוך כל הטירוף גם הוא ידע לא לדבר על יוסף. ולחשוב שלבחור נתנו לחזור לקבע, הבחור מעולם לא חזר לעצמו. לא עבד, לא התחתן. לפני עשור הגיעה המנקה לנקות את החדר שלו ומצאה אותו לבדו. מת.

…………………………..

"נוסעים, ודממה כל הדרך. ואני לא מבין, והתחושה מכבידה: שום שמחה באוטו על השחרור מבית החולים! כשנכנסים לבית השיטה הבתים עדיין בהאפלה למרות שכבר נגמרה המלחמה. וחושך מוחלט, הלבנה הייתה במילואה בדיוק לפני 16 יום בערב סוכות ה-10.10. נוסעים במשק, כשחונים מתגבר הגשם. זלעפות. אבא פותח כיסא גלגלים, עירית עוזרת להתיישב, אימא מחזיקה מטרייה, הכול בדומייה. ואני מתחיל להיבהל. ולכעוס: למה אף בן קיבוץ לא מקבל את הבן האובד? איפה כולם, לעזאזל?!

…………………………….

"יום אחד חוזר אבא עם בסט-סלר של ממש, חוברת סטנסיל שכולה רב-מכר: שמות הנופלים בתנועה הקיבוצית. אני מסמן לו עם היד, תביא-תביא. והוא עונה בפשטות, מה פתאום, לא תעמוד בזה. וגם פתרון יש לו: תגיד שֵם, ואגיד לך אם הוא ברשימה. כמעט כל מספר פוגע, עד שאני מרגיש שאני מלאך המוות שחורץ את גורלם. אבל אני מכור. כשב-6 בבוקר אבא יוצא, אני דוהר לשידה עם הקביים בתקווה ששכח את הרשימה. הוא לא שוכח. ואני מתעקש לבדוק יום-יום, וביום החמישי בינגו! כשמתגלים השמות נעצרת הנשימה. והרשימה בחתך הקיבוצים לפי אל"ף-בי"ת, ב-כ' הרשימה צונחת מהיד. כברי. ש'. שי שחם. אני מטורף, מחפש עיפרון בכל הבית ומוחק את השם למחוק את הטעות. 'צחקי לאן?' שואלת אמא פתאום בפתח החדר. 'הרי ראיתְ אותו איתי בטופס הטיולים!' צעקתי ויצאתי, במשימה החדשה שלי: לתפוס את אבא לפני שתופץ הטעות להוריו של שי. 'לא מצאתי כוח להפיל עליך עוד שם. לא אחרי שבישרתי לך על יוסף, אילן ומודי.' הסבירה בדיעבד…

…………………………….

'צחקי. שי קפא למוות בדרך לחרמון.' לא הבנתי. 'שי נסע הביתה. הזעיקו אותו למשימה כעבור שעה. בטרמפים חזר ועלה על מסוק, לחלץ צנחני מילואים מהחרמון הסורי לפני שסופת שלגים תקפיא אותם למוות או שבחסותה ייפלו בשבי. שי לא הסכים לאבד הזדמנות להיות חלק מהמלחמה. ועלה למסוק חולה. כשראו שנחלש היה מאוחר מדיי, מפקד החפ"ק הודיע להמשיך. גם הם נתקעו בסופה. והסתתרו במערה. עד שוך הסערה. ובבוקר כשיצאה השמש חולצו בידי הצנחנים שנשלחו לחלץ. לשי זה כבר היה מאוחר.' 'אבא. למה לא אמרת לי.' 'כי לא שאלת. זה ההסכם. זוכר?'…

……………………………

"השליחות שלי היא גם להזכיר את המלחמה ואת הנושאים בה, ואני נושא דברים ומספר בכל מקום אליו אני נקרא, כנס, מפגש או אזכרה. על החובה והמסירוּת. השליחות שלי היא גם לשמור על החברות בין הנשארים. שתימשך לנצח. אני אוסף אותנו מעת לעת למפגש קבוע בפאב ארנולד בהדר יוסף. הייתי מהיוזמים והמארגנים של ניצולי מלחמת יום כיפור מתוך מחזורי הקק"ש – שלי, אחד לפניי ואחד אחריי, 30 שנה אחרי. והלילה, ערב יום הזיכרון, העליתי ליו-טיוב לינק לסרט המפגש, וכתבתי לחברים: 'באהבה. פיצוי אישי ממני. על ששלחתי אתכם למלחמה ההיא. בלעדיי.

בשדה הקרב של הזיכרון – תמונה ראשית | דרור סופר עומד משמאל. חורף 1973-74

מלחמת יום כיפור של אריהלה 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

באופן לא מפתיע, השנה הופיעו לאודישנים של תוכנית הריאליטי הפופלארית "מאסר שף" מושבניקים רבים. למה לא מפתיע? קחו לכם מרכיבים הכי טריים שיש, כמויות אדירות של זמן פנוי ורגוע במושב (בעיקר בגלל סגרי הקורונה
14 דק' קריאה
שישה מסעות,  חמישה בהרי ההימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל, מתוארים בספרה השני של ד"ר דרורה בהרל, "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות". למרות גילה המתקדם ומוגבלות קשה בתנועה, היא איננה מוותרת על
6 דק' קריאה
קרן שדה, שדות ים, עובדת עם אוכלוסיות שרובנו לא מעוניינים לפגוש – זונות, מכורים לסמים, דרי רחוב, שב"חים, מבקשי מקלט. סיור הרחוב מתחיל בשמונה בערב ומסתיים באחת בלילה. המתנדבים עוברים ברחובות המועדים, מחלקים קונדומים
5 דק' קריאה
התקבלה תביעת פיצויים של 'רהיטי קיבוץ לביא' כנגד מי שהעתיק עיצוב ארון קודש האם "הדמיה ממוחשבת" של עיצוב ארון קודש היא "יצירה אמנותית" שמוגנת לפי חוק זכויות יוצרים או שמא מדובר ב"מדגם" שאם לא
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן