פרשת השבוע: פרשת ואתחנן דברים פרק ו'
יבול שיא
הרפת והחלב
קיבוץ מתחדש

הקיבוץ המתחדש כקואופרטיב

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
הקיבוץ המתחדש כקואופרטיב

הקואופרטיב הינו ארגון פרי יצירת האדם אשר מטרתו נקבעת על ידי חבריו השותפים. הארגון על רוב מאורגן כתאגיד הפועל במסגרת המוגדרת בחוק המדינה כשמטרות התאגיד נקבעות במשותף על ידי חבריו וניהולו נעשה בשותפות והשליטה בתאגיד מוגבלת.

הקיבוץ המתחדש של היום גם הוא כקואופרטיב אשר מטרות הקואופרטיב מוגדרות על ידי חבריו בתקנון.

בדומה לאידאולוגיית ופילוסופיות חברתיות כלכליות רבות ­–הרצון בקיבוץ המתחדש הינו להשאת האושר ו/או הרווחה well being  של הפרטים החברים בו.

בניסיון זהיר להגדרה ניתן להציע לשרטט את הקיבוץ המתחדש כקואופרטיב המבוסס על שותפות ללא שליטה של אף אחד מהשותפים, וזאת הן באמצעי היצור והן בענייני קהילה להשגת מטרות חבר בני האדם, השותפים

 

השאת האושר

בעולם המערבי חברתי-כלכלי קשה להתעלם משתי תופעות רווחות אשר ביניהן יש מן המשותף אך גם מן השונה והינן בסיס להבנת המבנים הסוציאליים כלכליים בכלל והקואופרטיב בפרט.

ניקח את האקסיומה של ג'רמי בנתהם מהמאה ה-18,  כי האדם רוצה להשיא את אושרו ולהקטין את סבלו. אנחנו קמים יום יום והאושר-סבל מאחורי מעשינו, מניע אותנו.

האדם והמדיניות המסדירה את חייו, נקבעות ברובד העמוק של מטרתן כהשאת האושר. כך חירות, שוויון ואחווה הניעו את המהפכה הצרפתית בשאיפתה לאושר לבני האדם.

וכך שבטי ישראל חיפשו להם מלך בהנחה מלומדת של זקני השבט שזה הכי טוב לעם. "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א' פרק ח' פסוק ה').

 

השאת העושר

הישויות המרכזיות בעולם הכלכלי הינן החברה בע"מ. מטרתה המוצהרת הינה השאת העושר של בעלי המניות. הרעיון הכללי הוא שאם נאפשר לאלו שבחברתנו ליזום וליצור, לפתח ולסחור השפע יתמרץ את היחיד ויועיל לכלל הפרטים בחברה בה חי. כמה שנמעיט מלהתערב כשלטון כך ייטב לעולם הכלכלי ולנתינים. העושר יעלה ועימו גם האושר.

החברה בע"מ מקטן ועד גדול, הינה פקעת חוזית בין בעלי המניות כשמטרתה בראש ובראשונה השאת הון לבעליה. החברה מבוססת על פקעת חוזית וחופש החוזים של כל אדם ואדם ומגייסת ערכים כמו חירות האדם (במובן ההופכי לשעבודו) לאפשר לשוק הכלכלי לפעול. נדמה שהכוונה שהחברה תאפשר להשיא את העושר ובסופו של יום לא רק במבט מצרפי אל גם במבט פרטני היחידים הסמוכים אליה, עשירים יותר ומאושרים יותר.

הקפיטליזם הקלאסי עודנו גורס כי בכל ניסיון אחר לאלטרנטיבה כלכלית חברתית כשלים רבים והקפיטלזים זהו הטוב ביותר האפשרי לנפש האדם או הרע במיעוטו. המבט צריך להתבטא איפוא במיקסום העושר שיושג באמצעות חברה בע"מ אשר משקפת את חירות האדם (חופש להתקשר וחופש החוזים) ובעידודו לקחת סיכונים (רכיב העירבון המוגבל).

האושר נדחק לנגזרת. הווה עומר שהנגזרת של השאת העושר כמטרה היא השאת העושר לאדם והנגזרת של כך הוא השאת האושר בחברה ולאדם.

הקיבוץ המתחדש בתחילתו אימץ תפיסות קפיטליסטיות אלו של השאת העושר ובמצטבר איבד מכוחו ויתרונו הן בבחינת העושר והן מבחינת אושר החברים.

גם מבט עולמי מראה על בעיתיות בקפיטליזם אשר מלבד ניכור ובדידות, החברה בע"מ , למרות שהתיימרה בדיוק להיפך, למעשה גוזלת מאיתנו את חירותנו שכן אין מעמדות אלא מעמד בינוני רחב היקף וכמה עשירי ענק, הפועלים כולם באחזקותיהם בחברות ענק.

אם ניקח רק את בני האדם (ולא התאגידים שיצרנו) ואם נתעלם מאותו אלפיון עליון, כולנו בני מעמד אחד, אשר במובן הצריכה משועבדים לתאגידי הענק. הצריכה תשיא את עושרם של תאגידי הענק ובעקיפין את עושרנו. אנו חיים בעולם חומרני בהגזמה ומקבלים את סם החברה בעולמינו הווירטואלי.

 

השאת המדינה או הקיבוץ

ולאחיי מהשומר הצעיר אחזור אחורה בזמן: תגובת נגד לקפיטליזם מצד אחד ורצון של חיפוש מתוך מצוקות העולם המודרני הביאו גם להתעוררות הסוציאליזם המרקסיסטי. הקושי בסוציאליזם המרקסיסטי, כמו גם במונרכיה ובאוליגרכיה- בבחינת הגשמת מטרה של  well being הוא שהאושר שוב כלל אינו מטרה וכמו בחברה בע"מ הוא נותר בנגזרת.

בסוציאליזם מרקסיסטי, במונרכיה ובאוליגרכיה, וגם בפשיזם המדינה/הלאום הם המטרה ושוב רק כנגזרת מושג האושר לבני האדם, שבמובן מסוים ירד מעמדם לנתינים משועבדים אשר רוחם כבולה וכבויה.

 

התעוררות הקיבוץ המתחדש כקואופרטיב

במובן מסוים במטרותיו נדמה כי הקיבוץ כקואופרטיב שואף להשאת אושר כאחותו הגדולה, החברה בע"מ ובא לכך מחופש ובחירה וחופש החוזים.

החירות מקודשת בהתרת השלשלות של הקיבוץ השיתופי אך החירות מוגבלת בשותפות מלאה בין החברים בנכסים כלכליים וחברתיים.

ממטרה של השאת העושר לבעלי המניות הדגש הוא על השותפות בין החברים. והשותפות מונחת בקואופרציה על בסיס מוסרי של צדק טבעי ושוויון ערך האדם וחירותו.

הקואופרטיב אינו מהפכני וקם במקביל לחברה בע"מ קם כאלטרנטיבה של כלכלה דמוקרטית שחיה לצד אחותה הגדולה.

הקואופרטיב דוגל בחירות וחופש ההתאגדות אך משנכנסת לפקעת החוזית של הקואופרטיב לעולם היחיד יוגבל לגובה שותפיו.

הקואופרטיב שלא כמו חברה בע"מ אינו לגמרי חופשי ולעיתים השותפות והמוסריות הקולקטיבית, מעיקה ומסרבלת ולעיתים אף מסרסרת ומכעיסה. אז האם השותפות מביאה או יכולה להביא לאושר?

האושר-והקיבוץ המתחדש

המלומד מרטין זליגמן בספרו Flourish מדגיש חמישה אלמנטים להשאת אושר: 1. רגשות חיוביים, 2. מעורבות בעשייה, 3. יחסים בין אישיים, 4. חזון ומשימה,  5. הישגים.

אם כן בתיאוריה לפחות יש יתרונות מבניים בקיבוץ המתחדש כקואופרטיב להשאת האושר: מעורבות של החברים בעשייה (וזאת ניתן להשיג בין היתר בשקיפות וביושרה), יחסים בין אישיים (בהינתן שותפות תומכת וערבות ולא מלחמות כוח והתפלגות) והאפשרות להציב חזון ומשימה (מעבר לקיבוץ עצמו) ולהגיע להישגים של ממש (כלכליים וחברתיים).

אך יש גם סכנות בו וישנם אתגרים רבים בהם שמירה על השותפות מצד אחד ומצד שני שמירה על כך ששותפות זאת לא תגביל את חירותו של האדם ולא תעכיר את היחסים ביננו. דיון יהפך למלחמה. ותפקיד כזה או אחר ייהפך לשליטה.

עוד אתגר, הוא הבנה פנימית של כל אחד מאיתנו  שחבר קיבוץ מוצלח יביא להצלחת הקיבוץ כולו. קנאה בשכן, וחרדה מתת-קהילות שנוצרות בקיבוצים הגדלים, הינן תחושות טבעיות אך שבשותפות אמיתית חייבים לפוררן וזאת כדי לחזק את עוצמתו של הקיבוץ כאורגן והשאת עושרם ואושרם של חבריו. לשם פירור הקנאה וההכללה, חייבים להימנע בשיח מהכללות כגון הצעירים, המבוגרים, החדשים וחייבים לא ללכת רכיל אשר יגרום רק להרחקה ואיבוד הון אנושי יקר ואיבוד אושר.

יש להביט, להבין ולהפנים איזו זכות גדולה נפלה בחלקינו שאנו שותפים לנכסים וקהילה ושעצם השותפות יוצרת בסיס מוסרי איתן. יש בידינו הכלים להשאת האושר שכן קיימת תשתית לשותפות ובה נטפח יחסים בין אישיים חיוביים, למעורבות של ליבנו במקום שאנו אוהבים והנקרא בית, להצבת משימות שהן יוצאות מעבר לגדרות הקיבוץ, ובעזרת שותפינו בקיבוץ להגעה להישגים אישיים וציבוריים חברתיים וכלכליים.

נדמה לי שמשהו נכון מתאפשר בקיבוץ המתחדש של היום וראו איך מעטים כיום, יוצאים את הקיבוץ בטריקת דלת. עם זאת, אסור להיות שאננים, הכלכלה הדמוקרטית היא ככל הדמוקרטיות- שברירית, וחייבים לשמור עליה, מבלי בדרך לפצוע את חברינו. אין זה קל להגן מבלי להתקיף, ולעיתים וודאי נשגה.­ מעבר להכל, צריך לאחל לעצמינו, וגם למען השאת האושר שבשותפות, שנדע להיות סלחניים.

 

כותב המאמר: נימי לנגר – גשר הזיו

צילום | וישיניה סודאי

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן