לירון אבנת, מזכ"לית תנועת המחנות העולים
יבול שיא
הרפת והחלב
דגניה ב

דגניה ב' בת 100

9 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

דגניה ב' היא שילוב של חקלאות שורשית, תעשייה ותיקה ופעילות תרבותית תוססת. בגלל הקורונה לא נערכה מסיבה לציון שנת ה100, מה שלא מעיב על תחושה של צמיחה, קליטה, התחדשות וגאוות יחידה

בקיץ 1919 הקימה קבוצה של 20 פועלים יישוב קטן מדרום לדגניה א', וקראו לו דגניה ב'. היישוב לא החזיק מעמד זמן רב, ובאפריל 1920נעזב עקב התקפות בדואים. חלק מחבריו, ביניהם שמואל ודבורה דיין עם הילד משה, היו בין מייסדי נהלל. יוסף ברץ, ממנהיגי דגניה א', הגיע לכפר אוריה והציע ל"קבוצת עבודה" לתפוס את השטח. הייתה זו חבורה של צעירים שחלקם עלו בעלייה השנייה, ושעברה מספר מקומות וחיפשה נקודה להתיישבות. ביניהם היה גם לוי שקולניק, לימים אשכול – ראש הממשלה השני של ישראל. הם שלחו שני חברים לבדוק את השטח. כדי לשפר את הסיכויים, ארגנו חברי דגניה א' לשליחים שייט לילי מלווה בנגינה ובזמרה. זה כנראה השפיע, ובערב יום הכיפורים תרפ"א (21 בספטמבר 1920) עלו 20 בחורים ו-5 בחורות על הקרקע הסמוכה ליציאה הדרומית של הכנרת לירדן וחידשו את היישוב במקום. החבר שקולניק סיכם את האינוונטר שמצאו:  ששה צמדי פרדות, חמש פרות רזות, במחסן…חרמש, שמונה עשר קלשונים, שבעה מעדרים, ארבעה מכושים…שלושים ושש תרנגולות". מים הם שאבו מהירדן בשלוש חביות על עגלה, אותה משכו זוג הפרדים "תרח" ו"לך לך". הייתה זו הקבוצה החמישית בארץ, אחרי  דגניה א' השכנה קרובה, כנרת, כפר גלעדי, תל חי ואיילת השחר.

 

מרססי דגניה
מרססי דגניה. נוסד ב-1957. בעשור האחרון הועברה פעילות הייצור של המרססים למפעל  פלדות

 

בראשית תרפ"ב (1922) הצטרפה קבוצה של 16 חברים מבוברויסק, ביניהם קדיש לוז – לימים שר החקלאות ויו"ר הכנסת, ולשטח המעובד נוספו 500 דונם לאחר שוועדה מכובדת קבעה שאין מקום בעמק לעוד קבוצה, ולכן עזבו חברי דגניה ג', שהקימו את גניגר. הנשארים החליטו להקים את נקודת הקבע קרוב לדגניה א', בין היתר בגלל הרצון לחבור לבית ספר משותף, מטעמי הגנה, וגם – כך נכתב בפרוטוקול – לייעל את הובלת התוצרת לרכבת העמק. שיתוף הפעולה התבטא גם בכך שמשאבת המים של דגניה א', בת 12 כוח סוס, הועמדה למשך יום וחצי בשבוע לטובת השכנים. בהמשך הצטרפה קבוצה של בוגרי גימנסיה הרצליה, חלוצים מן העלייה השלישית, גרעין של הנוער העובד מבן שמן, קבוצה של יוצאי ארה"ב וקנדה, 45 חברים מתנועת גורדוניה בפולין, וקבוצת "שיבולת" של יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. אחרי שלוש שנים במקום ארעי עבר הקיבוץ למקום הקבע המשקיף על ערוץ הירדן ועל אום ג'וני. החל מסוף שנות ה30 החלו להצטרף כחברים הבנים ראשונים.

לדגניה ב' מסורת חקלאית חזקה ושורשית שהתחילה עם דור המייסדים, פרחה והתפתחה תחת ידם האמונה של הבנים הראשונים, וכיום עוברת לניהול הדור השלישי.  כאן פעלו כמה ממניחי היסודות ליידע ולמחקר החקלאי בעמק הירדן ובישראל, כמו יוסף  בן הגיא, חוקר הבננות דניאל זיו, נתן סלע ומאוחר יותר איש הניקוז אבא ניב.

הבתים הראשונים הוקמו במקביל לבניית הרפת, נטיעת מטע הבננות הראשון ורכישת טרקטור מדגם "טיטאן" שסימן את תחילת המהפכה הטכנולוגית בחקלאות (1924). במקביל תוגברו יכולות השאיבה וההשקייה, בין היתר בייעוץ של המהנדס שמחה בלאס,   ונבנתה רשת של תעלות בטון, חלקן מוגבהות (אקוודוקטים) להשקיית השטחים בהצפה. בשנים הבאות יונח "הצינור הירוק" בן 40 צול, שיחבר בין מכון שאיבה על הירדן לבין שטחי העיבוד, ודגניה ב' תהיה בין הקיבוצים המייסדים של אגודת המים.

 

מלחמת העצמאות

סיפור הקרב על הדגניות התפרסם בעיקר הודות לעצירת הטנק ממש על גדרות דגניה א', שהאפיל בזיכרון הלאומי  על קרב הגבורה שניהלו חברי דגניה ב'. המערכה הייתה  חלק מהדיפת הפלישה הסורית (17-21 למאי 1948). אנשי  דגניה ב' השתתפו בקרב צמח העקוב מדם, בו נפלו  לוחמים חברי הקיבוץ. בשטח המשק התבצרו כ-80 לוחמים (בנוסף לכ-70 בדגניה א) כולל תגבור מגולני ומפלמ"ח. בקרב על דגניה ב' לחמו אבות לצד הבנים הראשונים, שהצטרפו לא מכבר לקבוצה, ונערים בני 15-16 שימשו כקשרים. (הילדים ורוב הנשים פונו לחיפה כמו בשאר יישובי העמק.)

ב-19 למאי התקרבה יחידת חי"ר של האויב לגדר הקיבוץ, נתקלה בהתנגדות ונסוגה. לאחר בלימת הסתערות הטנקים על דגניה א (20 למאי בבוקר) היפנו הסורים את ההתקפה לדגניה ב' השכנה. שתי פלוגות התקדמו לעבר הקיבוץ, בחיפוי ירי מרחוק של טנקים ומרגמות, ונהדפו. בהמשך היה ניסיון נוסף של כלי רכב משוריינים, שגם הוא נעצר כתוצאה מאש המגנים.

לדגניה ב' היו בקרב 7 הרוגים, חלקם נפלו בחצר המשק מירי פגזי מרגמות, 9 פצועים קשה ו-14 פצועים קל שחזרו לעמדות להמשיך ולהילחם. מפקד הגזרה משה דיין סיכם: "זה היה קרב גבורה, קרב נואש שאין בו נסיגה".

אחרי המלחמה נרתמו החברים לשיקום המשק החקלאי והמבנים שנהרסו בהפגזות. בשנת 1956 נחנך חדר אוכל חדש,  וב-1957 בונים במסגרייה מרססים – התחלה צנועה שתהפוך למפעל מרססי דגניה. חברי דגניה ב' עמינדב ושושנה ישראלי מנהיגים את בית החינוך המשותף בו יתחנכו דורות של תלמידים לעבודה ולאהבת המולדת, ויהודית סלע ויינר מחברת שירים שיהוו בהמשך את אופרת הילדים "מה טוב יחדיו".

 

חברה פתוחה וסובלנית

עוזי בן שלום נולד בדגניה  ב-1936. הוריו, אנשי קבוצת ההשלמה גורדוניה,  עזבו כשהיה בן 6, והוא חזר כילד חוץ בכיתה י. לימים היה מורה ומנהל בבית החינוך המשותף, משווק במפעל המרססים ומזכיר. כל השנים פעל בוועדת הנצחה והיה המספיד המקומי בלוויות חברים. אחיו חנן נהרג במבצע תאופיק (מבצע חרגול) ב-1960 ועל שמו נקרא הבן הבכור של עוזי ודבורלה, בת אפיקים. לפגישה שלנו הצטרף עידן (56) בנם השני, חבר דגניה ב' שעוסק בין היתר בקולנוע ובתיעוד.

 

מה מאפיין את דגניה כקיבוץ?

עוזי: "לדעתי, אחד המאפיינים הוא ההליכה לקראת החבר. זו הייתה חברה טולרנטית ומכילה. חברה עם פתיחות, שהשכילה כל השנים לא להתעמת עם החבר. וגם, מההתחלה הייתה לנו חקלאות מאוד טובה וחזקה".

עידן: "מסכים לאבחנה. דגניה ב' הייתה ליברלית. המייסדים היו אנשים חכמים ומוכשרים, ובזכותם די מהר דגניה נהפכה לאימפריה כלכלית יחסית לאזור ולתנועה הקיבוצית. ידעו פה לחדש עם הזמן, לא להיתקע באחידות.  אתן לך דוגמא: היה פה חבר מהמייסדים שהיה לו מפעל בתל אביב, והקיבוץ חי עם זה בשלום".

 

לפעמים נדמה שדגניה א' לקחה לכם את התהילה ואת המקום בהיסטוריה. גם הקיבוץ הראשון, גם סיפור הטנק…איך יחסי השכנות?

עידן: "קודם כל תכתוב, שהטנק עומד שם בזכות חבר דגניה ב' אברהם בייטנר.  החימושניקים של צה"ל רצו לקחת את הטנק לשיפוץ, ובייטנר, שהיה איש טכני, אמר להם שלא כדאי, זה טוטאל לוסט. לפעמים אנחנו מאיימים עליהם שניקח להם את הטנק…עכשיו ברצינות, אם מתייחסים לקרב במלחמת העצמאות, היום ברור הודות למחקרים של בן דגניה ב' אסף אגין ז"ל ואחרים, שהקרב בדגניה ב' היה יותר קשה. חמישה טנקים נעצרו במרחק מגדרות הקיבוץ, הצוותים שלהם ברחו והכלים נלקחו כשלל. מספר הנופלים מדגניה ב' היה הגבוה ביותר מקיבוצי העמק".

עוזי: "אספר לך סיפור. יש כ-20 זוגות, כולל אותי ואת דבור'לה,  שאחד או אחת  מבני הזוג הוא מדגניה ב' והשני מאפיקים. לעומת זאת היו רק שניים כאלה בין הדגניות, לא כולל את אחותו של יוסף בוסל שהתחתנה עם הלל גלעדי, ממייסדי דגניה ב'.  זה מדהים, אבל עובדה".

עידן: "זה מפני שלמדנו איתם ביחד מכיתה א', כך שההרגשה הייתה שאנחנו מאותו קיבוץ. ועוד סיפור: כשבנו את שכונת ההרחבה רצינו להחליף שטח קטן עם דגניה א' בשביל הדרך לשכונה, ונענינו בשלילה, חבר דגניה א' אמר:  תחשבו שעובר בינינו נהר…"

עוזי: "לא אומר שהייתה התחרות, אבל עד הקמת טולגל בדגניה א' (מפעל לסכיני יהלום לחיתוך חומרים קשים), דגניה ב' עברה אותם בהרבה פרמטרים, כולל גודל האוכלוסייה. טולגל הזניק אותם במצב הכלכלי והפיננסי, ואנחנו שמחנו בשבילם. בשורה התחתונה, חשוב לומר שיש בינינו שכנות טובה ומפרגנת".

 

רפת דגניה
הרפת הראשונה בדגניה

 

מה שמביא אותנו לשאלת התעשייה בדגניה ב', שהייתה מקיבוצי התעשייה הבולטים בתנועה הקיבוצית.  מפעל המרססים הוקם כבר ב-1957, כשחברים הרכיבו מרססים פשוטים במסגריית הקיבוץ, התפתח וייצר את ה"דגן" – מרסס הסלף הראשון בעולם. בסוף שנות ה-80 נפתח  דגניה סיליקון שייצר מוצרי רפואה, תעשייה וילדים, עבר בהיקפו את המרססים והפך למקור פרנסה חשוב. כמו כן החל לפעול אתר האירוח הכפרי "דגנית" המונה כיום 75 חדרים. בעשור האחרון הועברה פעילות הייצור של המרססים למפעל  פלדות, והקיבוץ  מכר  את אחזקותיו בדגניה סיליקון לבעלי שליטה חיצוניים. אני שואל את עוזי ועידן  איך התחושה לאחר הרבה שנים של תעשייה מאוד דומיננטית, לאבד את השליטה במפעלים.

עוזי: "גם כשהתעשייה הייתה שלנו, החקלאות המשיכה כל השנים להיות דומיננטית, מוצלחת ומקור לגאווה. לכן מכירת המפעלים הייתה מכה, אבל לא מכה אנושה. אני זוכר שכמשווק המרססים, באחת התערוכות ניגש אלי חקלאי וביקש כלי שיעבוד 10 שנים, כי רוב הכלים של החברות המתחרות התקלקלו לפני זה. הבעיה שלנו הייתה שייצרנו כלים שכן עבדו הרבה שנים ושלא היה צורך להחליפם…"

עידן: "התעשייה התחילה כהמשך וכתמיכה לחקלאות, אנשים יצאו ללמוד מקצועות טכניים, יצרו מוצרים חשובים והייתה גאווה גדולה. היום את הדור של הילדים שלי הכיוון הזה פחות מעניין. בדגניה סיליקון עובדים היום  חברי משק בודדים,  ובמרססים העבירו את הייצור למפעל פלדות של עין חרוד. "

 

הצלחה ושמה "שכונת הרחבה"

בדגניה ב' נבנתה אחת משכונות ההרחבה לתושבים הראשונות בתנועה הקיבוצית. כיום זהו "רובע של וילות" בפאתי הקיבוץ,  גרים בה למעלה מ-50   משפחות ולמרות שהיו גם חריקות, היא נחשבת לסיפור של הצלחה גדולה. שכונת הרחבה נוספת לבנים הולכת ונבנית.

עוזי: "בשנות ה-80 היו פה מעל 500 חברים, היום קצת יותר מ-200. מהמספרים אתה מבין את הבעיה הדמוגרפית. בבניית השכונה יצאנו נשכרים: הצטרפו לא מעט בני עמק הירדן, שיש להם, ולא רק להם,  תרומה רבה מאוד, בעיקר בתחום החברתי והתרבותי. העימותים היו בתקופה שהיו הנהגות מיליטנטיות הן להרחבה והן לקיבוץ, וכשאלה התחלפו העניינים הסתדרו מהר מאוד. כולם הבינו שאנחנו ביחד, ושלכולנו יש משימה משותפת."

כאן המקום לספר על שני אירועים יפים בהם תושבי ההרחבה ממלאים תפקיד ראשי בהפקה ובביצוע. מזה למעלה מעשר שנים מתקיים בדגניה בחג סוכות  מופע שמוקדש ליוצר או למבצע בזמר העברי, בהובלת ניר אלפרט, אסף ענברי ואפרת לויתן – שלושתם במקור מאפיקים וכיום תושבי דגניה, וחברים נוספים,  ובניהולו המוסיקלי של מוריס בבני מגשר. ערבים כאלה הוקדשו בין היתר ללהקת התרנגולים, שירי דוד זהבי, חיים חפר, רחל שפירא ועוד. עוד בסוכות, מתקיים מדי שנה בשכונת ההרחבה יריד ססגוני, הכולל דוכני יצירה  מכירה אוכל ושתיה, ומושך אליו קהל מכל העמק.

עידן: "מבחינתנו אין הפרדה. דאגנו לתת לתושבים תחושה שהם שווים,  אין היררכיה, מתייחסים אליהם בכבוד ובהערכה. לא במקרה, כמה סטודנטים שגרו פה בשכירות כשסיימו ללמוד התחתנו פה, הקימו משפחות ובחרו להתקבל לחברות".

דגניה ב' היה הקיבוץ  האחרון בעמק (עד עתה) שעבר הפרטה. היה פה תהליך לא פשוט שפילג את החברים בין רוב תומך לבין מיעוט שהתנגד, שעוזי בן שלום  היה אחד מדובריו הנחרצים. דומה שעד עכשיו, כשנתיים אחרי, הוא לא השלים. "בשבילי השינוי היה אסון. כאילו שכיבו את האור. בצעירותי, דור המייסדים השכיל לפנות לנו את המקום ועודד אותנו לקחת אחריות. כל השנים הייתי חבר מעורב, הייתי מזכיר, יו"ר אספה ועוד. מאז השינוי הפסקתי ללכת לאספות, ואני לא מוצא את עצמי."

 

מגדל מים דגניה
מגדל מים

 

עידן: "אני עברתי כמה שינויי חשיבה. בהתחלה תמכתי, אבל בהמשך עברתי לצד השני. בדגניה ב' היה שנים מנהג שמרכז משק או מרכז ענף חוזר לעבודה הקודמת שלו כעובד מן השורה. זה קרה למשל בבננות, שהייתה שם הרבה גאוות יחידה, כמו סיירת מטכ"ל של הקיבוץ. לא אהבתי את הרעיון שחברים שהתבססו בעמדות ניהול יקבלו פתאום הרבה יותר  מאלה שחזרו לעבוד ולהזיע  בשטח. עם זאת, אני יותר פרגמטי וגמיש מאבא. שום דבר לא מתקיים לנצח. לפני השינוי הייתה פה איבה בין המחנות, אווירה לא נעימה. מבחינה חברתית השטח נרגע. לפני השינוי כל חבר קיבל סכום כסף גדול ממימוש דגניה סיליקון, וכולנו נהיינו 'מומחי השקעות'. בנוסף, השינוי מאוד מגן על הוותיקים ועל נושא הבריאות. כך שיש מקום לאופטימיות."

אחרי השינוי ממשיכים לפעול חדר אוכל, מכבסה, מועדון ותיקים פעיל, מערכת חינוך  וחגים משותפים, והחברים מקווים שאחרי הקורונה פעילויות שנפגעו  – יחזרו.

 

קודם כל בית

רינה ואיתמר זהרוני חזרו לדגניה ב' לפני 40 שנה, אחרי תקופות במעין ברוך וברעננה. היא בת משק, עבדה כמורה, רכזת גיל בית הספר, עורכת העלון ועוד, הוא מורה לנהיגה.

רינה: "דגניה ב' בשבילי היא קודם כל בית. אחרי כמה שנים בעיר הספיק לנו מהרדיפה החומרית אחרי עוד ועוד נכסים, וחזרנו. ההורים עדיין היו אתנו, ובשבילם זה היה אושר גדול. חזרתי ללמד בבית הספר שבו הייתי תלמידה. בגילי היום דגניה ב' היא הרבה זיכרונות. אני עוברת על פני בתים וזוכרת מי היה גר בהם.  את גאוות היחידה מטפחים פה בגיל מאוד מוקדם. הנכד שלי, בן שלוש וחצי שנים כבר יודע לשיר את שירי הקיבוץ שכולנו היינו שרים בכל פעם שחזרנו הביתה".

 

 משהו על מקומן של החברות בתולדות?

"דגניה ב' השתנתה מאוד במשל השנים. בשנים הראשונות הנשים נלחמו לעשות את אותן העבודות כמו הגברים, והחברה אסקה אגין הנהיגה את 'מרד המכנסיים'.  בלי לפגוע במאבק שלה, היה לנו צוות מטבח מיתולוגי. אחר כך היו לנו לא מעט נשים מזכירות, מנהלת בית החינוך  ובתפקידים אחרים.

"תרבות וחגים הם מוטיב מאוד מרכזי וחשוב. אנשי ההרחבה תורמים המון, אבל זה לא התחיל איתם. החגים תמיד היו גולת הכותרת, סוחפים ציבור גדול מבוגרים וילדים, זמרים נגנים ורקדנים, להכנות, לחזרות ולהשתתפות".

עם ההפרטה היא השלימה – בדיעבד. "התנגדתי, כי לא חזרתי לקיבוץ שיפריט את העבודה. אבל כשהסבירו לנו שרק אם נעשה שינוי נוכל לקלוט – שיניתי את דעתי. אנחנו הוותיקים במסלול שהוא בעצם די שומר על הקיבוץ הישן. לצעירים לדעתי יותר קשה. אין לי טענות, ואני מקווה שיידעו לשמור על ההחלטות".

 

הבית הגדול דגניה ב
הבית הגדול דגניה ב

 

בסתיו שעבר נערך אירוע להתחלת שנת ה-100, הוצאו לאור שני ספרים (האחד על תולדות דגניה ב והשני מזיכרונות חברים), ואז כאמור באה הקורונה ושינתה את המסלול של כל העולם – וגם כאן.

בית העלמין של דגניה ב' נמצא במרחק הליכה מגדר הקיבוץ, צופה אל ערוץ הירדן ואל אדמות ה"זור".  נחים בו את מנוחתם האחרונה אנשי דור המייסדים, חללי מלחמות ישראל, ובני ובנות קיבוץ ילידי השנים הראשונות.  לוי אשכול ניסח את חזון הקבוצה כך: "נוסיף לבנות חברה בה יוכל כל אדם לפתח את מלוא יכולתו, ולתרום את יכולתו לכלל. חברה שכל אזרח יתגאה בה, כל יהודי ירצה להזדהות איתה וכל אדם יכבד אותה".

גם אחרי משברים לא מעטים, דגניה ב' נשאר קיבוץ עם גאוות יחידה חזקה, חברה סולידרית ותרבות תוססת.  להלן שורות הסיום  בספר 100 שנים לדגניה: "הקבוצה האוטופית של תרפ"א אינה הקיבוץ של תשפ"א. אבל השאיפה לחברה צודקת יותר נשארה. כל עוד יישמר העיקרון של שותפות וערבות הדדית בין החברים, תהיה המשכיות לחזון המייסדים. מאה השנים הראשונות הן רק ההתחלה. אנו ממשיכים בדרכנו עם נחישות רבה ואמונה בלב".

 

בנייה והתחדשות דגניה ב'

אשר צימרמן, מנהל הקהילה היוצא, מסכם למעננו תמונת מצב של דגניה ב בת ה100:

  • מתחילת 2019 דגניה ב' מתנהלת כקיבוץ מתחדש.
  • נקלטו 30 משפחות חדשות, רובם בני קיבוץ.
  • מקימים שכונה: "שכונת התמרים" מתוך 30 מגרשים 20 יחידות בבניה רובן בשלבי סיום.
  • בני קיבוץ רכשו 10 יחידות דיור ומשפצים אותם. מחדשים את השכונות הוותיקות.
  • הוסדר והופקד החוב האקטוארי לחברים הוותיקים, ומענקי לימודים לבני הקיבוץ.
  • שודרגו מבני ציבור: הוקם מועדון נוער, מגרש ספורט ומשדרגים גן משחקים ו"גן ראשונים" בכניסה לקיבוץ.
  • משדרגים את המבנים בכניסה לקיבוץ, יוצרים מתחם לפעילויות תיירות ופנאי.
  • בבית פרומקין מתקיימת פעילות ענפה לאוכלוסייה המבוגרת: פעילות חברתית ושירותים .
  • בחקלאות פעילות מגוונת ומוצלחת: 600 ד' בננות, 350 ד' אבוקדו, 400 ד' שקדים, 120 הדרים, רפת המייצר כ-4.4 מיליון ליטר לב בשנה ו-2000 ד' גידולי שדה.
  • "דגנית", ענף האירוח בקיבוץ, הורחב ב-25% , מרחיבים השקעות במערכות סולריות ל-1.8 מגה וואט.
  • בונים חברה פתוחה, צומחת המשמרת חיי קהילה איכותיים עם שמירה על ערבות הדדית ברמה גבוה.
  • בקיבוץ 210 חברים, מתוכם 53 חדשים. 221 תושבים (109 מתוכם בהרחבה ) 220 ילדים 57 צעירים בני דגניה, סה"כ 708 תושבים. 10 תינוקות נולדו השנה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אחרי חמש שנים בהן לא נקלטו בשדה בוקר משפחות חדשות, התקבלו לפני כשבועיים לחברות 6 משפחות, למודל שיזורי ייחודי לקיבוץ. החברים הוותיקים נשארו במודל השיתופי, החדשים יתנהלו על פי עקרונות הקיבוץ המתחדש. עד עכשיו
6 דק' קריאה
האם המשבר הנוכחי, לאחר שנתגבר על המגפה והחולי, יביא להעמקת הפערים ולקיטוב חברתי גובר, או שהוא יביא בעקבותיו לחיזוק הערבות ההדדית וליותר סולידריות חברתית אל מול הקשיים, כפי שהתגלו בתחילתו? לפני ימים אחדים התקיים
3 דק' קריאה
רכב תפעולי של חבר חורשים שחנה סמוך לביתו – נגנב. מכיוון שהקיבוץ מחייב את חבריו בתשלום אגרת שמירה, החבר סבר שיש פה רשלנות של הקיבוץ בשמירה על רכושו. הוא תבע פיצוי כספי היש לקיבוץ
2 דק' קריאה
השמאל בישראל הוא מרכז; הקיבוצים הם יישובים קהילתיים בורגנים; הממשלה התקמצנה בטיפול בקורונה. ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל ארגון כוח לעובדים, משגר חיצי ביקורת ומציע דרך לתיקון. ריאיון לעתים אני תוהה מה מעצב את השקפת
5 דק' קריאה
מינוי חדש בהתאחדות: מנכ"ל חברת תרמוקיר, אלי כהן, נבחר ליו"ר איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה בהתאחדות התעשיינים אלי כהן, חתן פרס התעשייה לשנת 2016 ומוותיקי התעשיינים בארץ, נבחר ליו"ר איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן