יבול שיא
הרפת והחלב
אבי גבאי
8 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

וידויו של "מתנגד"

אם מסתכלים על הנפשות הפועלות בשתי  מפלגות השמאל הציוני הישראלי, אין שום סיבה להיות אופטימי. אורי יזהר, על התחזיות שלו שלא זכו להתייחסות במפלגת העבודה ובמערך, על השגיאות ההיסטוריות של מפ"ם, ועל מסלול הכישלונות של מפלגת העבודה בימינו

הבחירות כבר מאחורינו. הליכוד והימין נחלשו במקצת והשמאל-מרכז התחזק במקצת, אבל השמאל נטו, כלומר העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי שבמרכזו מרצ, גם אם התחזק במנדט, 11 במקום 10 בבחירות אפריל, יצא עם תוצאה עלובה. תוצאה זו היא פרי תהליכים ממושכים של התנוונות רעיונית ופרסונלית בשמאל הציוני, שכותב שורות אלה צפה אותן כבר לפני שנים לא מעטות, אבל קולו היה כקול קורא במדבר. במאמר שלהלן אני מבקש לספר על התחזיות שלי שלא זכו להתייחסות במפלגת העבודה ובמערך, על השגיאות ההיסטוריות של מפ"ם, ועל מסלול הכישלונות של מפלגת העבודה בימינו.

בהיסטוריה היהודית ידוע הפילוג שחל במאה ה-18 בין חסידים ומתנגדים. הפילוג הזה עדיין קיים, אבל הלהט שהיה בו פג מזמן. בחיים הפוליטיים, לעומת זאת, הוא חי וקיים, אם כי לא באותם יחסי כוחות. בקרב המצויים בחיים הפוליטיים, ניתן להבחין ברוב עצום של חסידים או קונפורמיסטים, ומיעוט קטן  עד אפסי של "מתנגדים", או ביקורתיים.

החסידים מגלים נאמנות כמעט בלתי מותנית למנהיגים. וגם אם אלה עושים שגיאות או מעשי עוול לא קיצוניים, ולעיתים אף קיצוניים ממש, החסידים ממשיכים להיות נאמנים ולהצדיק כמעט כל דבר. ואילו הביקורתיים נאמנים קודם כל לעקרונות ואינם מהססים למתוח ביקורת מחמירה על מנהיג זה או אחר, או על ההנהגה כולה.

הקונפורמיזם הוא בדרך כלל נוח ונעים. היחיד הוא עם הכלל ואינו חש בודד. לכן הקונפורמיזם הוא פופולרי והרוב נוטה אחריו. האמונה במנהיג נוסכת ביטחון ש"אני בסדר" ויש מי שידאג לי. אני, לעמת זאת, שייך לביקורתיים, לכן אני כמעט תמיד במיעוט ולעיתים אף בודד בשיח הפוליטי של "כוחותינו".

א. הביקורתיים כיוצרי דיסוננס קוגניטיבי

להיות ביקורתי זה בדרך כלל לא נוח. הביקורתיים בדרך כלל אינם פופולריים. הרוב הקונפורמיסטי לא אוהב נביאי זעם, צופי שחורות ומטיפי מוסר. לעיתים הוא אף מעדיף לחיות בגן עדן של שוטים, רק כדי ששלוות נפשו העכשווית לא תופרע.
הביקורות והתחזיות הקשות של הביקורתיים יוצרות לרוב מה שקרוי "דיסוננס קוגניטיבי" בתודעת הקונפורמיסטים. לפי לאון פסטינגר, מנסח התיאוריה של הדיסוננס הקוגניטיבי, מצב כזה נוצר כאשר אל מערכת ההכרות (קוגניצית) של הפרט או הקבוצה חודרת באופן כלשהו הכרה סותרת לאלה הקיימות, שהיחיד, או הקבוצה, גדולה או קטנה, חיו עמן בנוח. זה מצב מטריד, מעורר אי-נוחות, שהיחיד או הקבוצה מבקשים להיפטר ממנו או להחליש אותו.
לשם כך נוהגים היחיד אן הקבוצה במספר אסטרטגיות שיפורטו להלן. האחת – התעלמות או הכחשה, בנוסח האיש שראה ג’ירף ואמר "אין דבר כזה". השנייה – הדחקה. מדחיקים את מה שנאמר או הוצג ומפריע את השלווה הקונפורמיסטית. השלישית – המעטת ערכו של מביא ההכרה הסותרת. בישראל – הוא "סמולן”, לכן דבריו על הכיבוש הם שקריים או לא חשובים. וכן הלאה. רק מיעוט מנסה לשנות את המציאות או את דרכו כדי שתתאים למציאות שנגלתה לו. זה בדרך כלל קשה ולא נוח ולכן הרוב מעדיפים את ההתעלמות וההדחקה.

ב. הניסיון האישי שלי

כותב שורות אלה עורר אי אלו דיסוננסים קוגניטיביים אצל מנהיגים וציבורים וספג לא מעט תגובות מבטלות ופה ושם גם גינויים על דברים שלו בעל פה ובכתב. להלן כמה דוגמאות.
במאי 1969 עמדתי על במת מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר ואמרתי לציבור הצירים, כולל הנהגת הקבה"מ שהייתה נוכחת, כי יש עם פלסטיני ויש לו זכות להגדרה עצמית לאומית. זה היה כמו להציע סטייק לבן למועצת גדולי התורה – דיסוננס קוגניטיבי חריף. עד אז היה מקובל לחשוב ולומר בקבה"מ כי הארץ שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בה. כלומר, היהודים הם קולקטיב לאמי מגובש ואילו הערבים הם המון אמורפי של פרטים ולכן כל הדיון על זכויות לאומיות שלהם הוא מיותר ומזיק. כמה מהדוברים שהופיעו אחרי תקפו את דברי והגדיל לעשות השר ישראל גלילי,  שטען בתוקף כי אין עם  פלסטיני וכי העמדה שהבעתי באה משולי התנועה. מיותר לציין מי צדק. אומר רק כי גלילי השתמש בשתי אסטרטגיות לביטול או עמעום הדיסוננס – הכחשה והמעטת ערך יוצר הדיסוננס.דוגמה שנייה היא מאמר שכתבתי בנובמבר 1969 בעיתון למרחב (זכור לטוב) שכותרתו הייתה "קואליציה עם גח"ל – פתח לשלטון הימין". במאמר צפיתי בקווים כלליים את המציאות שתעלה את הימין לשלטון. התקופה הייתה לאחר הבחירות לכנסת השביעית כשגולדה פעלה להרכבת ממשלת ליכוד לאומי שתכלול גם את גח"ל (גוש חירות-ליברלים בהנהגת בגין). צעירי הקיבוצים ואני ביניהם התנגדו למהלך הזה והמאמר בא לחזק את ההתנגדות. ואכן, הוקמה קואליציה עם גח"ל שהתפרקה לאחר זמן. מה שחשוב הוא שאף אחד מההנהגה והפעילים של הקיבוץ המאוחד לא התייחס לתחזית שבמאמר. אפילו לא ניסו לבטל או לסתור אותה בעל פה או בכתב. מכל מקום אני לא שמעתי ולא קראתי כל התייחסות לכך.  אחרי שמונה שנים, ב-1977, התרחש המהפך שצפיתי. אף אחד מהמנהיגים לא אמר לי מילה על כל כך שצדקתי. היו רק כמה פעילים מהשורה השנייה שאמרו לי "אתה היחיד שידע מה הולך לקרות”. לא מנחם בכלל.

 

 

ישראל גלילי
ישראל גלילי

 

ג. ההנהגה שלא האמינה שזה הולך לקרות

ההנהגה פשוט לא האמינה שדבר כזה עלול לקרות. לא חדר להם לתודעה. האסטרטגיה הייתה התעלמות: מי זה בכלל האורי יזהר הזה שיגיד לנו מה הולך ולקרות ומה צריך לעשות.

אבל אני המשכתי להתריע על הסכנה של עליית הימין לשלטון והגעתי עם זה עד 1976, השנה בה עסקו בשחיתויות של אנשי מערך (אשר ידלין, מיכאל צור). בשנה זו כתבתי מכתב לגלילי שבו שבתי והתרעתי על האפשרות של עליית הימין לשלטון בבחירות הקרובות. לא זכיתי לתשובה. שנים לאחר מכן כאשר עברתי על הארכיון של יעקב צור, שהיה מזכיר הקבה"מ ב-1976, לצורך מחקר, מצאתי את המכתב של גלילי עם הערה שלו "תדבר עם הבחור". בעברית פשוטה: "תוריד ממני את הנודניק הזה"

באותה תקופה בערך תפסתי באפעל את אברהם (אברמ’ל) גבלבר, חבר קיבוץ אפק, שהיה אז חבר כנסת ומזכיר משנה של מפלגת העבודה מטעם חטיבת אחדות העבודה, והעליתי בפניו את חששותיי בנידון. אברמ’ל, שהיה איש חביב והיו לי אתו יחסי ידידות, אמר לי שזה לא ייתכן. עם ישראל לא יצביע בשביל בגין. לכל היותר נאבד כמה מנדטים, אבל נישאר בשלטון. הכחשה, אלא מה…

את התגובה המגוחכת ביותר שמעתי מבן אהרון באותה עת. כשאמרתי לו שהליכוד עומד לעלות לשלטון בבחירות הקרובות הוא הפטיר כלפי "נו פאסאראן". בתרגום חופשי מספרדית – הם לא יעברו. ה"נו פאסארן" היה סיסמת הרפובליקנים שהגנו על מדריד במלחמת האזרחים בספרד מפני התקפות הצבא הפשיסטי של פרנקו. סיסמה זו הלהיבה רבים והייתה פופולרית מאד בחוגי השמאל אז, אבל הם כן עברו, הפשיסטים, וכך גם הליכוד. ידוע מי ניצח בשני המאבקים האלה. מה היה צריך להיות ה"נו פאסאראן" הזה? הכחשה ממשית או סתם רצון להיפטר מהנודניק שנעכיר את שלוות הנפש?    עד היום אני יוצר דיסוננסים קוגניטיביים אצל מי שחושב שהגיע אל הנחלה, ואולי גם אל המנוחה…

ד. קול קורא במדבר

בשנים האחרונות אני אומר וכותב, כי ההתמקדות של רבים וטובים בכל מיני פעילויות חברתיות אינה מביאה לשינוי המבנה, המשטר החברתי והשלטון הפוליטי בישראל. השלטון וההגמוניה, כלומר השליטה על התודעה הציבורית, הם בידי הימין וכדי לשנות את המצב הזה – הכיבוש הנמשך, הקפיטליזם החזירי, הזנחת החברה, הכרסום בדמוקרטיה, ההדתה הגוברת וכל שאר הרעות שהימין מחולל כאן – צריך להיאבק לחידוש ההגמוניה של השמאל. וזו פעולת מאקרו. כי פעולות מיקרו של העמותות למיניהן מביאות רק לתוצאות מיקרו, כמו נחלים במדבר שאינם מתלכדים לנהר אחד גדול ומתייבשים לאחר זמן. לא שומעים, או ששומעים ומעלמים. רואים עצים ומתעלמים מהיער. אפילו ציטוט של הנביא חגי שאמר "אכול ולא לשובעה, שתה ולא לשוכרה, לבוש ולא ייחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" – לא עוזר. מתעלמים. מתמכרים לחלקות האלוהים הקטנות בעוד כוחות הרשע שולטים בכיפה. בינתיים אינני מתיאש. אם לא אצליח לארגן, אמשיך לכתוב. בזה אינני תלוי בחסדיהם או בעזרתם של כל מיני עסקנים מליגה ג’ ואידאולוגים של תחום אחד.

השמאל זקוק למסר חד וברור, כמו "קרע בדממה" כמאמר המשורר הקובני ניקולס גיליין. מסר המאחד אורגנית את ההתנגדות לכיבוש עם תיקון החברה, השמירה על הסביבה, ההגנה על הדמוקרטיה, והחזרת הרציונליות לחברה ולמדינה מול המיתוסים הכוזבים, משיחיות השקר, השבתאות המתחדשת. אשמח לכל עזרה שתבוא מהלב ומהשכל גם יחד.

 

 

בן אהרון
בן אהרון

 

ה. מפ"ם והשגיאות ההיסטוריות שלה

עכשיו מותר כבר לגלות: הרבה שנים, גם כחבר בקיבוץ המאוחד, הייתי אוהד של מפ"ם, קראתי בקביעות את "על המשמר" ופעם או פעמיים אף הצבעתי עבורה כשהופיעה כמפלגה עצמאית. אבל אחרי בחירות אוגוסט 1961, שבאו העקבות משבר פרשת לבון, כשמפ"ם מסיבות שאינן ברורות לי עד היום, החליטה להישאר באופוזיציה, הצטרפתי לאחדות העבודה. ההישארות באופוזיציה לא הייתה השגיאה ההיסטורית הראשונה של מפלגת השומר הצעיר. מאיר יערי בכבודו ובעצמו, אמר בראיון שנתן ב-6.1.1961 לעיתון "למרחב", ביטאונה של אחדות העבודה, כי חטיבת השומר הצעיר במפ"ם המקורית (שקמה בינואר 1948 כאיחוד בין מפלגת השומר הצעיר ומפלגת אחדות העבודה פועלי ציון עם משה סנה כבונוס) שגתה שגיאה היסטורית כאשר התחברה עם סנה ותומכיו כדי להשיג רוב במוסדות המפלגה נגד חטיבת אחדות העבודה. התחברות זו הייתה גורם מרכזי בפילוגה של מפ"ם ב-1954, כאשר אנשי אחדות העבודה לא יכלו כבר לשאת את ההתנהגות הכוחנית של אנשי השומר הצעיר כלפיהם, גם אחרי פרישת סנה ממפ"ם והצטרפותו למק"י. הקש ששבר את גב הגמל הייתה הצנזורה שהפעילו עורכי "על המשמר" על מאמרים של טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה. כאשר אנשי אחדות העבודה הוציאו דו-שבועון בשם "למרחב" בגלל הצנזורה ב"על המשמר" ראה בזה יערי אקט פלגני. התנהל בין החטיבות דו שיח של חירשים עד שבא בן אהרון ואמר "נמאס לנו" ואחדות העבודה פרשה ממפ"ם וחידשה את מפלגתה העצמאית. זו שגיאה היסטורית ואלה תוצאותיה.

נעבור לתקופה קרובה יותר. אחרי הקמת ממשלת האחדות מערך-ליכוד ב-1984, פרשה מפ"ם מהמערך שהקימה עם מפלגת העבודה ב-1969. ראיתי בכך מהלך חיובי והצטרפתי למפ"ם כחבר. אחד הבודדים מהתק"ם שעשו זאת. במערכת הבחירות של 1988 קיבלה מפ"ם 3 מנדטים. התפתחות חשובה יותר הייתה הקמתו של ‘ועד 1’, גוף שהוקם על ידי מפ"ם וכלל חברי ועדי עובדים שהצטרפו לסייע למפ"ם בעקבות מאבקה נגד הפרטת מספנות ישראל. פיני גרוב, ראש הוועד המיתולוגי של מפעל אתא שנסגר, ומישל אלמליח, ראש וועד עובדי מספנות ישראל היו הדמויות הבולטות בוועד. מטעם מפ"ם ריכזו את הוועד דובי אביגור (עד שעזב) ויוסי (האדום) סולומין, משער העמקים. אני ערכתי את ביטאון הוועד שנקרא "עובדים" והייתי בקשרים הדוקים עם אנשי הוועד וחלק מאנשי מפ"ם. חשבתי אז ואני חושב כך עד היום, שהייתה כאן התחלה לצמיחתה של מפלגת עובדים מהפרולטריון המזרחי, שתוכל להגיע למספר כפול של מנדטים ותסייע להחזרת ההגמוניה של תנועת העבודה. מותנה, כמובן, בראייתם כשותפים מלאים ולא ככוח עזר בלבד. בבחירות לוועידת ההסתדרות היה יאיר צבן מועמד מפ"ם לתפקיד מזכיר ההסתדרות והמפלגה קיבלה תוצאה טובה בבחירות, אם כי יאיר כמובן, לא נבחר למזכיר.

ואז החליטה הנהגת מפ"ם להצטרף לרצ של שלומית אלוני ולשינוי של אמנון רובינשטיין, שהייתה השריד האחרון של ד"ש, ולהקים את מרצ. הלך הסוציאליזם והלך ועד 1.   לא אהבתי את המהלך הזה ולא הצטרפתי למרצ. שולמית אלוני, לדעתי, הייתה יותר מדי ליברלית-אינדיווידואליסטית ופחות מדי סוציאליסטית. אמנון רובינשטיין היה ליברל מובהק בלי טיפה של סוציאליזם. בתחילת הדרך זכתה מרצ להישג אלקטורלי יפה, 12 מנדטים בבחירות 1992. אבל אחר כך בהנהגתם של שולמית אלוני ויוסי שריד היא התחילה לרדת. עוד שגיאה היסטורית של מרצ ואנשי מפ"ם בתוכה הייתה בחירתו של יוסי ביילין ליו"ר המפלגה ולא את רן כהן, שהוכיח את עצמו כמנהיג חברתי ופוליטי. במרצ התבסס משטר של קליקות שמנע מרן להיבחר. מרצ המשיכה לרדת עד 3 מנדטים בהנהגתו של ג’ומס, והשתפרה  בהנהגתה של זהבה גלאון.  גלאון פרשה מהנהגת מרצ מתוך אכזבה מחוסר היכולת של מרצ להתחדש עם קהלים חדשים וכך הגענו עד הלום, עם השמחה הגדולה על כך שנחלצנו (הצבעתי למרצ למרות הכל) ממלכודת אחוז החסימה.

 

רן כהן
רן כהן

 

ו. מפלגת העבודה במהדורת כיס

גם מפלגת העבודה לא נמלטה מעשיית שגיאות חמורות ומירידה מתמדת בכוחה בגללן. התהליך החל לאחר רצח רבין. שמעון פרס, שהתמנה לראש ממשלה, פספס הזדמנות לזכות בניצחון. אם היה עורך בחירות לכנסת חודש או חודשיים אחרי הרצח, כאשר ההלם עדיין לא פג היה מנצח הגדול. או, לחילופין, אם היה עורך את הבחירות במועדן, בנובמבר 1996, שנה אחרי הרצח אחרי שביסס את עצמו כראש ממשלה מוצלח,  גם אז רוב הסיכויים שהיה מנצח. אבל הוא בחר באפשרות הגרועה ביותר, חצי שנה אחרי הרצח והפסיד לנתניהו על חודו של חצי אחוז. ב-1999 זכה אהוד ברק בראשות הממשלה והרכיב קואליציה שהצליחה להתפרק זמן קצר לאחר הקמתה. ב-2001 הוא נאלץ ללכת לבחירות של ראש הממשלה והפסיד לאריק שרון כשהוא משאיר אחריו מפלגה פגועה.

אחרי זה בחרה לעצמה מפלגת העבודה שורה של יושבי ראש לא מוצלחים – מפואד בן אליעזר דרך עמרם מצנע, עוד פעם אהוד ברק, שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג והשיא היה עם אבי גבאי. עמיר פרץ היה יו"ר המפלגה בבחירות  2005  והביא הישג לא רע, 19 מנדטים, חלקם מהפריפריה. אבל חינו סר אחרי מלחמת לבנון השנייה ואהוד ברק נבחר מחדש. ב-2009 הוא פרש עם ארבעה מחברי הכנסת והצטרף כשר ביטחון לממשלת נתניהו השנייה. אחר כך באו שלי יחימוביץ’ האוטוריטרית, הרצוג שהביא יחד עם ציפי לבני 24 מנדטים בכנסת ה-20. אבל הוא הריח מה עומד לקרות ונס על נפשו לסוכנות היהודית. ואז, חברי מפלגת העבודה שוחרי החידושים ברוב חוכמתם בחרו במושיע חדש, אבי גבאי. למותר כמעט לומר שחשבתי בחירה זו לשגויה בתכלית, אבל מי בכלל הקשיב לקולות האזהרה. אחרי הכישלון באפריל 2019, עם 6 מנדטים פרש אבי גבאי מהחיים הפוליטיים ופרץ נבחר שוב ליו"ר כשמאחוריו כמה קפיצות ממפלגה למפלגה.

לקראת בחירות 2019 מועד ב’ ניהל פרץ מו"מ עם מרצ על הופעה משותפת בבחירות אבל מתחת לרדאר יזם התחברות עם אורלי לוי-אבקסיס,  שבמועד א’ לא עברה את אחוז החסימה. "המהלך המבריק" הזה, עם מצע סוציאל-דמוקרטי לתפארת, הניב גם הוא רק 6 מנדטים. זה לא מקרי, כי בישראל אין פוליטיקה מעמדית אלא פוליטיקה של זהויות שבתוכה הימין מרגיש כמו דג במים. האם פרץ ותומכיו ילמדו את הלקח? מסופקני. מי שעושה שגיאות מתאהב בהן וממשיך בהן.

ז. מה יהיה עתיד השמאל הציוני בישראל? אם מסתכלים על הנפשות הפועלות בשתי המפלגות, אין שום סיבה להיות אופטימי. השיקום יבוא בדרך של התחדשות אידאולוגית שתינשא על ידי אינטלקטואלים מחוץ למסגרות הפוליטיות הקיימות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במושב ארבל החלו בחגיגות לציון 70 שנה לעליה לקרקע. כבר אין הרבה חקלאים בארבל אבל כל אדמותיו (4,000 דונם) מעובדות. נפגשנו עם יורם ברודבקה, חקלאי וותיק ששני בניו ממשיכים לעבוד איתו במשק. יורם: "מעולם
10 דק' קריאה
מעת לעת משתנים תעריפי המים, תמיד כדאי להתעדכן במחירים האחרונים באתר רשות המים בכתובת הבאה: http://www.water.gov.il פירוט התעריפים בטבלאות מייצג תעריף כולל לצרכן, ואינו מחליף את הפירוט הנדרש מהספק בהודעת החיוב. בטבלאות התעריפים מוצגים
2 דק' קריאה
ביצועי פרות חלב שניזונו במנות המכילות חציר או תחמיץ חיטה – סיכום שני מחקרים שהוצגו בכנס המדעי 2006 לא התקבל הבדל משמעותי בביצועים בין האבסת חציר ותחמיץ צמח החיטה שנקצר באותו מועד להכנת שחת
4 דק' קריאה
"לעצור את החרם הפלסטיני על החקלאות הישראלית." "איך יכול להיות שהרשות הפלסטינית סוגרת את המעברים לסחורות ישראליות וממשלת ישראל שותקת"? עשרות חקלאים עלו בתאריך  10.10.19 בשיירת טנדרים ומשאיות לירושלים לכיוון ביתו של ראש הממשלה.
1 דק' קריאה

כתבות נוספות

דילוג לתוכן