"אוניות געגועי", ספר מופלא
יבול שיא
הרפת והחלב
זאב ארצי

הסבא של דני אבדיה

2 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

זאב ארצי, בית זרע,  יהיה בספטמבר הקרוב בן  83,  והוא  עולה בוקר בוקר  למקום עבודתו  בכרם היין ברמת סירין, רכוב  על ג'יפ  בן 30, שעשה כבר יותר ממיליון קילומטר. בתו, שרון,  היא  האמא של דני אבדיה

תכירו את זאב ארצי (זוביק) חקלאי בן כמעט 83. מבית זרע. איש צנוע, מופנם, ממעט בדיבור, שמעשיו מדברים בעד עצמם. האיש, שקם עם אור ראשון ועולה בג'יפ נושן לכרם היין של קיבוצו ברמת סירין, הוא סבו של דני אבדיה (20) מי שנחשב לאחד הכדורסלנים המוכשרים שקמו לנו בישראל מאז ומעולם, ושעומד, אולי, בפתחה של קריירה מקצוענית בליגה הטובה בעולם.

ארצי נולד בכפר חסידים והתחנך בהשומר הצעיר. בהגיעו לגיל 15 שכנע את הוריו להצטרף לחברת נוער בקיבוץ. "בעליית הנוער שאלו אותי לאיזה קיבוץ ארצה ללכת, ועניתי 'בית זרע', כי מצאו חן בעיני הפיתולים של הירדן הטבעי של אז.

למדתי שנתיים במוסד ובגיל 17 ביקשת להתגייס עם שאר בני קבוצת 'אלון' והגעתי לצנחנים". במהלך שירותו  פורצת מלחמת 'קדש' וכוח הצנחנים של ארצי מוצב כתגבור באזור המיתלה. זוביק משתחרר מצה"ל כשמאחוריו 150 צניחות (כולל במילואים), חוזר לקיבוץ ומצטרף לענף הדייג השמור לבחורים חסונים ויפי תואר כמוהו. בהמשך עובר לפלחה (בעבר היו לנו שטחי עיבוד בנגב הצפוני), יוצא למספר השתלמויות ברופין ומתמנה  למרכז הענף. בשנות השישים הראשונות התאהב ארצי באהובה, בחורה תל אביבית ששהתה בבית זרע במסגרת מחלקת נחל.

השנים נישאים ומביאים לעולם בן בכור (היחידי שנותר בקיבוץ) ושלוש בנות. אחת הבנות היא שרון ארצי, כדורסלנית  עבר, שעזבה  את הקיבוץ ונישאה לכדורסלן זופר אבדיה, ששיחק במספר קבוצות מובילות בישראל בשנות התשעים. מנישואים אלה נולד בנם דני אבדיה, שמדי פעם מגיע לבקר את סבא וסבתא בקיבוץ.

הכינוי זוביק בא לו בהשאלה מכדורעפן העבר המיתולוגי זאב סילברמן ז"ל (זוביק),  איש מרחביה, שהתפרסם בין השאר בזכות צעקותיו הרמות ולימים הפך לאושיית ברידג'.  בסביבות גיל 60 עזב זוביק את הפלחה והצטרף לכרם היין "תבור" הנטוע  ברמת סירין בגליל התחתון (400 דונם שותפות של בית זרע עם החקלאי אריה סלע מכפר תבור) לשם הוא משכים בוקר בוקר, קיץ חורף, בהתמדה בלתי מתפשרת.

מי שמלווה אותו בשלושים השנים הללו בנאמנות, הוא ג'יפ מודל 1990 שישה צילינדרים (120 כ"ס) יד ראשונה ויחידה, שגמע למעלה ממיליון ק"מ! ועוד גלגליו נטויים.

זוביק סבור שמהדגם הספציפי זה, שהורכב בישראל, לא נותרו על הכביש רכבים נוספים, והיחיד שנותר (זה שמשמש אותו) יהפוך בשנה הבאה לרכב אספנות. "בתנאים הקשים של סירין", מסביר ארצי, "בורות, מהמורת, בוץ כבד בחורף ושאר מרעין בישין, רק רכב ארבע אל ארבע מסוג זה, יכול לשרוד לאורך זמן, וכשאתה שומר על הרכב ומטפל בו כראוי, הוא  גומל ומחזיר לך אהבה.  אני יכול למנות על כף יד אחת את מספר הפעמים שנתקעתי איתו", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת.

תפקידו בכרם הוא 'כלבויניק': זוביק מטפח בשקדנות 'זולה' רחבת ידיים הכוללת בוסתן ומדשאה, אחראי לתקינותה של הגדר חשמלית של הכרם ועוד פרויקטים ככל שמאפשר לו הזמן.  נוכחותו במקום מורגשת ומודגשת,  אומרים מכריו וזה לא מפתיע  כי "האיש חקלאי ברמ"ח איבריו".

למרות שבספטמבר הקרוב יחגגו לו 83, אין לארצי מחשבות פרישה. נהפוך הוא. "אתה רוצה שאני אמות?" הוא מגיב לשאלתי הקנטרנית, ומוסיף: "אי אפשר ליהנות מהחיים, מבלי לעבוד. ולשבת בבית מבחינתי זו אפילו לא אופציה, כי כשאני קם בבוקר אני חייב לדעת מה אני עושה בכל רגע". על הנכד דני יש לו רק מילים טובות. "אני גאה בדני ועוקב כל הזמן אחרי התקדמותו. דני הוא ילד מוכשר ואינטליגנטי ואני משוכנע שיגיע רחוק".

 

מה הכי חסר לך היום? "

הכי חסר לי, זה הירדן הטבעי השוצף והקוצף של שנות החמישים ותחילת השישים, שזרם וזרם ולא הפסיק. לצערי,  מרגע שסגרו את סכר דגניה הסיפור של הירדן הדרומי נגמר ולא יחזור עוד".

מודאג מהקורונה?

"האמת שאני די חושש ממגע עם אנשים, כולל בני משפחה, ולכן המסכה תמיד עליי. למזלי אני עובד רחוק מהבית".

ליוא הלביאה – שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן