עמוס לין, גדול שחקני הכדורסל של משמר העמק, נפטר בגיל 87
יבול שיא
הרפת והחלב
איתי עם כובע במסדר של הפלוגה במקום בו התחולל הקרב. ינואר 1974

החווה הסינית, אובדן התמימות

15 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כשפרצה מלחמת יום כיפור קטף אִיתָי מיכאלי כותנה בשדות של קיבוצו, הזורע. למחרת כבר התייצב בגדוד 890, הגדוד ממנו השתחרר רק כמה חודשים קודם. כעבור עשרה ימים כבר הוביל פלוגה בקרב המפורסם על החווה הסינית, בלילה קשה ועקוב מדם, ויש אומרים גם מיותר. אִיתָי שנפצע בקרב ההוא, המשיך להוביל את הפלוגה שלו גם אחריו, אבל את הצלקות מהמלחמה ההיא הוא נושא עימו עד היום. "כל הזמן אומרים שאני בפוסט טראומה" הוא אומר, ולא מבין למה. סיפורו המרתק מובא כאן במלואו בפעם הראשונה.

 

את אִיתָי מיכאלי אני מכיר מילדות. גדלנו באותו קיבוץ. אבל בשנת  73 במלחמת יום כיפור אני הייתי ילד בן 9 והוא מ"פ בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים הסדירה. בתום המלחמה הקשה והנוראה המדינה כולה דיממה, וגם הקיבוץ שלנו, הזורע, שכל 5 מבניו, ועוד רבים נפצעו, חלקם קשה. אחרי המלחמה הגברים המגויסים החלו לחזור הביתה והחיים שבו אט אט למסלולם. מצולקים, פצועים, עם טראומה, אבל איכשהו חזרו החיים. ברבות השנים חשבתי על זה לא מעט, איזו עוצמה וכוח חיים הפגינה אז המדינה הקטנה בחזרתה לשגרה, במהירות כזו, אחרי מלחמה 'כבדת ימים, כבדת דמים', עם אלפי הרוגים ופצועים. המדינה שהייתה אז קטנה וענייה יותר הייתה גם בריאה ומלוכדת יותר וההתאוששות שהפגינה אחרי המלחמה הייתה לדעתי בלתי נתפסת. החיים התעקשו לחזור למסלולם אבל היו גם כאלה שנפשם נשארה שם, במה שעברו וראו וחוו, בחברים שאיבדו, בתחושות של כעס ועצב, עלבון, אשמה וחוסר אונים. אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אבל הטראומה ממשיכה ללוות אותם כל החיים, גם אם לא מיד רואים.

 

עליזה ואיתי מיכאלי 2019
עליזה ואיתי מיכאלי 2019

 

אנחנו שהיינו אז ילדים, גדלנו בצל המלחמה והיא המשיכה ללוות אותנו כמו את כולם. ברבות השנים הכרנו סיפורים רבים על המלחמה. בד"כ היו אלה סיפורי גבורה בתוך הפשלה הגדולה. אין כמו ילדים ונערים להעריץ את הגבורה. כך עלה גם סיפור הקרב בחווה הסינית, אחד הקרבות המזוהים והמדממים של המלחמה ההיא. קרב קשה ועקוב מדם, לאו דווקא הצלחה גדולה למרות שגבורה הייתה שם בוודאי. לאורך השנים הרבו לעסוק בקרב הזה. מה היה שם, מה קרה שם, איפה טעו, אם טעו. ידענו גם שאִיתָי היה שם, לחם שם, פיקד שם על פלוגה, אולי גם סוחב אתו משהו משם, בטח סוחב אתו, איך אפשר לא. יוצר, כותב, מצייר, אולי בגלל המלחמה, אבל אף פעם לא שמענו אותו. "על החווה הסינית אני לא מעוניין לדבר", אמר לי מיד כשפניתי אליו. למה? "לא רוצה", אמר ולא פירט, "אספר לך דברים אחרים, לא על החווה הסינית". התלבטתי, אבל בסוף הלכתי אליו, מה שיהיה יהיה. בסוף הוא סיפר לי הכל, ואת הכל הוא זוכר כאילו היה זה אתמול. לא הכל נכנס לכתבה. אִיתָי, 70, חי בהזורע כל חייו, בן להורים ייקים ממייסדי הקיבוץ. יש לו אח תאום, יזהר, ואח בכור, אסא, שהיה ממקימי קיבוץ שניר וחי שם עד היום. אִיתָי נשוי לעליזה, אב לשתי בנות ובן, וסב לנכדה אחת.

 

מלחמה

"התגייסתי לצבא בנובמבר 1968", מתחיל אִיתָי לגולל בפניי את סיפורו. "רציתי להגיע לסיירת צנחנים והיו לי שם ממליצים. במיונים לסיירת הייתי ראשון או שני מתוך 300 חבר'ה והייתי בטוח שלא תהיה שום בעיה. הרגשתי שאני הכי מהיר והכי חזק, אבל אז בא הסמח"ט דוביק תמרי ופשוט חתך. כל שני שעבר את המיונים הוא לקח לחטיבה, שגם שם תהיה עתודה של קצינים. כך יצא שלקחו גם אותי מהסיירת והגעתי לגדוד 890. בשבועיים הראשונים מרדתי ולא הסכמתי להתאמן. אמרתי שבאתי לסיירת ולא ל'צנחנים', אבל זה לא עזר ונשארתי בגדוד. עשיתי מסלול לוחם ואחריו קורס מ"כים. כבר אז קראו לי מ"פ. כשהמ"מ שלנו כשל בתרגילים, יהודה דובדבני המ"פ אמר לי להחליף אותו. אחרי קורס מ"כים יצאתי לקורס קצינים ובסיומו חזרתי לגדוד. הייתי מ"מ עשרה חודשים, אח"כ סמ"פ ואז השתחררתי. לא רציתי להישאר בקבע. חזרתי לקיבוץ ואחרי כמה חודשים נקראתי שוב לצבא, להחליף מ"פ מהגדוד שחלה בצהבת. קיבלתי פלוגה, מחזור פבר' 72 ועשיתי איתם את כל המסלול. במאי 73 התבקשתי לגייס פלוגה חדשה, גייסתי אותם ושוב השתחררתי. ביוני 73 כבר עבדתי בפלחה בקיבוץ. ביום כיפור 73, יום שבת בבוקר אמרתי להורים שלי שהולכת לפרוץ מלחמה. אני יודע להרגיש דברים כאלה. באותו יום קטפנו כותנה. כשהיינו בשדה הייתה אזעקה ואמרתי לחבר'ה שזו אזעקת אמת. בכל זאת הייתי מ"פ. ראינו מטוסים ממריאים מרמת דוד בצד השני של העמק. מה עושים, ממשיכים לקטוף. אחד החבר'ה מרוב התרגשות נפל עם הקטפת לתעלה (לכוחותינו שלום). בשש בערב סיימנו את הקטיף וחזרנו לקיבוץ. עליתי לחדר האוכל עם בגדים מלאים כותנה, שכולם ייראו, ואז הייתה אזעקה נוספת ושמענו פיצוצים. ראינו הבזקים של טילי פרוג סורים שנורו לעבר חיפה. מרוב בהלה אנשים ניסו לקפוץ מהחלונות והצלחתי איכשהו לעצור אותם. אמרתי להם שאם לא אכפת להם שירדו במדרגות.

 

איתי כמאגיסט צעיר בצנחנים. 1969
איתי כמאגיסט צעיר בצנחנים. 1969

 

"בגלל שהשתחררתי רק כמה חודשים קודם עוד לא הייתה לי הצבה למילואים. למחרת בבוקר ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לבסיס בית ליד, לגדוד שלי (890). הכרתי שם את כולם. אנשים הגיעו והתחילו להתארגן. התאספנו שם 20 קצינים שלא היה להם תפקיד מוגדר. ארגנו לנו ציוד והקמנו מין מחלקה של קצינים שתסתפח לגדוד. כמפקד עלינו קבענו את יצחק מצא שהיה הקצין הבכיר והמבוגר בינינו. אחר הצהריים טסנו לסיני, לראס סודר, 20 ק"מ צפונית לאבו רודס. היינו שם שבוע ולא עשינו הרבה. ואז נהרג מ"פ של פלוגה מאי 73, הפלוגה שגייסתי כמה חודשים קודם. היה להם קרב מול קומנדו מצרי ומנו המ"פ הסתער ונהרג. כיוון שהייתי המ"פ הכי טרי שם וגם הכרתי את הקצינים של הפלוגה והם הכירו אותי, הם ביקשו שאבוא לפקד עליהם ואני הסכמתי. מלחמה, מה אני אגיד לא? לקחתי ג'יפ ונסעתי אליהם לאבו רודס. חוץ מהמ"פ נהרגו להם עוד 8 חיילים ועוד כמה נפצעו כשמטוס מצרי התרסק על מבנה של הפלוגה באבו רודס. זו הפלוגה שקיבלתי. זו גם הייתה פלוגה מאד צעירה, חבר'ה שהתגייסו רק כמה חודשים קודם. את הקצינים הכרתי, את החיילים והסגל בקושי זכרתי.

"אחרי כמה ימים, ב-16 באוקטובר, אמרו לנו שכל הגדוד עולה לרפידים. טסנו כל הפלוגה מאבו רודס לרפידים ומשם הסיעו אותנו לטסה. טסה היה בסיס עורפי של התעלה. שם נאמר לנו שאנחנו הולכים לכבוש ולטהר את החווה הסינית ואחר כך ממשיכים לנוע עד התעלה. איציק מרדכי המג"ד הראה לנו מפה ואמר 'אנחנו פה בטסה, עולים על מסוקים וטסים עד נקודת יציאה רגלית, יורדים, נערכים לתנועה ונעים לעבר החווה הסינית. הלילה כוח של גדס"ר מילואים היה באזור ונדפק שם. כשאתם הולכים תזהרו, יכול להיות שיש חיילים שלנו פצועים והרוגים בשטח. יכול להיות שנפגוש בחווה הסינית קומנדו מצרי, ציידי טנקים. אולי'. זו הייתה בערך פקודת הקרב.

 


אובדן התמימות | איתי מיכאלי

 

חיי רצף של עליות וירידות.

כיום, כשאני מתבונן לאחור ומשווה בין כישלונות רבים והצלחות מועטות,

אני סבור כי אותן שנים, לאחר מלחמת יום כיפור, היו הגרועות ביותר.

משהו יסודי בי פקע. אחרי המלחמה לא חזרתי להיות כשהייתי.

 

גדלתי תוך כדי מלחמות והיה עלי להיות נוקשה. כיום לאחר שכבר פגע בי הכאב,

אני יכול לצפות על חיי כעל מופע הישרדות.

וכשאינני מרחם כלפי עצמי, אני מסוגל לבחון את גורלי ללא רגשנות.

מצאתי שלווה מסוימת.

 

לא יכול לומר מהו הרגע שבו התחלתי להשתנות והפכתי לגבר נוקשה.

ההידרדרות החלה כשהתפכחתי משאון המלחמה.

דמותי החיצונית הנראית לפעמים נוקשה ומרדנית, יש בה, למעשה, לב רחב ומפויס.


 

מה זה בכלל החווה הסינית?

"החווה הסינית היה שטח עם מבנים ישנים שנבנו עבור משאבות מים. הכוחות הראשונים של צה"ל שהגיעו לשם ב-67 ראו על הבניינים כתובות בשפה לא ברורה וחשבו שזה סינית. מאז קראו לזה 'החווה הסינית', אבל בעצם זה היה יפנית.. המשאבות הוקמו כדי לשאוב מים מתעלת המים המתוקים שהייתה בצד המערבי (המצרי) של תעלת סואץ והיו בה מים מהנילוס עבור שטחים חקלאיים. שאבו משם מים עם צינורות מתחת תעלת סואץ לצד שלנו, לסיני, ומשם חפרו תעלות השקיה לנתב את המים לשטחים. לפני כמה שנים היינו שם בסיור של הגדוד וכל השטח היה מטעים של מנגו. ירוק לגמרי, אי אפשר להאמין. המצרים עשו שם חקלאות לתפארת וגם היום הם מביאים מים מהעבר השני של התעלה, עם משאבות חדשות".

 

תנועה והתקלות

"כל המודיעין שהיה לנו התבסס על תמונות ישנות", ממשיך לספר אִיתָי. "לא היה מודיעין עכשווי בכלל. ב-16 באוקטובר בערב עלינו על מסוקים וטסנו לאזור. בדרך התחילו לירות עלינו ואמרתי לטייסים שיטוסו הכי נמוך שאפשר. זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי ירי מצרי במלחמה. זה היה די מפחיד, אבל אף מסוק לא נפגע. סביב 10 בלילה ירדנו והתארגנו להליכה. סביב 11 בלילה התחלנו לנוע לעבר החווה הסינית. פלוגה אחרי פלוגה. אנחנו הלכנו אחרונים כי היינו הפלוגה הכי צעירה. אני הולך בראש הפלוגה ואני בכלל לא מכיר את האנשים שאיתי. הכרתי רק את הקצינים, את שאר החיילים בקושי. הלכנו בשני טורים עד שאמרו תלכו בפריסה, מחלקה ימינה, מחלקה שמאלה ואחת אחורה. ככה התקדמנו. באיזשהו שלב איציק אמר לי -תמשוך שמאלה ותלך עם הפלוגה בצד השמאלי של הגדוד. המשכנו להתקדם, זה היה אמצע הלילה, היה אור ירח מלא. בערך באחת בלילה הגענו לציר טרטור. הפלוגה הראשונה נתקלה. ירו עליהם והם נשארו על הקרקע. משכתי מיד שמאלה וקדימה עד שהגעתי מאד קרוב אליהם, 100-200 מ' משמאלם. בשלב הזה כל הגדוד ספג אש חזקה. המצרים היו רק כמה עשרות מטר מאתנו, מחופרים היטב על הציר, חיכו לנו. אחרי ההתקלות כולנו שוכבים, יורים עלינו ואז נפגע החייל הראשון שלי. רצתי לחפ"ק של החטיבה שהיה מאחורינו, תפסתי את הרופא החטיבתי, אבינועם רכס ואמרתי לו בוא, יש לי פצוע. הוא אמר עזוב, תחבשו אותו וזהו. חבשנו. רופא חטיבתי לא מתעסק בקטנות.

 

תצלום אוויר של אזור הקרב
תצלום אוויר – אזור החווה הסינית
התחיל קרב?

"לא בדיוק קרב. המ"פ של הפלוגה הראשונה, יקי, נהרג מיד. הסמ"פ שלו, איל רז, שהיה פעם חייל שלי, נפצע קשה. כשאני אומר חייל שלי, כולם שם היו חיילים שלי או 'אחים שלי'. עוד חיילים מהפלוגה הראשונה נהרגו ונפצעו ושלחו את הפלוגה המסייעת לחלץ אותם. פלוגה ג' נשלחה לאגף משמאל ואז הם נכנסו מול הקנים שלנו. הפסקנו לירות. לא היה מה לירות כשהם מולך. הם ניסו להסתער וגם הם נהרגו. המ"פ שלהם אהרון מרגל נהרג, הסמ"פ יואב מתן נפצע ונהרגו עוד הרבה. בסביבות אחת או שתיים בלילה הגיע אלי המח"ט עוזי יאירי ואמר לי לקחת את הפלוגה ולהיכנס לתעלת השקיה שהייתה שם. נכנסנו לתעלה ואז חטפתי כדור בראש. נפלתי. כדור גוריינוב 11 מ"מ עשה לי סריטה עמוקה ברקה. שמעתי את שני הקשרים שלי אומרים 'נהרג לנו עוד מ"פ'. אמרתי להם שישימו לי תחבושת על הראש, כמו אריק שרון. אז נכנס בי הפחד. עד אז הלכתי זקוף, רצתי, נתתי פקודות, עכשיו התחלתי להתקדם בקפיצות, כפוף, לא זקוף. המצרים ירו כל הזמן, פרצי יריות, מרגמות, טילי סאגר, זו הייתה סכנת מוות.

 

איתי מיכאלי בסיום קורס קצינים אוקטובר 1970
איתי מיכאלי בסיום קורס קצינים אוקטובר 1970

 

"שכבנו בתוך התעלה ובארבע בבוקר השמיים התחילו להיפתח. הבוקר עלה מוקדם והתחיל אור יום. מדבר. המצרים היו בערך 150 מ' מאתנו. אני ראיתי אותם והם ראו אותנו. בראש התעלה ישב החפ"ק של עוזי יאירי ואני הייתי אחריהם. הלכתי לחפ"ק לברר מה קורה ואז חטפנו פגיעה ישירה של מרגמה 82. חייל שלי נהרג ואני עפתי מחוץ לתעלה. כשהתאוששתי מהרסיסים שהיו לי בכל הגוף, הסתכלתי לתוך התעלה וראיתי בפנים חיילים שלי הרוגים ופצועים. החפ"ק של המח"ט ברח מיד. הם כבר לא היו שם, בגלל המרגמות. כל הפלוגה שלי רצה אחורה בתוך התעלה. ירדתי למטה להתחיל לטפל בפצועים. הגיע אלי הקמב"ץ של החטיבה עופר כהן ושנינו טיפלנו בפצועים, אבל מה כבר יכולנו לעשות. רצתי אחורה בתוך התעלה והתחלתי לאסוף את החיילים שלי. איציק עלה מולי בקשר ואמר לי תתכונן לצאת החוצה עם הפלוגה, אמרתי לו – אני עכשיו מנסה לאסוף את מי שנשאר. הוא אמר טוב תישאר במקום. הייתה לנו מין שיחה משונה, קטועה. יצאתי מהתעלה ורצתי עם שני חיילים לכביש הראשי, ציר עכביש, שהיה ק"מ מאתנו. עצרנו שם נגמ"שים שלנו ואמרתי להם עכשיו אתם שלי, אני צריך אתכם לפינוי הפצועים. לא היה לנו שום חילוץ. הם באו איתי והתחלנו לחלץ פצועים מהתעלה. הייתי שם הכי בכיר ואמרתי את מי צריך לפנות קודם. פתאום הביאו על אלונקה את אבנר חרמוני מהזורע, שהיה מפקד סיירת צנחנים לפני המלחמה. הוא היה בחפ"ק של המח"ט ובכלל לא ידעתי. הוא נפצע ממרגמה ולא היה בהכרה. אמרתי כל עוד הוא חי אתם נוסעים אתו עכשיו כמה שיותר מהר לטסה, אני לא רוצה שאח"כ יגידו שלא פיניתי אותו. אני זוכר את זה כמו היום.

 

איפה היו שאר הפלוגות?   

"כולם נסוגו לתעלה שהיינו בה. חלק ברחו ורצו למדבר. היו כאלה שנעלמו. כשעשינו ספירות הם כבר לא היו. היה לי פצוע בשם בנימיני עם כל הבטן פתוחה. אבינועם רכס הגיע אליו ואמר 'אין מה לעשות, הוא ימות'. בנימיני התרומם ואמר לו 'ד"ר, אני אמות אחריך' ונפל. אמרתי לחובש שלי לחבוש אותו ולקחת אותו מיד עם נגמ"ש לטסה, שלא ימות בדרך. מטסה לקחו אותו לרפידים ומשם להדסה וכל הדרך החובש היה צמוד אליו. החובש אמר לי אח"כ 'אם לא הייתי מגיע אתו להדסה הוא היה מת'. בנימיני חי היום בנהלל. סביב עשר בבוקר היינו כבר אחרי הקרב ואחרי פינוי כל הפצועים. חזרנו לטסה והתחלנו לאסוף את הגדוד. עשינו מסדרים וניקיונות וספרנו את האנשים ואז ראיתי כמה חיילים חסרים לי. כמה הרוגים וכמה פצועים.

 

בכל הלילה הזה לא הגעתם בכלל לחווה הסינית?  

"לא הגענו למבנים. הכל התרחש כשני ק"מ מהחווה הסינית.

 

עצרו אתכם לפני כן ובעצם המשימה לא הושגה

"נכון. אבל אני רוצה להיזהר בדבריי. היום, בינינו, אני אומר לך שזה לא היה בדיוק קרב. דורון רובין היה אז מג"ד 202 והייתה מין יריבות בינו ובין איציק מרדכי. דורון טען שסתם ניפחו את סיפור החווה הסינית. אחרי המלחמה הוא אמר 'מה אתם עושים מזה כזה עניין, לא נלחמתם נגד אף אחד, סתם יריתם אחד על השני'. אני נזהר. 50% מהאבדות שלנו במלחמות הן מדו"צ (דו-צדדי. ירי כוחותינו על כוחותינו). ראיתי את זה אח"כ גם במלחמת לבנון הראשונה. יש דברים שאני לא רוצה להגיד ולא רוצה שתכתוב. אני לא רוצה לבייש אף אחד ולא רוצה להתבייש.

 

אז ההתקלות הראשונה הייתה עם המצרים ואח"כ זה הסתבך. הייתה תאורה?

"המצרים הרימו תאורה וגם אנחנו. חוץ מזה היה אור ירח וזו הייתה בעיה. המצרים ראו אותנו. להערכתי הם ראו הכל. הם היו מחופרים טוב מאוד שם. הביאו מקדח כמו ששותלים עצים וכל שלושה מטר עשו בור לחייל. שורות שורות של בורות. בתצלומים רואים את זה. המודיעין לא נתן לנו שום דבר לפני היציאה. לא ידענו שהמצרים מחופרים שם. לילה לפני כן כוח מילואים בפיקוד נתן שונרי ניסה להגיע לשם מצד מערב וגם הם נתקלו והתפרקו באותו מקום. למרות זאת לא עבר אלינו שום מידע שיזהיר אותנו. אני לא הייתי בפקודה באוגדה אבל אני יודע שברן, מפקד האוגדה, לא היה שם. היה שם דוביק תמרי, הסגן שלו, מי שהוציא אותי מסיירת צנחנים כשהתגייסתי.

 

לאחר הקרב

מה נשאר לך בפלוגה אחרי הקרב?

"היו לי שני הרוגים ועשרים פצועים מהקרב. הלם קרב לא נכלל בפצועים. היו כאמור גם כאלה שנעלמו. למרות מה שעברנו יום לאחר מכן רצו שנחזור לחווה הסינית והיינו מוכנים. אחר כך החליטו שגדוד מחטיבה 80 ייצא לשם והמג"ד אלישע שלם אמר 'אני לא יוצא לשם בלי מודיעין. היה שם כוח מילואים, חטף, גדוד 890, חטף. מה אתם שולחים גם אותנו לשם'. בסוף כוח שריון של חטיבה 600 כבש את המקום (ב-18 באוקטובר חטיבת שריון 600 נשלחה לאזור והסתבר שהמצרים עזבו את המקום ונסוגו צפונה. בשעות הצהריים של אותו יום גדוד 424 "שקד" ויחידה 88 נכנסו למתחם החווה הסינית וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. א.ר).

"יומיים לאחר הקרב הורידו אותנו לתעלה ועברנו את גשר הדוברות ברגל לצד השני. מאז היינו כל הזמן בצד המערבי של התעלה, באפריקה. שם שמתי לב שהסמ"פ שלי לא מתפקד. נעלם, נכנס להלם. כבר בקרב הוא לא תפקד. מצאנו אותו בסוף, לקחתי אותו לאיזה רופא שהיה שם ואמרתי לו 'תטפל בו. אין לי מה לעשות אתו'. השארתי אותו שם והמשכתי בלי סמ"פ. הפקודה הייתה להתקדם ואמרו שבלילה נטהר רמפות שהיו באזור. בשלב הזה נהיינו החוד של הגדוד. היינו הפלוגה הכי שלמה, הפלוגה היחידה שתיפקדה. לכל שאר הפלוגות לא היה מ"פ, שניים נהרגו ואחד נפצע. בסוף הייתה שם הפגזה נוראית ולא יכולנו לזוז. אני אפילו לא יודע מי הפגיז את מי. שכבנו על הארץ וחיכינו שההפגזה תיגמר ומרוב עייפות פשוט נרדמתי. 30 מטר ממני יורדת אש נוראית אבל כבר הייתי אדיש מאד למצב. למחרת קיבלנו זחל"מים והמשכנו להתקדם איתם. הצד המצרי של התעלה היה כולו שטחים חקלאיים ומטעי מנגו. אתה מתקדם עם הזחל"ם ויורדת עליך הפגזה נוראית, אתה רואה עצי מנגו קורסים מולך מהאש ואתה ממשיך כאילו כלום. מפתח אדישות. יום לאחר מכן, ב-22 באוקטובר, הודיעו על הפסקת אש אבל לפני כן עוד רצו שנכבוש את דרום איסמעיליה. עמדנו בשתי שורות ואני זוכר את כולם כותבים מכתבי פרידה. למזלנו ירדו מזה בסוף. אחרי שהפסקת האש נכנסה נשארנו עוד עשרה ימים ליד איסמעיליה ואח"כ עברנו לאגם המר, אבטחנו שם מעבר שנקרא 'קילו' שדרכו המצרים קיבלו אספקה לכוחות שלהם בסיני. עד הסוף הפלוגה שלי תפקדה. למרות הכל אנשים תפקדו.

 


לפעמים הפחד הכריע אותי | איתי מיכאלי

לפעמים הפחד הכריע והקפיא. מחשבתי היתה מתנתקת מגופי. בעודי שוכב בתעלה, דחוק אל החול הרך, מתענג על קרבתו ומעליי צלילי כדורים, שריקות מפלחות את האוויר, ורעם הפגזים מחריד. פגזים נוחתים על הפלוגה והשקט הנורא שאחרי…

אני מושלך מעל התעלה, חסר אונים, מתגלגל בחול וכאב חד בגבי. מבט ראשון אל תוך התעלה: מפקד הכיתה מרוטש, מדמם. שחור ואדום מתערבבים בחול. דממה.

וכשחזרתי מהקרב היו הזיכרונות ברורים יותר. אני זוכר את סמל המחלקה שהצמיד את ידיו אל ביטנו הפעורה בניסיון נואש להחזיק במעיו, ואת הרופא הגוחן מעליו ואומר, "אין מה לעשות, הוא ימות", ואת הפצוע המרים ראשו את הרופא ואומר "אני אמות אחריך דוקטור"… את פצוע הראש שהשקתי ולא ניתן להצילו. את פרצי הירי והרעם של פצצות המרגמה וטילי הסאגר… את הרצון העז להציל את הפצועים המדממים על החול.

אחרי המלחמה באו השאלות. כל ה"איך" וכל ה"למה" שלאחר המלחמות המיותרות, ניחתות כפגזים. וכבר אפשר להבין שהמלחמה הבאה תבוא, וגם זו שלאחריה. היא בלתי נמנעת והזמן לא מוכרח לפעול לטובתך…


 

"באיסמעיליה עוד היה לי אירוע מוזר עם המח"ט עוזי יאירי. פתאום הוא עצר לידי עם הג'יפ וביקש ממני ללכת לבדוק מוצב שאמור להיות מאויש עם חיילים שלנו והוא ראה שם מצרים. אמרתי זו לא הגזרה שלי, אמר לי לא חשוב סע. נסעתי לשם ובאמת היו שם מצרים, החיילים שלנו נטשו. ירדתי מהג'יפ והתחלתי לזרוק רימונים ולירות עליהם. התפתח קרב והתחילו לירות עלי גם ממקומות אחרים. זה כבר היה בהפסקת האש ופתאום כולם שומעים קרב מתנהל. איציק עלה מולי בקשר 'מיכאלי מה קורה', אמרתי לו 'יורים עלי אש מכוונת ואר.פי.ג'י. היו פה מצרים, הנסתי אותם, הברחתי אותם, חלק מהם שוכבים פה הרוגים, אם אתה רוצה אני יכול להביא לך אחד'. קצת הפתיע אותי שעוזי יאירי, הצנחן הנערץ, כשהוא רואה חיילים מצרים, במקום ליצור איתם מגע, לירות עליהם, להבריח אותם, הוא נוסע אלי ואומר לי לעשות את זה. זה לא הסתדר לי עם האישיות שלו. הוא היה מח"ט נערץ אבל משהו קרה לו בחווה הסינית, בגלל האבדות. ראיתי את זה כמה חודשים אחר כך כשנכנסתי אליו לשיחה. הוא ישב שם ולא היה עם מי לדבר.

 

למה קרב החווה הסינית כל כך התפרסם?  

"אולי היו כאלה שדאגו לזה. למשל עניין הצל"שים שניתנו על הקרב הזה. היה מ"מ אחד שטען כל השנים שמגיע לו צל"ש כי בקרב הוא נשאר לבד מול המצרים. שנים הוא נלחם על כך מול מערכת הביטחון. בסוף הוא עיטר את עצמו בעיטור המופת, צילם את עצמו, שלח לכולם את הצילום ושם בפייסבוק. העניין עם החווה הסינית, אני לא אגיד שזה קשקוש אבל הוא מורכב. זה בעיקר בשביל המשפחות כי היו שם הרבה אבדות. רק לגדוד שלנו היו 43 הרוגים ומעל 100 פצועים בלילה אחד. אני לא יודע אם סופרים אותי כפצוע, אבל הייתה לי תעלה בראש ורסיסים בגוף. אחרי הרבה שנים הרופא של הקיבוץ הוציא לי רסיס מהגב. אשתי שהיא אחות במקצועה אמרה לי 'זהו, עכשיו אתה בא והרופא יוציא לך אותו'. זה לא היה בניתוח, בלי הרדמה, הוא עשה שם בור והוציא אותו ואשתי החזיקה לי את היד.

"אחרי חודשיים באפריקה עשו החלפת שטחים וחזרנו לסיני. נסעתי עם הפלוגה לאזור הקרב והלכתי לראות איך זה נראה ביום. הייתי אדיש. לא שאלתי שאלות כמו מה עשינו פה. הגדוד המשיך לתפקד. ניסו לעשות תחקיר אבל לא ברמה של מה כל אחד עשה. אחרי הקרב לא היו אצלנו האשמות כמו למה הבאתם אותנו לשם. גם לא באו אלי עם האשמה. לא האשימו אותי שנרתעתי ממשהו. אני לא יודע אם באו בהאשמות לאיציק, אני לא נתקלתי. לי לא היה את מי להאשים, כולם נהרגו. ככה אני אומר על הקרב הזה. אפשר להגיד שכל מי שהיה שם נשאר ולא ברח, אבל היו גם כאלה שברחו.

 

 למה כעסו על דוביק תמרי?  

"אל דוביק באו בהאשמות, וגם אני, איך הוא כסגן מפקד אוגדה לא התייחס לגדוד 890 ברצינות. למה לא בדק תצ"א, מודיעין, מה אומרים. לא שולח אותנו ככה, תצאו, תלכו. לא הייתה תכנית קרב, לא הייתה ארטילריה, לא היו מרגמות, לא היה ליווי, לא היה חילוץ. בביצוע כזה היו צריכים להוריד לפנינו מסך של מרגמות ולהתקדם בעקבותיו. זה לא היה. אלה היו הטענות אליו. כשפעם רצו להזמין אותו לאחד המפגשים של הגדוד אמרתי שאני לא רוצה לראות אותו.

 

חיים עם טראומה

איך המלחמה מלווה אותך מאז?

"אני אגיד לך משפט קשה. אני חושב שהייתי יותר משוחרר, יותר פתוח ויותר נינוח אם המלחמה לא הייתה. המלחמה איכשהו הגבילה אותי, אני לא יודע איך להסביר את זה. היא לא דיכאה אותי. אני לא חולם על המלחמה. אני אומר תמיד שאחרי המלחמה אני כבר לא מפחד משום דבר. פעם אחת פחדתי בחווה הסינית אחרי שחטפתי כדור בראש ונפצעתי ממרגמות. אומרים שמי שלא מפחד לא היה שם, אבל אחרי זה הכרחתי את עצמי לא לפחד יותר. מאז הפחד כבר לא חלק ממני, אני חוסם אותו. יכול להיות שזו תוצאה של מה שעברתי שם. כל השנים טוענים שאני בפוסט טראומה. איך אני יכול להיות בפוסט טראומה? המשכתי אח"כ בצבא והייתי מפקד, למדתי הוראה והייתי מורה, עשיתי כל כך הרבה דברים, איך הייתי יכול לעשות הכל עם פוסט טראומה. אבל כל הזמן אומרים שכל מי שהיה שם נמצא בפוסט טראומה. לפני חודש אמרתי למשפחה שהגיע הזמן שאראה פסיכולוג, פעם ראשונה. זה עוד לא קרה.

 

מי אומר שאתה בפוסט טראומה, המשפחה?

"המשפחה לא אומרת. אשתי והילדים יכולים להגיד שאני כעסן. כועס ללא סיבה. הייתי עולה לדבר בשיחות קיבוץ וכועס, או מדבר בקול כועס. היו לי בקיבוץ אירועים שהייתה לזה סיבה, למשל כשתפסתי אנשים מועלים בכספים ומרמים. לא נרחיב על כך הפעם.

 

מודל חסוי. איתי מיכאלי 2010
מודל חסוי. איתי מיכאלי 2010

 

זה קשור לחוסר הפחד שלך?

"יכול להיות.

 

היצירה שלך קשורה למלחמה? השירים, הציורים.  

"השירים כן. ב-2010 הוצאתי ספר בהוצאה עצמית, 'כתיבה תמה' ויש שם הרבה שירים וסיפורים על המלחמה. כתבתי גם ספר המשך אבל לא הוצאתי אותו והוצאתי גם ספר ילדים. הציורים לא. אין לי ציורים מדממים, גם לא פסלים מדממים. אני לא מדמם. גם בנפשי אני לא מדמם. המלחמה לא באה לי בחלומות למרות שאשתי תגיד לך שאני צועק. אולי. המלחמה כנראה נשארה איתי".

 

אפילוג  

לאחר המלחמה נשאר אִיתָי בצבא, המשיך לפקד על הפלוגה ועשה איתם את כל המסלול. את מסע התגיות הם עשו בסיני, שלושה חודשים אחרי המלחמה, 80 ק"מ עם עליה לג'בל מוסא. אל המסע המפרך הצטרפו גם פצועים מהמלחמה שלא רצו לוותר. במאי 74 הם החזיקו מוצב בחרמון הסורי וישבו במערה 8 ימים תחת הפגזות סוריות בלתי פוסקות. הסורים ניהלו אז מלחמת התשה עם צה"ל וכתשו את המקום. לצערי לא יכולתי להרחיב על הימים הקשים שעברו שם. בתחילת 1975 אִיתָי השתחרר וחזר לקיבוץ. עבד בשלחין, למד היסטוריה, פילוסופיה, אומנות והוראה, היה כמה שנים מורה ומחנך, עבד שנים בתעשיית הרהיטים של הזורע, היה מנהל נגריית בית, רב"ש, אחראי על התברואה והיום הוא פנסיונר. במילואים היה מ"פ במספר תפקידים, ומשנת 87 עד 2000 היה מפקד יחידות שליטה באוגדה 36 ברמת הגולן. הכתבה הזאת לא באה לספר מה בדיוק ארע באותו לילה של קרב מדמם ואולי מיותר בדרך לחווה הסינית, אלא לתאר נקודת מבט אחת, של מ"פ אחד שהיה שם, מה הוא זוכר ומה הוא נושא אתו עד היום. מי שרוצה להרחיב יכול לקרוא על החווה הסינית בוויקיפדיה, בכתבות הרבות ובספרים שנכתבו על הקרב הזה. כדאי גם לראות את סרטו של ניר טויב "החווה הסינית – רשומון". גם אִיתָי מתראיין בסרט.

ולבסוף – תיקון טעות. בכתבה על שוקה שפירא וותיקי השייטת שהופיעה לפני כחודשיים בעיתון זה, היה גם פרק על מלחמת יום כיפור וגשר הדוברות. אחד המרואיינים צוטט שם אומר: "היה את גשר הגלילים המפורסם אבל הוא בכלל לא השתתף במלחמה… הוא הוצב בתעלה כשהמלחמה כבר נגמרה. כל הפעילות של צה"ל, המעבר על התעלה, התרחשה בעצם על גשר הדוברות". טלפון שקיבלתי לאחר מכן הבהיר לי שזה לא מדויק. גשר הדוברות אכן הוצב ראשון על התעלה ובנייתו הושלמה במהלך ה-17 באוקטובר. גשר הגלילים שהתפרק מס' פעמים בדרך לתעלה הוצב והושק כיומיים לאחר מכן, בליל ה-19 באוקטובר. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-22 באוקטובר. הגעת גשר הגלילים לתעלה למרות כל הקשיים התאפשרה בין השאר בעקבות הקרב על החווה הסינית. קרב החווה הסינית כולו נחשב קרב שנמשך מס' ימים, בין 15 באוקטובר ל-18 באוקטובר, והשתתפו בו כוחות רבים של שריון וחי"ר.

 

2 תגובות

  1. איתי היה סמ"פ שלי בפלוגב אוגוסט 71 ולאחר מכן שרתתי כמ"כ בפלוגת פבר 72.
    איתי הוא דוגמא למלח הארץ, אדם, לוחם , מנהיג והיום חבר.
    תודה אית.

  2. אבקש להעיר שהרופא החטיבתי בחפק המחט בקרב היה דר׳ יונתן חסין ולא דר׳ אבינועם רכס. דר׳ אבינועם רכס לא השתתף בקרב ולא היה כלל עם החטיבה בתקופת המלחמה, כך שאיזכור שמו שגוי.
    מציע שתעלה את ההערה עם איתי.
    הייתי סמ״פ של הפח״ח החטיבתי ואני זוכר את איתי. הנושא יכול להבדק גם עם דר׳ אפרים סנה שהיה איתי בחווה.
    תודה. בריאות ואושר. אילן סקורניצקי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 זה סיפור מרתק ומעניין עד מאד של איש מקצוע שנולד בתוך פרדס ולא בבית חולים, שלמד בבית הספר החקלאי "כדורי", שהיה למדריך ירקות למאות חקלאים ערבים, ומלא תפקידים נוספים בשירות ההדרכה והמקצוע של משרד
8 דק' קריאה
לימור צוקרון, תושבת אביעזר ואמא לשלישייה, חלתה לפני עשור בסרטן השד ולאחר התמודדות הצליחה להחלים. בימים אלה היא נאבקת שוב, אבל משדרת אופטימיות ומבקשת להבהיר: "נשים, לכו להיבדק. המתנה שקיבלתי מהסרטן היא הרצון לחיות".
5 דק' קריאה
החיים מזמנים לנו תמיד הפתעות ולא תמיד נעימות, השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. לאחר שחלתה במגוון אלרגיות ולאחר שהטיפולים הרפואיים הרגילים לא סייעו לה, פנתה נאווה כהנא, מגן שומרון, לטיפול בהומיאופתיה, שתוך
6 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן