על דאבדין ולא משתכחין:נפטר יגאל וילפנד
יבול שיא
הרפת והחלב
חיים בצל העימות

חיים בצל העימות: על השקת ספרו של יגאל צחור בקיבוץ בארי

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

חיים בצל העימות: שלושה צמדי מילים "עוטף עזה", "צבע אדום",   ו"בלוני אש" מלווים את היישובים בין כרם שלום עד זיקים כולל העיר שדרות, משנת אלפיים ואילך, והסיום לשימוש כמעט יומיומי לצמדי מילים אלה לא נראה באופק.

מסעו של יגאל צחור (רביבים) ביישובי העוטף ובשדרות בשנים 2017 ו- 2018 הסתיים בהוצאת ספרו "חיים בצל העימות", בהוצאת הספרים "כרמל". השקת הספר נערכה בשבוע שעבר בקיבוץ בארי.

האירוע  נפתח  בדבריו של צחור על המניעים שהביאו אותו לראיין ארבעים משפחות בעוטף עזה, בדגש על משפחות רב-דוריות: "הרוב מתוך שמונה ספריי עוסקים באוכלוסיות שהזרקורים לא מופנים אליהן לבדיקה לעומק ובתחקיר מוקדם. 'חיים בצל העימות' מספר מפי המרואיינים לא רק על היומיום שלהם מבחינת המצב הביטחוני, אלא סוקר את ההתיישבות באזור, טרום הקמת המדינה. זאת כדי לתת לקוראים מושג על העובדה, למשל, שלולא שלושת המצפים ואחר כך אחת עשר הנקודות, ביניהם קיבוץ בארי, שעלו לקרקע בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 6 באוקטובר 1946, הנגב לא היה נכלל בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. חשוב לכן שהספר יילמד בבתי הספר, גם כדי לקרב את הנוער לקשיים איתם מתמודדים בשנים האחרונות תושבי העוטף, וגם כדי ללמוד כיצד חלוצי ההתיישבות בנגב, בגיל שמונה עשרה, הגשימו את הציונות מתוך עוצמה, חוזק ודבקות בקרקע."

בקיבוץ בארי הפגיש צחור ארבעה דורות של אברהם הברון ממקימי הקיבוץ, שושן הרן בתו ובנה נדב קיפניס, נכדו של הברון. רואיינה גם משפחת שזר: רחל, ארנון והנכדה שי. ארנון שזר הוזמן לקרוא מהספר בערב ההשקה והוא בחר לקרוא את הקטע בספר של שי אזרה, בתו, על ימי ההתמודדות שלהם: "כשאתה נמצא בסביבת עימות, ההפצצות, הרעש מחריש האוזניים של ירי כיפת ברזל לא יכולים להשאיר אותך אדיש. תמיד עולה השאלה כמה זמן המצב הזה יימשך. כל פעם העימות מקבל ממדים חדשים, לא צפויים. התופעה של עפיפונים ובלוני תבערה מכניסה גם היא חוסר שקט. על פניו נראה שזה לא מסכן חיים, אבל אנחנו לא באמת יודעים למה לצפות".

יגאל צחור הדגיש בדבריו כי הוא נמנע מלהעלות בספר עימותים פוליטיים, אך הוא לא מנע ממרואייניו להביע את עמדתם. ארנון הביע עמדה לה שותפים רבים מחברי הקיבוצים בעוטף: "ברור לי,  שמצדו השני של הגבול חיים בני אנוש, שנמאס להם לחיות תחת פחד מתמיד, שמחר יבוא מטוס ישראלי ויחריב להם את הבית. גם הם רוצים שכל המלחמות והמבצעים יסתיימו. אני לא מאמין בהסכמי הפסקת אש, הם רק השער למבצע הבא. בעיניי, רק פתרון אחד יחזיק מעמד – העברת האחריות על רצועת עזה למצרים. יש להרחיב את שטח הרצועה לתוך סיני, כי אין שום סיכוי שעזה תעלה על מסלול של נורמליות בשטחה המצומצם."

מתן צורי, יליד מפלסים, כתב "ידיעות אחרונות" ו-YNET בדרום, בירך את  צחור על הספר בעיקר משום שהוא עוסק במהות הנושא. דווקא משום שהוא עצמו עוסק בתקשורת היומיומית, העובדה שהספר מעמיק במה שקורה בעוטף עזה מפי המרואיינים,  עושה את הספר לתעודה חשובה. צורי  עמד על הפער שהתגלה בספר בין דור המייסדים לעומת הדור השלישי ואף הרביעי בעוטף. בהיכרות שלו כעיתונאי עם אוכלוסיית העוטף, לדעתו הילדים ובני הנוער של היום מתמודדים עם תופעות ביטחוניות הדורשות חוסן אף גבוה מזו של הוותיקים. במלחמות העבר לא הייתה אינטנסיביות ואורך זמן כזה להתמודדות: "הנכדים של דור המייסדים סובלים מפוסט-טראומה, המצב שוחק חברתית ואולי זה מביך ולא אוהבים לשמוע זאת, אך יש כאן ודאי גילוח של החוסן וזוהי שאלה נוקבת המעסיקה את כל הדורות בעוטף".

יניב, מזכיר בארי עמד   על יכולת בארי לעמוד מול האתגרים הביטחוניים, וקשר זאת בכך שכל האוכלוסייה של קיבוצי העוטף מחויבים לאותם ערכים. אופיר ליבשטיין (כפר עזה), יו"ר המועצה האזורית שער הנגב, תיאר   את תמונת המצב באזור: "יש פה מצב של לבן-שחור. מצד אחד אזור שוקק חיים עם יזמות וחדשנות בתחומי תעשייה וחקלאות. כיום אנחנו אוכלוסייה של 5,200 נפש ועם האיכלוסים בעתיד מקווים להגיע ל9,000 תושבים בגבולות המועצה. אנחנו חוגגים כעת 70 שנה לשער הנגב ואני מלא אופטימיות לגבי עתיד האזור וצמיחתו. מצד שני שולט הצבע השחור שנגרם פיזית בגלל השרפות  והקסאמים היוצרים חיים לא נורמאליים, שילדים בגיל מתקדם, עקב המתח, מרטיבים במיטה".

בהמשך ההשקה בירך דני עטר, יו"ר הקרן הקיימת בישראל, שמבצעת פרויקטים רבים בעוטף עזה.


יגאל צחור. את ספרו הבא הוא שוקל להקדיש לדור השני של ניצולי השואה. צילום דוד עינב

תנו לחיות בשקט

בשיחה עם יגאל צחור הוא סיפר על התהליך בכתיבת "חיים בצל העימות". את המשפחות המרואיינות הוא בחר מהכרות אישית או בפנייה לאחד מנושאי התפקידים בקיבוצים, במושבים או בשדרות. הוא הקפיד לראיין משפחות ויחידים מכל צורות ההתיישבות,  כדי לתת ייצוג הולם לכולם. כששואלים אותו איזה ראיון ריגש אותו ביותר, הוא מפנה אותנו לאביבה פולד ובתה מעיין פולד-שניאור מנתיב העשרה ולראיון איתן בספר. יגאל צחור ואחיו זאב צחור ז"ל , מייסד מכללת ספיר, באו ממשפחה בית"רית מנתניה, אבל מגיל צעיר שינו את משנתם הפוליטית ועברו לשמאל. כותב צחור: "בנתיב העשרה הצטלבו באופן לא צפוי שתי דרכים שהזכירו לי את עברי. אביבה פולד ואני גדלנו בתנועת 'בית"ר'. גילינו שהיו לנו מכרים משותפים, בני נחלת ז'בוטינסקי; אהוד אולמרט, זאב בוים, הרצי מקוב. אני התנתקתי מהתנועה לפני יותר מ-50 שנה, אך תמיד הערכתי את אלה שהיה להם הדר בית"רי, המנהיגים שידעו לכבד את ההתיישבות והחקלאות.  עם זאת אי אפשר לשאת את אלה שמנחה אותם השנאה לכל מה ששייך למורשת תנועת העבודה."

פולד, שהייתה ממקימי נאות סיני ב-1971 ומעיין בתה שנולדה שם ב-1977, נאלצו לעזוב את המקום עם משפחתן לאחר הסכם השלום עם מצרים והקימו את נתיב העשרה. אביבה פולד עדיין דבקה מבחינה פוליטית במסורת הבית"רית. אך כידוע, גם ממה שעולה מספרו של צחור, שהקסאמים ובלוני האש לא מבדילים בין ימין או שמאל ומעידה על כך מעיין: "נתיב העשרה הוא אחד היישובים המאוימים ביותר בעוטף עזה. כל הזמן יש ניסיונות חדירה למושב, ויש הרבה פצמ"רים וקסאמים שמכוונים אלינו. אנחנו שומעים אזעקות צבע אדום לעיתים קרובות, והילדים חווים חוויות קשות. אנחנו פועלים למזער נזקים דרך מרכז חוסן. המועצה מאד פעילה בסיועה לקיום חיים נורמליים. הכוח העיקרי שלנו הוא עוצמתה של הקהילה."

גם אם הספר רובו מורכב מראיונות משפחתיים ואישיים של החיים באזור, צחור שיבץ בו קטעים ארכיוניים הנוגעים להקמת היישובים, פרק העוסק ב"עוטף עזה בעיני התקשורת", ראיון עם ניר מאיר מזכ"ל  התק"צ ודבריו של תא"ל אליעזר טולדנו בפגישה עם תל מידי י"ב בביה"ס שער הנגב.    בחלקים רבים בספר צחור גם מביע את דעתו האישית בנושא שמופיע בראיונות: "אני איש דעתן ומעוניין להשפיע", הוא מגיב על כך. כחבר הנהלת "עמך" המסייעת לניצולי השואה, הוא שוקל להקדיש את ספרו הבא לדור השני של ניצולי השואה.

באפילוג לספרו כותב צחור, במילים של בקשה ותקווה: "האנשים הנפלאים שפגשתי במסעי – אלה שהקימו את כפר מימון, נחל עוז, ארז, נירים, בארי, ניר עם, נתיב העשרה, זיקים ועוד עשרות יישובים – יש בהם גאווה יהודית וציונית, הם ידעו ויידעו להגן על ביתם נגד כל מי שניסה לגרש אתם ממנן. אך הם קצו במלחמות האין-סופיות. הם, יחד עם מקימי שדרות ובניה, מבקשים רק דבר אחד: תנו לחיות בשקט; לכו בעקבות המנהיגים הדגולים בכל העולם שידעו להביא שלום אחרי מלחמות עקובות מדם."

בדרכנו לאזור המרכז מהשקת הספר בבארי שמענו ברדיו: "לפני שעה קלה שוגרה רקטה שנפלה בשטחים פתוחים באזור המועצה האזורי שער הנגב". לאלה מאתנו הרוצים להבין טוב יותר את הרגשתם ומצוקתם של החיים בעוטף עזה מומלץ לקרוא את ספרו של יגאל צחור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

"החקלאים נכשלו עשרות בשנים ביכולת שלהם ליצור גופים משותפים שיתמודדו עם השוק, זה כישלון נוראי שמשלמים עליו מחירים כבדים; בניתוח היסטורי זו בעיטה של החקלאים, חוסר אמון מול כל דבר משותף" "היום החקלאים הם
8 דק' קריאה
הבעיה של ערי הפיתוח היא תעסוקתית  ולא טריטוריאלית.  הטלת האשמה במצבן של עיירות הפיתוח על המועצות האזוריות, היא פוליטיקה קטנה של הנהגה לא מוצלחת. החטא העיקרי של הקיבוצים כלפי ערי הפיתוח ויישובי העולים מצוי
3 דק' קריאה
בצריף רובנשטיין מחוץ לחצר המשק בעין השופט, הוקם בשנות הארבעים מפעל לייצור חומרי נפץ עבור  "ההגנה". היו במפעל שתי סכנות:  האחת – עבדו בו עם כספית רועמת,  והשנייה – פחד מהבריטים שיגלו במה עוסקים
5 דק' קריאה
בשנת 1920, תרפ"א, בין ראש השנה ליום כיפור, התיישבה קבוצה של 46  צעירים וצעירות מתנועת השומר הצעיר, על רכס מערבית לכנרת,  וקראה למקום ביתניה עילית. באפריל 1921 עזבו מי שנותרו מחברי הקבוצה את ההר
13 דק' קריאה
נתן איכר, בן תשע עשרה  שנים,  איבד  את עצמו לדעת  ביום ה' כסלו תרפ'א. כתוב על המצבה בבית הקברות בכנרת אותה עיצב אריה אלוואיל הצייר, ראש  קבוצת ביתניה  עילית. את הטקסט מלווים ציורים,  ברקים
6 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן