פרשת השבוע: פרשת תזריע
יבול שיא
הרפת והחלב
פנימית ג

זיכרון בפנימית ג'

3 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הוא גם יום הזיכרון לכל בני משפחתה הגרעינית, כולם כאחד! שטמונים זה לצד זה בבית העלמין של קיבוץ נווה-ים. ד"ר יונה קיטאי-כהן, תתייחד השנה עם זכרם בפנימית ג'

זיכרון בפנימית ג' : גם, בת קיבוץ נווה-ים, לא תפקוד השנה, ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, את בית העלמין של הקיבוץ, ולא תתייחד עם זכרו של אחיה האהוב, אילן קיטאי ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, וגם עם זכרם של שאר בני משפחתה הגרעינית – כולם כאחד! – הוריה, שתי אחיותיה, ושני אחייניה, שמצאו את מותם המוקדם והכואב, כל אחד בדרכו, והם טמונים שם זה לצד זה.

לבד מאחיה הבכור, אילן, שנפל בקרב על מיסורי, בחווה הסינית, נחים שם, כאמור, גם אִמָהּ, ניצולת שואה ששרדה את מחנה שטוטהוף הנורא, ונפטרה מסרטן בדמי ימיה; אחותה ושני בניה, שנרצחו באוטובוס הדמים בכביש החוף (מרץ 1978); אחותה הצעירה, שלא עמדה בכל אלה, לקתה בנפשה, ונפטרה בצעירותה; ואביה, מבוני הקיבוץ והארץ, שחי חיים מלאים לצד השכול, נוצר בליבו עד יומו האחרון את כאב ההחמצה הצורב, את אובדן ילדיו ונכדיו.

מחלה שלומדים אותה תוך כדי תנועה

ד"ר יונה קיטאי-כהן לא תפקוד השנה את מקום מנוחתם בגלל מחלת הקורונה, שסגרה את שערי כל בתי העלמין בארץ. היא מנהלת פנימית ג' בבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, מחלקה שהוסבה עם פרוץ המגיפה לקורונה ג', ועובדת מסביב לשעון. היום, יום שיחתנו, לראשונה מאז פרצה המגיפה, היא הרשתה לעצמה לצאת להליכה היומית שזנחה בעקבות המצב. היא צועדת במסלול הקבוע שלה, על "שביל המוביל", דרך עפר שמוליכה מביתה שבכפר-סבא לכיוון קיבוצי האזור, מעוטרת משני צדיה בפרדסי השרון המשכרים בעת הזאת, ובשדות של חרציות צהובות, ששרדו את החמסין האחרון.

 

"בהיותה מחלה חדשה, מפתיעה ושונה כל כך ממחלות וירליות מוכרות, כמו שפעת עונתית,   זוכה הקורונה לתשומת לב חסרת פרופורציה. לצערי, השפעת העונתית, שהורגת לא מעט חולים מדי שנה, אינה מעניינת איש".

 

"כל מה שאנחנו עוברים בימים האלה, זה אפילו לא גרגר קטן ממה שהוריי עברו בשואה", היא אומרת לי אפרופו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שצוין בשבוע שעבר, ואפרופו האנאלוגיה המזעזעת, לטעמה, שנתניהו עשה בערבו של אותו היום, כאשר השווה בין מה שקרה על אדמת אירופה בשנים הנוראות ההן, לבין מגיפת הקורונה. "אין מקום להשוואה, צריך קצת פרופורציות", היא אומרת לי, לעצמה, ומדי יום כמעט גם למתמחים שלה ולצוות המחלקה שלה. "נכון, זו תקופה קשה, אבל נעבור אותה בהליכה. אני מחכה כבר לַשִגרה, כדי לטפל בחולים ה'רגילים' שלנו, השד יודע איפה הם מתחבאים עכשיו".

היא למדה בבית הספר לרפואה בתל-אביב, בו היא גם מלמדת היום, והתמחתה וצמחה בבית החולים "מאיר", בו עשתה את כל דרכה הרפואית, עד לתפקיד של ניהול המחלקה הפנימית.

למה המחלה הזאת משגעת אותנו כל כך?

"מדובר במחלה ויראלית, שבניגוד למחלות אחרות, כולל שפעת, הווירוס שלה עמיד מאוד ומדבק מאוד וגורם לביטויים קליניים מאוד מגוונים – החל מנשאות אסימפטומטית, וכלה במחלה סוערת שנובעת מסערת ציטוקינים, שעושה שמות בַּריאות ובאיברים פנימיים אחרים. זוהי מחלה שאנחנו לומדים אותה תוך כדי תנועה, ביטוי שאופייני לחיל השריון, כך למדתי מאחי.

"בהיותה מחלה חדשה, מפתיעה ושונה כל כך ממחלות וירליות מוכרות, כמו שפעת עונתית, היא זוכה לתשומת לב חסרת פרופורציה. לצערי, השפעת העונתית, שהורגת לא מעט חולים מדי שנה, אינה מעניינת איש".

זה שנים שד"ר קיטאי-כהן כותבת על ה"זקנה בפרוזדור", ומתריעה מפני חוסר תשומת הלב למחלקות הפנימיות ולחולים המאושפזים בהן. כל שנה היא והצוות שלה חווים "פיגוע המוני", כך היא מכנה את מה שעובר על המחלקות הפנימיות מדי חורף, מבלי שאיש מרים קול זעקה. "תפוסות של 150 אחוז בפנימיות עוברות על מנהיגי המדינה לדורותיה כאילו כלום. גם שפעת עונתית היא מחלה קטלנית, ואיש אינו נרעש מחולה קשיש שנפטר מסיבוכיה. איש גם לא מתרגש מהמחסור ברופאים ואחיות, שהתפתח על פני שנים של התעלמות ממלכת הרפואה. בחורף, כשגם צוותי המחלקה הפנימית נדבקים במחלות עונתיות ועומסי האשפוז מגיעים לקיצון, אנחנו על סף קריסה.

"מגפת הקורונה", היא מוסיפה, "החזירה  את הזרקור אל הרפואה הפנימית, כי חולי הקורונה מאושפזים במחלקות הפנימיות ומטופלים על ידי פנימאים. נדמה כי לא ניתן יהיה יותר להתעלם ממלכת הרפואה. הקורונה החזירה לה (ולנו) את הכתר".

אז איפה תהיי בכל זאת השנה ביום הזיכרון?

"במחלקה", היא משיבה בפסקנות. "המחלקה הינה הבית השני שלי. זה אי של דו-קיום שוויוני, ערכי, סולידרי ואמפתי. זה לא רק במחלקה שלי. לא תמצא מחלקה פנימית בארץ, שאינה בנויה על דו קיום כזה. מה יותר נכון מלהיות כאן השנה, עם הצוות שלי ועם החולים שלי? אבל אחי, אילן, לא יישאר לבד. בדיוק התקשר אליי אתמול חבר מחטיבה 600, החטיבה שלו, והבטיח שנציגי החטיבה יבואו גם השנה עם הזר המסורתי ויניחו אותו על קברו".

ולפני שאנחנו נפרדים, אומרת לי מנהלת המחלקה המיוחדת הזאת, וידועת האסונות שפקדו את משפחתה בזה אחר זה, שאם אזדקק פעם לייעוץ רפואי כלשהו, או, חלילה, לאשפוז, אני תמיד מוזמן להרים לה טלפון, כי היא מקושרת עם כולם, עם כל הפנימאים, ויכולה במקרה הצורך גם להתייעץ עם קולגות. "המצוקה שקדמה למגיפה, והמגיפה העכשווית, קירבו מאוד בין כולנו, כל מנהלי המחלקות הפנימיות בארץ. כולנו בדבוקה אחת, מדברים כל היום בקבוצה, מתייעצים, מחליפים מידע ודעות, נלחמים במגיפה תוך כדי תנועה, ממש כמו בשריון, כמו בחטיבה של אחי".

תגובה אחת

  1. אילן -מוטקה למד איתי הנדסת נזון בטכניון.
    בחור שקט וחביב
    איילת פאר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

חוות "יבולים" – מכללה תעסוקתית לצעירים בעלי מוגבלויות, פועלת במשק של שמוליק אמיתי בכפר מלל. החווה הוקמה ביוזמת ענת גלנץ, בתו של שמוליק, המנהלת את המקום ביחד עם מאיה גולדברג. החניכים רוכשים כישורי חיים
6 דק' קריאה
קראתי בעיון את הראיונות עם שלוש מזכ"ליות תנועות הנוער הכחולות – רונית שניר מהשומר הצעיר, לירון אבנת מהמחנות העולים ומיה גבע מהנוער העובד והלומד, שהתפרסמו בגיליונות אחרונים של "הזמן הירוק". אלה שלוש נשים מרשימות
3 דק' קריאה
אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לבית התנועה הקיבוצית, אלא למועצה האזורית בחדשי החל"ת הארוכים שגזרו  עליי, כמו על רבים אחרים, שהות ממושכת ומשתקת בבית הפרטי, חשבתי
3 דק' קריאה
לא היה זה מובן מאליו להמשיך ולקיים  בעת הקורונה את המסורת של יום העיון לזכרו של אמרי רון. אבל משפחתו, חבריו במשמר העמק, מוקירי זכרו בתנועה הקיבוצית, חברי מעגל הקבוצות, ונציגי המכון לחקר הקיבוץ,
5 דק' קריאה
מרים דרוק (51) חברת קיבוץ יקום, בעלת תואר שני במנהל עסקים, כיהנה במגוון של תפקידי ניהול בקיבוצה, בתעשייה הקיבוצית והארצית. בעברה – מרכזת משק ומנהלת עסקית בקיבוץ יקום, וסמנכ"לית משאבי אנוש במפעלי קבוצת פלסטיב
5 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן