יבול שיא
הרפת והחלב
כי היום עובר עדנה שבתאי
11 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"כי היום עובר – חיי עם יעקב שבתאי" יענקלה שבתאי – סופר ומחזאי, עירוני וקיבוצניק

"כי היום עובר – חיי עם יעקב שבתאי", הוא שם ספרה החדש של עדנה שבתאי. בכתבה זו בחרנו להתמקד בפרק הקיבוצי של בני הזוג, קודם  בסאסא ואחר כך במרחביה, הקיבוץ בו נולדה עדנה. שנתיים, בין 1965 ל-1967, נסע יענקלה ממרחביה לתל אביב כדי לכתוב, ובסוף אותה שנה הם הודיעו על עזיבה

יעקב שבתאי: "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב", "אבל הבחורים כבר עייפים", "טל צונן על ההרים", "לבי בהרים", "ההד" , "בדומיה", כמעט כל הוותיקים בינינו וגם חלק מהצעירים מכירים שירים אלה, אך רק מעטים יודעים שהמכנה המשותף לכולם שמחבר מילותיהם הוא יעקב שבתאי, שנחשב לאחד הסופרים והמחזאים המחוננים ביותר, בשורה הראשונה  של הספרות העברית החדשה,  זאת למרות שכתב  רק שלושה ספרים: הדוד פרץ ממריא, קובץ סיפורים,  והרומנים "זכרון דברים" ו"סוף דבר", שנחשבים לפורצי דרך בספרות.

השיחות שקיימתי לאחרונה עם עדנה שבתאי אלמנתו, לרגל צאת ספרה "כי היום עובר – חיי עם יעקב שבתאי", בהוצאת הספרייה החדשה – הקיבוץ המאוחד, ועם ידידיו ומוקיריו החברתיים והספרותיים,  מציירות דמות של אדם מיוחד, יוצא דופן באורחות חייו ועם זאת איש רעים להתרועע, שבהופעתו החיצונית וגם בחלק מאופיו, מייצג את הצבר "יפה הבלורית והתואר" של הדור שגדל כאן בשנותיה הראשונות של המדינה.

 

יענקלה שבתאי קוצר חיטה בשדות סאסא
יענקלה שבתאי קוצר חיטה בשדות סאסא

 

ילדות בתל אביב

יעקב שבתאי (זונאבנד) נולד ב-1934 לאביו  אברם שעלה לארץ מפולין ב-1925 ועבד כפועל בניין כל חייו ולאמו מאשה, עקרת בית, שעלתה שנתיים אחריו. הם גידלו במעונות העובדים בתל אביב שלושה בנים:  הבכור יענקלה, אהרון משורר ומתרגם,  ויואל הצעיר, שהיה פסנתרן מחונן ורוב שנותיו חי בצרפת.

יענקל'ה שבתאי למד בבית הספר היסודי תל נורדאו, אחר כך  בתיכון עירוני א', היה חבר בתנועת השומר הצעיר בקן מרכז, התגייס לנח"ל והגרעין שלו שירת בשל"ת בסאסא והשלים את קיבוץ נגבה. אחרי השירות הצטרף כחבר לקיבוץ מרחביה, בעקבות חברתו עדנה, בת מרחביה, אותה הכיר כשגדוד השוה"צ בו היה חבר, הגיע לסוף שבוע לקיבוץ, עוד בהיותו נער תל אביבי.

עדנה מספרת שהבחינה באהבתו של יענקלה למלים כ"אהבה חושנית-אינטואיטיבית, שחוברו יחד לכוחם של סיפור או מוזיקה". את אהבתו זו פגשה בערב השני להיכרותם כשטיילו על כביש עפולה-בית שאן ויענקלה דיקלם לה בהתלהבות  חרוזים של דנטה, שלמד באיטלקית ממורהו בתיכון.

קשר החברות ביניהם בשנות הנעורים היה בעיקר במכתבים: "אנחנו קשורים זה לזה אולי כמו הברק לרעם, או האור לחושך, או הים לחוף….ככה באופן פטאלי כל כך ומוחלט כל כך, ונפלא….הירח עכשיו חבוי ודאי מאחורי ההרים והכל אפלולי, גם הגשר שאנחנו יושבים עליו, וגם הכביש לפנינו וגם גושי האקליפטוסים הדוממים ורוח קלה מאוושת בין הקוצים…להתראות ביום שבת, נשיקות (לא אני לא מתבייש), הצועני שלך, יענקלה."

כך כתב יענקלה, לעדנה חברתו, בהיותו בן שש עשרה והיא בת חמש עשרה, וכבר אז ניכר כשרונו הספרותי. שנים אחדות אחר כך, כשכבר היו נשואים וחברים במרחביה, כתב לה: "אישה שלי עדנה…אני רוצה פתאום להעלות כמה שורות אלייך. אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך. סימני קריאה. הייתי רוצה לצעוק את זה, ללחוש, אולי לרקוד? אולי לרקוד את זה, להתעמל עם זה, שתדעי. לתמיד, לעולם, לנצח, לעכשיו, לאתמול….אני חש כאילו שאני את , כאילו שנולדנו יחד עוד לפני שנולדנו בכלל".

לילה בקן מרכז

עיניה של עדנה שבתאי מתנוצצות גם היום, שלושים שנה אחרי שנפטר יעקב (יענקלה) שבתאי מהתקף לב והוא בן ארבעים ושבע בלבד, כשהיא מספרת, בדירתה בכפר סבא, על אהבתם: "זהו סיפור אהבה מוקדם, של מפגש חזק ועמוק מתחילתו, ושל רגשות אישיים בשלבים מוקדמים של הנעורים ולכן שיבצתי בספרי מכתבים שכתב אליי במשך אותן שנים".

זיכרונות אהבת הנעורים של יענקלה ועדנה, כשהוא תלמיד תיכון בתל אביב,  נער צעיר ב"שומר הצעיר" והיא נערה הגדלה במרחביה בחינוך המשותף  מסופרים בספרה, ודומים מאד לזוגות קיבוציים-עירוניים של בני הדור של נערים ונערות בשנות החמישים במאה שעברה: "נסיעה ממרחביה לתל אביב נמשכה שעתיים וחצי ובטרמפים, כי כסף לאוטובוס לא היה – הלך הקשר שלנו והתחזק….התראינו בוועידת השומר הצעיר אחרי שארבעה חודשים לא ראינו זה את זה. כפות ידינו כאלו דבקו זו לזו. לא יכולנו להיפרד, ובילינו את הלילה בשיטוטים בגן הדסה, שאז היה עדיין מקום נחמד לזוגות מאוהבים, ולידו היה גן החיות העירוני (במקומו ניצב היום קניון גן העיר). כבר היה שלוש לפנות בוקר כשיצאנו משם, והיה קר. יענקלה הציע שנלך לקן מרכז, בפינת בוגרשוב – קינג ג'ורג', שבו אין איש עכשיו ונוכל להיות שם עד הבוקר. כל הדלתות היו נעולות, אבל הצלחנו להיכנס דרך החלון שהיה פתוח. התיישבנו על שולחן שהיה באחד החדרים, ויענקלה חיבק אותי בכל הכוח. ככה נרדמנו עד שהאיר השחר".

עשר שנות חייהם וחברותם של יעקב שבתאי ועדנה בקיבוצים סאסא בשל"ת ובמרחביה,  היו מלאי שמחת חיים ועבודה, אך התאפיינו גם במחלוקות עם הדרך הקיבוצית. יענקלה היה נחוש להינשא לעדנה, ובתחילת שנת 1954 סמוך למעבר גרעין "להבות" לשל"ת בסאסא, כתב לה מכתב בן שמונה עמודים שהסתיים במשפטים של סערת נפש: "איו לי צל של ספק שהגיע הזמן עתה, ממש עתה, להכניס שינוי גמור !!! בכל צורת יחסינו. בשום פנים ואופן אין כל אפשרות להמשיך כך…..אין לי גם צל של ספק, לא צל של ספק, שעם שחרורי צריך ומוכרח לבוא שינוי רדיקלי. השינוי לדעתי יכול לחול רק בכיוון אחד: אנחנו צריכים להתחתן מיד!!!"

הייתה זו הפעם הראשונה שעדנה קיבלה החלטה שהעמידה אותה פנים אל פנים מול ההכרח לבחור בדרך חייה עם יענקלה. אף כי שירתה אז בחיל המודיעין במטכ"ל וקיבלה הצעה לצאת לקורס קצינות והרגישה שהצבא פותח לה דלת אל עולם מושך ומעניין, היא החליטה לקצר את שירותה בצה"ל, להתחתן ולהצטרף ליענקלה בסאסא. זו הייתה החלטה שתחזור על עצמה לא מעט פעמים, למרות הכישרונות שלה, בכתיבה ובאקדמיה, היא החליטה בצמתים רבים של חייהם לוותר ולהיות "עזר כנגדו", בעיקר לאחר שעזבו את מרחביה.

עדנה שבתאי מסכימה רק לחלק מהגדרה זו: "הייתי אישה עצמאית כל חיי. אף פעם לא רציתי להיות במרכז העניינים ותמיד ראיתי את עצמי יושבת על קו המעגל. לא רק שהשלמתי עם זה שהייתי בצל הפעילות האמנותית שלו, אלא גם בכלל רציתי לכתוב בעצמי. גם ספרי הראשון 'והרי את' יצא לאור ב-1986, חמש  שנים אחרי מותו של יענקלה (רומן שהוא מעין אוטוביוגרפיה על חייה עם יענקלה-ע.ה.), כפה את עצמו עלי".

החיים בסאסא

בתחילת פברואר 1954, נישאו יענקלה ועדנה בתל אביב, כדי שגם הסבתא שלובת השמונים, תוכל להשתתף, במועדון ארגון אימהות עובדות (לעתיד נעמ"ת)  ברח' פינסקר. לראשונה בחייה לבשה עדנה חולצת לבנה, חצאית  שחורה וגרביים ארוכות, כולן עשויות ממשי. יענקלה עמד מתחת לחופה עם חולצה לבנה מכנסיים כחולים ובטלדרס אפור המתאים לקיבוצניקים של אותם ימים.

התנאים בסאסא היו בהתאם של שנות החמישים. בשכונת הצריפים של "הצעירים" הקצו להם חדר, ואת כל השכונה שימש  בית שימוש שדה אחד.

יצחק'לה פחטר (85), חבר נעורים של יענקלה מקבוצתם בתנועה, בגרעין ובסאסא מספר: "יענקלה עוד מגיל צעיר היה מספר סיפורים נפלא. בגיל  חמש עשרה יצאנו למחנה עבודה בעין השופט, ובקיבוץ לא היה עבורנו מקום מגורים ושיכנו אותנו בג'וארה, מקום האימונים של הפלמ"ח, שהיה ריק. יום אחד חזרנו מהעבודה ומצאנו את כל הבגדים והציוד שלנו מושלך בחוץ. הפלמחניקים חזרו לג'וארה ופשוט זרקו את כל חפצינו החוצה. כחברי תנועה צעירים, האירוע היה בשבילנו דבר שלא יישכח.

"בגלל כשרונו הסיפורי של יענקלה, תמיד ביקשנו שהוא יספר את הקורות אותנו בג'וארה. אך המעניין שהוא סיפר אותו כל פעם בגירסה אחרת, בלי לשנות את העובדות. כבר אז הבחנו ביכולות הסיפוריות שלו וגם בכך שבחר לספר את  אותו  סיפור בדרך מעניינת אחרת, דבר שהופיע אצלו שנים אחר כך  כמחזאי וכסופר, כשכתב כמעט באין ספור טיוטות ותיקונים". מחזק את דבריו צבי רצ'בסקי, חבר סאסא, מקן צפון בתל אביב, מאותה שכבת גיל,  שהכיר את יענקלה בשל"ת: "שכבנו על הדשא בסאסא והוא היה מספר לנו סיפורים עם הרבה דמיון שאחד מהם אני זוכר –  על צי חיל הים הישראלי שנכנס לנמל ניו יורק. יענקלה היה בחור חביב שכולם אהבו.”

עדנה שבתאי מוציאה מאחד הקלסרים הרבים בו היא שומרת את כתבי היד, שני דפים מודפסים במכונת הכתיבה מ"סוף דבר", ספר בעריכתה שיצא לאור ב-1986, חמש שנים לאחר מותו. כתב היד מאופיין במילות תיאור שלאחריהן בסוגריים מילים נרדפות של אותה מלה בהפרדה של קו נטוי כדי שיוכל לבחור את המלה הנכונה, שנבחרה לאחר התלבטויות רבות. כשהיה מוחק משפט או מתקן בעט עמוד שהדפיס, היה בדרך כלל משליך אותו לפח ומדפיס את כל העמוד מחדש.

מרחביה

המעבר של הזוג הצעיר מסאסא למרחביה לשנת ניסיון לחברות, נראה היה טבעי. אבל סמוך להודעתם לעבור למרחביה, החליטה אסיפת החברים בסאסא לשלוח את יענקלה לעבוד שלושה חודשים במפלגת מפ"ם, לקראת  הבחירות. יענקלה אמנם קיבל את "דין התנועה" אבל היה פגוע וכעוס עקב ההחלטה והדבר פגם ביחסים עם חבריו לגרעין.

במרחביה ריכז את החזירייה  (חוק איסור גידול חזיר נכנס לתוקפו רק ב- 1963) ועדנה מעידה שהוא אהב את הזיעה, נעלי העבודה מדיפות הריח, ללכלך את הידיים בהוצאת הזבל, דברים  שלא הרתיעו אותו. בעבודה בחזירייה שמו לב לכוחו הפיזי הרב וכשהציעו לו לעבוד בה, כדי שהענף יספק לקיבוץ תזרים מזומנים שנזקק לו, הוא הסכים ללא התנגדות. לעבודה התייחס ברצינות, התלהבות ומסירות רבה ועדנה מספרת בספרה שהייתה מקניטה אותו: "אתה דואג לחזירות יותר מאשר אתה דואג לי. היה זה כשהיה הולך לבדוק מה שלום הגורים הקטנים בחזירייה, במקום להתלוות אליי כמנהגו לבית התינוקות. לשם הלכתי לילה לילה להיניק את התינוקת שלנו חמוטל".

כדי שלא יתקבל רושם לא נכון מהדאגה לבתו ולה, היא זוכרת לילות אתו במטבח הקיבוץ: "נתקפתי רעב באמצע הלילה בזמן ההיריון עם חמוטל ויענקלה היה מכין לי צ'יפס. בסבלנות היה מקלף את תפוחי האדמה, כמו שלמד משרה, סבתא שלו. אז היינו מתיישבים עם מרקייה מלאה על המדרגות של חדר האוכל, שומעים את הצפרדעים מקרקרות ואוכלים באצבעות את הצ'יפס אחד אחד. את חמוטל היה מניח על לוח לבו, שוכב על הדשא ורווה נחת מפטפוטי התינוקות שלה".

רצינותו של יעקב שבתאי לעבודתו התגלתה כשרצה ללמוד בהולנד ווטרינריה. הוא נרשם בשנת 1956 והתקבל  לבית ספר, עם הבטחה למילגה. עדנה נהגה כפי שנהגה בזוגיות שלהם בעתיד מתוך התאמה לרצונותיו, כשהסכימה לקחת ילדה בת שנתיים לארץ זרה לשש שנות הלימוד העתידיים של יענקלה. אך חלום הלימודים, אפילו חלומה של עדנה ללמוד במקביל פסיכולוגיה, נגנז.  הם ביקשו להודיע על עזיבת הקיבוץ  לצורך יציאה ללימודים, והנוהל היה שהודעה כזו צריכה להימסר  בשיחת הקיבוץ. חברי מרחביה יצאו מגדרם כדי לשכנעם  להישאר, עם הבטחה ששניהם יצאו ללמוד באחת השנים הבאות. בלחץ השכנוע וההבטחות הם ויתרו  על יציאתם לחו"ל.

עדנה היא בת  לדוד הנגבי,  ממייסדי ספריית הפועלים ועורך בה,  ולמאשה, מרכזת פעוטון במרחביה ואחר כך יוזמת המכון הקוסמטי הראשון שנפתח בקיבוצים. עדנה גדלה בחינוך המשותף ולא שבעה ממנו נחת. כשהטילו עליה   לטפל בשישה פעוטים, הייתה לה כבר אז בשנת 1955 , עמדה שלילית חד- משמעית: "עברתי את הילדות הזאת בעצמי. ילדות של בית יתומים ולא הייתי מוכנה להשלים איתה". היא הנהיגה סדרים חדשים בפעוטון, שכללו עידוד ביקורי הורים את ילדיהם ואפילו (!) השכבת הילדים בערב, הלבשת הפיג'מות, משחק וסיפור עד השינה, דבר שלא היה נהוג עד אז. סדרים אלה של המטפלת הצעירה, לא עברו בשקט. מזכירות מרחביה הזעיקה את מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, וקבוצת הפעוטים והמטפלת

זכו לביקור של נעמי בן ישראל מקיבוץ בית אלפא, שהייתה אחראית לחינוך הרך במחלקה, שבאה לבדוק "הכצעקתה". להפתעתה של עדנה והקיבוץ, לאחר שעדנה הודתה שהיא "רוצה להרוס את הגדר בין הילדים להורים", בן ישראל שלחה למרחביה מטפלות פעוטונים מקיבוצי השומר הצעיר, כדי לראות "איך עושים את זה".

הספריה במרחביה הייתה עבור יענקלה ועדנה עולם ומלואו, בעיקר לספרות אירופה המתורגמת: פאוסט של גתה, וילהלם טל של שילר, ארבעים יום של מוסה דאג של ורפל וסופרים הצרפתים בלזק, מופאסן, סארטר וקאמי. הם קראו גם כל ספר חדש של הסופרים העבריים, גם בזכות אביה של עדנה מספריית פועלים. עדנה כותבת שיענקלה אהב והושפע בעיקר מגוגול, צ'כוב ודוסטויבסקי בסיפוריו הראשונים וגם ב"זכרון דברים".

או כתיבה או קיבוץ

עדנה מתארת את יענקלה כדק הבחנה ועמוק במחשבותיו, עם  עוצמות של רגש ושל דמיון ולצדם סקרנות אדירה לחיים ולעולם, כמו של ילד המנסה לפענח את העולם שסביבו. לא פעם פנה אליה בשאלה: "תהרגי אותי. החיים – אני לא יכול להבין אותם". הכתיבה התפרצה אצלו בהתקרבו לגיל שלושים, ועדנה סבורה שהשפיעו על כך שלוש התרחשויות בין הגילים 25-28 בהיותם חברים במרחביה: השתתפותו בקורס במאים של התנועה הקיבוצית בקיבוץ עינת, יציאתי ללימודים להוראה באורנים וחגיגת היובל למרחביה בשנת 1961, לה כתב יחד עם איתן גלעדי וביים את המחזה "משחק של זמן", כשהמשורר טוביה ריבנר משמש להם "מנטור" ומורה דרך.

יחסם של יענקלה ועדנה לחיים הקיבוציים היה שונה. ליענקלה לא היה קונפליקט עם חייו בקיבוץ, הוא היה אהוב, מוקף בחברים ומוערך בגלל כתיבתו ותרומתו לחיים התרבותיים. לעדנה, היה זה עולם של כפיה: "אהבתי להרגיש אישה, לטפח את טעמי האישי, להתגנדר במחרוזות וצמידים – כל מה שנחשב אז מוקצה מבחינה אידאולוגית. לא אהבתי את הביטוי 'למה את לא יכולה להיות כמו כולם'." אמנם גם יענקלה לא היה שלם עם הקולקטיביות הרעיונית של מפ"ם ולא פעם התווכח עם מאיר יערי, ויעקב חזן בשולחן חדר האוכל.

אך עד שחיי הקיבוץ והכתיבה יכלו 'לדור בכפיפה אחת', לא הייתה לו כל רתיעה מלהמשיך בחייו הקיבוציים".

אצל עדנה היה הדבר שונה. יציאתה ללימודים, למרות המחויבות לעבוד עם סיומם ארבע שנים בבית ספר קיבוצי, הייתה קודם כל לרכוש מקצוע כדי לאפשר לעצמה להיות עצמאית. היא נזכרת באירוע המבליט את היותה יוצאת דופן בנוף הקיבוצי של אז: "בחגיגת ראש השנה במרחביה, התבקשתי לבחור שיר שאותו אקריא מעל הבמה. למדתי בסמינר אצל הסופר מתי מגד 'תפילות וחגים במסורת ישראל' והחלטתי לקרוא את הפיוט 'ונתנה תוקף'. לא הספקתי לקרוא שמונה שורות ומזכיר הקיבוץ הסתער לעברי בזעקה: "את קוראת תפילה דתית!….בקיבוץ של השומר הצעיר לקרוא תפילה דתית בחגיגת ראש השנה!". המזכיר עלה לבמה וביקש להפסיק את קריאת השיר. בקהל  היו שקראו לעדנה להמשיך לקרוא והיו גם כאלה שתמכו ביוזמת המזכיר. האירוע הסתיים בכך שיענקלה עלה על הבמה והודיע למזכיר שאם ינסה בכוח להוריד את עדנה מהבמה, הוא יצטרך להוריד גם אותו. עדנה סיימה את קריאת השיר עד סופו.

כשריכזה את ועדת התרבות במוסד החינוכי, היא שחררה תלמידים מחובת השתתפות במצעד האחד במאי בנצרת, למי "שלא רצה בשום אופן לקחת חלק במצעד". בארוחת הערב ניגש אליה המזכיר ואיים  שאם לא תחזור בה מהודעתה לתלמידים, הוא יוציא אותה מהוראה. גם כאן התערב יענקלה וביקש ממנו שלא יפריע להם לאכול ואמר לה: "אל תשימי לב לזה, אישה שלי, את תעשי את שלך".

ב-1964 זכה מחזהו של שבתאי "פרשת חייו השנייה של  האנס ואלדמאר", בפרס המועצה לתרבות ולאמנות. המחזה עוסק בישראלי המגיע לגרמניה אחרי הסכם השילומים וקורותיו שם. את הבשורה קיבל ביום הולדתו השלושים, והיא למעשה חוללה את המפנה בחייו. בתמורה לכספי הפרס הוא קיבל חצי שנה לכתיבה, בה כתב רומן על חיי הקיבוץ. הוא השקיע בכתיבתו שעות רבות, אך בהתייעצות עם עדנה החליט לגנוז אותו. בפרק זמן זה הבין, שהדבר היחיד שעליו לעשותו הוא הכתיבה, דבר שהעמיד אותו מול הדילמה: חיי קיבוץ או הקדשת חייו לכתיבה.

את הופעתו המעטה של הקיבוץ ביצירתו מסבירה עדנה בכך, שבתחילת דרכו ראה עצמו יענקלה ככותב מחזות ולא ככותב פרוזה. רק לאחר שחזר לסביבת בית הולדתו בתל-אביב, החל בכתיבת סיפורים שהתבססו על ילדותו התל- אביבית ולאחריהם באו ספריו המכוננים.

באחד המכתבים לבתו חמוטל המצוטטים בספר, מספר יענקלה שבגלל החום הכבד (מזגנים עוד לא היו), הוא ישן על הרצפה. עדנה מעירה על כך, שלמרות התנאים זה לא הפריע לה וליענקלה להיות מאושרים: "חיי המשפחה שלנו היו כהורים לשתי בנות אהובות העניקו לשנינו הרבה שעות אושר בשנים ההן, ולכאורה נראה ששום דבר אינו עתיד לטלטל את חיינו".

ניסיון השילוב בין חיי הכתיבה וחיי הקיבוץ לא צלח. לאחר שמוצו כספי הפרסים שזכה בהם והזמן שבמרחביה הקצו לו תמורתם לכתיבה, הוא לקח את מכונת הכתיבה "הרמס-בייבי" לבית הוריו ופעמיים בשבוע נסע מהקיבוץ כדי לכתוב. סיפוריו הראשונים נכתבו באותה תקופה וכבר נראו בהם הסימנים של נושאי הליבה בספריו: חייו וגורלו של אדם בתוך עולם ההולך ומתפרק לכאוס.

כעבור קרוב לשנתיים לנסיעות לצורך כתיבה בתל-אביב והתקרבותו של יענקלה לחיי החברה התל-אביביים, הודיעה עדנה למזכירות הקיבוץ, בשנת 1967, על עזיבתם. היחס אליהם, מרגע הודעת העזיבה, לא היה שונה מהיחס לעוזבים אחרים באותן שנים. הם נחשבו ל"בוגדים" והוחרמו על ידי רוב חברי הקיבוץ מלבד יוצאים מן הכלל שנטו להם חסד בהתנהגות נדיבה של חברות,

היסוסיו של יענקלה אם לעזוב סופית את מרחביה והגילוי על יחסים עם אישה אחרת,  גרמו לשבר בנישואיהם. לאחר שיצאו בכל זאת לתל-אביב ומצאו דירה בשכירות התברר מה הטריד את יענקלה במיוחד.  ביושבם על רכס כורכר המשקיף לים התיכון, סמוך לבית הקברות המוסלמי. הוא פנה אל עדנה ואמר: "אני לא אוכל לכתוב! בתנאים אלה לא אוכל לכתוב." עדנה שאלה אותו מה הם התנאים שבגללם לא יוכל לכתוב, והוא הסביר לה שאם יצטרך לפרנס משפחה לא יוכל לכתוב. כמו בעבר ובעתיד לקחה עדנה על עצמה את האחריות: "לא תצטרך", היא ענתה לו, "אני מקבלת על עצמי לדאוג שיהיו לנו קורת גג ולחם ותה וכל הדרוש לבנות".

המחזות והספרים שכתב שבתאי נכתבו בארבע עשרה שנות חייו הבוגרים העירוניים עד מותו בגיל 47 מהתקף לב.

על כתיבתו, מפי מקורבים

אחיו, אהרון שבתאי, משורר מוערך בעצמו: "ליענקלה הייתה תכנית כתיבה ומחוזות הילדות כילד תל-אביבי, ודאי השפיעו מאד על כתיבתו. גם ביאליק כתב על ילדותו ב'ספיח'. הייתה לנו ילדות מאושרת, עם אבא ואמא אוהבי ספרות ואינטליגנטים שפשוט עלו לארץ בגיל צעיר והיו חייבים לעבוד לפרנסתם מיד עם עלייתם. אילולא יענקלה מת בגיל ארבעים ושבע, הוא ודאי היה מגיע לכתיבה על נושא הקיבוץ , בו חי עשר שנים. הוא פשוט לא הספיק. כאחיו הצעיר ממנו בחמש שנים, הוצאתי לפניו ספרי שירה, אבל הוא היה מגיע לכתיבה גם בלי לקחת דוגמא ממני."

נורית גוברין (84), פרופ' אמריטה לספרות באוניברסיטת תל אביב: "פגשתי את יעקב שבתאי בשיטוטים שלו ברחובות תל אביב, בצפון הישן – מעונות עובדים, דיזינגוף וריינס, ונעמדנו לשוחח ברחוב על נושאים שונים כולל ספרות. היה זה תמיד באקראי, כי הייתי מטופלת בשלושה ילדים. כשלימדתי את נושא 'ילדות בנוף ארץ ישראל', נהגתי להזמין סופרים ומשוררים לשוחח על יצירתם. הזמנתי את יעקב שבתאי לשוחח על ספרו 'זכרון דברים' שיצא לאור חמישה חודשים קודם לכן". גוברין הייתה הראשונה שלימדה את הספר באקדמיה, ועבור יענקלה היה זה לראשונה שהוזמן לאוניברסיטה לדבר עליו. גוברין מעלה זיכרון מאותה שיחה עם הסטודנטים בחדר בבניין גילמן: " הוא בחר לשוחח על 'זכרון דברים' ונתן לעצמו דין וחשבון מה כתב שם ושאל עצמו מהו "זרם התודעה" המופיע אצל הסופר גנסין ממנו הושפע".

עדנה שבתאי מוסיפה בספר על אותה פגישה: "יענקלה היה נרגש וקצת מתוח…הוא עמד לחלון והקשיב קשב עמוק ודרוך לדברי הפתיחה של נורית ולשאלות הסטודנטים. כדרכו היה נבוך כשהתחיל לדבר, אך רק לדקה או שתיים הראשונות. אחר כך שפעו ממנו הדברים בשטף והוא דיבר על המוזיקה של הספר כששמע בעת שכתב אותו."

על השאלה מדוע כמעט לא כתב על הקיבוץ עונה גוברין,  קיבוצניקית לזמן קצר במעיין ברוך: "יענקלה לא ישב על הסיר יחד עם ילדים אחרים בבית הילדים בקיבוץ. בל נשכח שהילדות היא מולדתו של המספר. קשה ואי אפשר לדעת מה עובר הסופר בלבו, מה הוא מרגיש ומה הוא בוחר לכתיבה אבל התשובה לכך היא כנראה שיענקלה לא היה  בילדותו חלק מההוויה הקיבוצית."

מיכל סנונית, משוררת, סופרת ילדים ועיתונאית ב"על המשמר", ילידת וחברת קיבוץ עין החורש במשך עשרים שנה מספרת: "היינו חברים טובים מאד ושיחותנו תמיד לוו בהומור ובצחוק מתגלגל. הוא היה בא לבקר את חברו, בצלאל לב עורך 'חותם' במערכת עיתון 'על המשמר', שם עבדתי, כשלרגליו סנדלים או כפכפים. כשקרא את 'מאה שנות בדידות' של גבריאל גארסייה מארקס, הוא כל כך התפעל מהספר שאמר לי 'אחרי הספר הזה אין טעם לכתוב'. יעקב שבתאי היה נורא תל אביבי, לא איש העולם ועם זאת היה אהוב וחביב על כולנו. הייתה לו יכולת מופלאה להקסים אנשים. היה לו צורך ביציבות בכתיבתו, כך שבבקרים ועד אחרי הצהריים היה כותב והערבים היו לבילוי עם חבריו בבית או בחוץ.  הוא היה אמן טוטלי שהיה עסוק עם עצמו, הוא בדק את מקומו וידע את ערכו וסיפר לי רבות על שלושת הסוגות בהם כתב שירים, מחזות ופרוזה. כשיצא 'זכרון דברים', ידענו שנפל דבר בספרות העברית. אהבתי אותו אהבה גדולה".

לפנות ערב – יעקב שבתאי

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חיה רק יהלום, המנהלת החדשה של מו"פ צפון. סיפורה האישי, ואבני הדרך בהצלחתה המקצועית מציגים אישיות מרתקת. מו"פ צפון פועל במרחב עצום עם מגוון אזורים טופו-אקלימיים ובתחומי חקלאות רבים. חדורה שאפתנות ורצון כביר החלה
10 דק' קריאה
ד"ר אילת גלס  אורי הייטנר (אורטל) כתב בבלוג שלו ב-2010 על אברהם אדרת: "אברהם סלד מזיוף, מהתייפיפות, מהליכה סחור סחור, מהעדפת התפל על העיקר, מהתפשרות על עקרונות, מאחיזה בעמדות בשל הפופולריות שלהן, מהתחמקות ממאבק
2 דק' קריאה
פרשת השבוע – פרשת תרומה פרשת תרומה  שמות, פרק כו {א} וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם: {ב} אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה
5 דק' קריאה
חבר להקת הנח"ל ומפקד הלהקה בסוף שנות ה-60, מי שקיבל אליה את מירי אלוני, ירדנה ארזי, אלון אולארצ'יק ואחרים. חבר ומייסד "הבחורים מאפיקים",  אותם "סחב על כתפיו" שנים רבות. אמוץ ברונטמן, אמן רב-תחומי –
7 דק' קריאה
נציגי הציבור מהקיבוצים למזכירות: מי ימנה או מי יבחר את חמשת נציגי הציבור למזכירות התנועה הקיבוצית? שאלה זו  גורמת למחלוקת בנושא,  בין המזכירות ומזכ"ל התנועה ניר מאיר, המצדדים בנוהל הקיים,  מול חברים בתנועה הקיבוצית
2 דק' קריאה
חלום על קיבוץ: המשנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית, גיל לין, ביחד עם ראשי האגפים בתנועה: דבי ברא"ס, רו"ח דגן לוין, ד"ר אילת גלס ועפרי רביב, הציגו בכנס הנהגות הקיבוצים השביעי, שהתקיים בשבוע שעבר, את חזונם
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן