מייזם תיירות בקיבוץ כפר מסריק
יבול שיא
הרפת והחלב
בית ילדים בקיבוץ

החינוך המשותף בקיבוץ: ציפקה אפרת האמינה בכל ליבה שזו הדרך

12 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

החינוך המשותף בקיבוץ: בשנת 2007 יצא לאקרנים סרטו של רן טל, ילדי השמש, סרט חשוב, שזכה בפרס כסרט תיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי תעודה בירושלים. רן טל חרש את הארכיונים בקיבוצים וראיין אנשים על סיפור החינוך המשותף בקיבוצים של פעם. בין היתר הוא הגיע לעין השופט ונפגש עם ציפקה אפרת. ציפקה נשמה בכול אבריה את החינוך השומרי, עלתה לארץ והקימה משפחה עם אהרון אפרת, שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם בכנסת השמינית (1974 – 1977). היא חינכה ולימדה שנים רבות במוסד החינוכי הרי אפרים ולאחר מכן עברה לעבוד במטבח הקיבוצי בקילופים ועשתה זאת בשמחה. היא  האמינה בכול ליבה שהדרך שעשו היא וחבריה לדרך – הייתה הדרך הצודקת ביותר לחברה הקיבוצית. (ציפקה אפרת נולדה ב-1914 בווילנה, נפטרה בעין-השופט ב-2012.)

 

ציפקה אפרת במפקד שומרי בפולין שנות העשרים
ציפקה אפרת במפקד שומרי בפולין שנות העשרים

 

החינוך המשותף בקיבוץ – את הריאיון תמללה נאוה חולבסקי והביאה לדפוס עופרה בריל

רן: מנין יש לך עברית כל-כך טובה?

ציפקה: "מה זאת אומרת, הייתי מורה. קודם כול סיימתי גימנסיה עברית בווילנה. אחר-כך למדתי עוד שנתיים, וגם לימדתי. הייתי מורה להומניסטיקה: לתנ"ך, היסטוריה וספרות".

איך את מגדירה את עצמך? מהפכנית, קומוניסטית, סוציאליסטית?

"אני חברת קיבוץ, וזה אומר הכול. אני בפירוש סוציאליסטית, לא קומוניסטית. מפ"ם, מימיה הראשונים לחמה נגד הקומוניזם. דרך אגב, הקומוניזם בווילנה – היה אויבו הגדול ביותר של 'השומר הצעיר', כי אנחנו לקחנו ממנו את הנוער שלו. הנוער רצה לחיות חיים משמעותיים וחלם על עתיד טוב, לא רק לעצמו, אלא גם לחברה ולציונות. אני, ציונית וסוציאליסטית, חברת מפ"ם, מרצ כיום, ובעיקר חברת קיבוץ. הקיבוץ מהווה אלטרנטיבה, הוא חוד החנית גם כיום. הוא יכול להיאבק על חיים שוויוניים וצודקים יותר בחברה כולה".

אבל כשבאת לכאן, מווילנה, איך תפסת את עצמך כמהפכנית?

"אספר לך משהו שיסביר טוב יותר את תשובתי לשאלתך. קראתי את הספר 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, כמו היו אלה החיים שלי. במקרה לגמרי, זמן קצר לאחר מכן, עמוס עוז הרצה באולם עין השופט. אני ישבתי בפואיה והוא התיישב במקרה על ידי. אינני יודעת מאיפה היה לי אומץ לספר לו, שקראתי עכשיו את הספר וחייתי אותו באופן כל-כך עמוק. אני מווילנה, וגם אביו של עמוס נולד בווילנה. אינני מכירה בכלל את המיליה שלו, את הבורגנות הזאת, הרוויזיוניסטית, שהוא מתאר. אמו למדה בגימנסיה ברובנה. עמוס מתאר בספר איך היא חיה עם כל הכיתה שלה ועַרגה לחיים שיש בהם משמעות, לחיים יפים, ואת אכזבתה פה בארץ.

"אני הזדהיתי איתה לגמרי, כך סיפרתי לעמוס באותו ערב באולם. והמשכתי: הערגה הזו גם ליוותה אותנו. בכיתה היינו שלוש בנות: אחת בה'שומר הצעיר', שנייה קומוניסטית, שלישית דתיה, שחייתה בקיבוץ יבנה ונפטרה לפני זמן קצר. בכל יום הולדת היא שלחה לי ברכה וציינה, שרק בזכות היותנו יחד, היא עברה לחיות בקיבוץ דתי. אנחנו בתנועה ערגנו לחיים בעלי טעם ומשמעות, והצלחנו לממש זאת. מגיל צעיר צמחה בנו הידיעה וההרגשה, שנבנה לנו, לעם  היהודי, מדינה שתהיה באמת יותר צודקת. בעיקר נבנה קיבוץ, שבו נממש את כל הרעיונות היפים שאנחנו שואפים אליהם".

או-קיי. תמשיכי. עמוס עוז ענה לך?

"עמוס עוז קם, לחץ את ידי ואמר: 'זה מחמם את הלב', והיה באמת נרגש. כי כל הספר הזה, מלא באהבה לאמו. הרעיונות שהוא מביע, גם היום הוא חי אותם, ולכן תמך במפ"ם ובמרצ, וכל-כך היה קרוב אלינו. אני, מגיל צעיר התנגדתי לרעיון  של מהפכה בכוח. כאשר התוודעתי לסיפורו של אליהו הנביא ותולדות המהפכה הצרפתית (כתלמידה ולימים כמורה), שאלתי את עצמי, האם זה בסדר. במהפכה הצרפתית השתתף גם איש בשם בבף, שרצה חופש לא רק לבורגנות, למעמד השלישי, אלא גם למעמד הרביעי, וחיסלו אותו. הבנתי שנפשית הייתי נגד המהפכה הזאת שעשה, אבל אני יודעת, כמורה להיסטוריה, ששום רעיון של צדק לא פעל בהיסטוריה, כי מייד חיסלו אותו. לכן הייתי בעל כורחי בעד המהפכה ברוסיה ובברית המועצות.

"אחד מתלמידיי שאל אותי לפני עשר שנים, מה אני חושבת על רוסיה ועל ברית המועצות, ועניתי לו, שלצערי הגדול רצחו שם מיליון אנשים, רצחו את האידיאה. זה מאוד השפיע על הקיבוץ, והשפיע על אנשים במשך דורות, שהחלו לפקפק בצדקת הדרך.

"אני נזכרת באימא שלי, שהשתתפה במהפכה של 1905. אחיה ברח, והיא עצמה הייתה בבית הסוהר זמן מה. אינני יודעת איך היא יצאה מבית הסוהר, אבל היא התנגדה לציונות ואמרה לי פעם: 'זה לא יתגשם'. 'ובכלל', היא אמרה ביידיש, 'למדתי, לצערי הרב, שבן-אדם (א- מנטש), יכול להגיע למיצוי יכולתו רק בתחום שהוא יודע לעזור לעצמו –  ואם הוא גם יכול לעזור למשפחתו, אז הוא בן-אדם (מנטש) גדול. ליותר מזה הוא לא יכול להגיע'.

פעם היא אמרה לי: 'תקשיבי לי היטב, את בעצמך פעם תביני את זה'. אני עד היום מסכמת את חיי הארוכים ואומרת: הנה אני זכיתי לחיות בקיבוץ שקם לא באמצעים מהפכניים. עכשיו אני יודעת, שאי אפשר להשיג בעזרתם את המטרה. מאות קומונות קטנות כאלה קמות בעולם כולו, ביפן ובאמריקה. רעיון הקומונה עלה במשך כל ימות ההיסטוריה האנושית – מימי ממצרים העתיקה. בישראל, אגב, יש קומונות של אנשים צעירים שלא רוצים את הקיבוץ המתחדש, אלא רוצים באמת חברה אלטרנטיבית, לחיות בקבוצות קטנות.

"אולי אספר באמת איך הגעתי לקיבוץ, איך חייתי בו, עם כל הבעיות והאכזבות. אבל, חשוב לי לציין, שעד היום הזה אני מרגישה שחיי לא היו לשווא, שבאמת עשיתי, מתוך שלמות נפשית, מה שחשבתי שצריך לעשות ועזרתי ליצור חברה שטוב לחיות בה".

אבל היא כבר ברובה לא קיימת

"האמירה הזאת שלך כל-כך מרגיזה, שאתה באמת צריך לחשוב עליה. ראית את הארכיון בעין-השופט. אתה לא יודע שעין השופט הוא עכשיו יותר קיבוץ מאשר כשהיינו בחדרה, לפני שעלינו לקרקע?"

זו דוגמה יוצאת דופן…

"מה פתאום? יש ארבעים אחוז של קיבוצים בזרם השיתופי. פשוט אינך יודע. מעגן מיכאל אינו בזרם השיתופי, אבל הוא קיבוץ שיתופי בדיוק כמונו. קיבוץ יזרעאל היה כבר דיפרנציאלי וחזר בו. כל זמן שיהיה קיבוץ אחד – רעיון הקיבוץ יהיה חי וממשי. הנכד שלי לומד עכשיו בכיתה י"ב, בבית-ספר שלימדתי בו 34 שנים, והוא שונה לחלוטין. אבל יש בו פנימייה וגם תנועת 'השומר הצעיר' פועלת לצידו. "יש לי עכשיו שלושה נכדים שמתחנכים בפנימייה. אחד מנכדיי התראיין בעיתון המועצה ואמר שהוא 'מת' על קיבוץ עין השופט, אבל אם חלילה הוא יחדל להיות קיבוץ, הוא וחבריו יעשו קיבוץ. נכד נוסף שלי משרת בצבא ומשוחח איתי לפעמים בנושאים אלו, והם מעסיקים אותו".

 

ציפקה אפרת בבישול במטבח
ציפקה אפרת בבישול במטבח

 

משנה לך אם הקיבוץ ייתפס כסיפור הצלחה היום, או שאת אומרת: הרעיון הוא נכון, אם אנשים ישתמשו בו או לא – זו בעיה שלהם

"אנסה להגדיר זאת כך: אני חושבת שאדם, כדי שירגיש חופשי, שהוא מממש את עצמו, צריך להבין את מגבלותיו הפיזיות והרוחניות ולבחור לו מטרה. אי אפשר להשיג מטרה בבת אחת, אבל כדי להשיגה, עליו לאהוב את הדרך שהוא בוחר בה. במאמר אחד של עמוס עוז כתוב שאחרי שמטרה מתגשמת, הרעיון חדל להתקיים. דבר שאינני מסכימה לו.

"מִבְחָנָה של מטרה הוא היום השני, אחרי התגשמותה. הנה בנינו קיבוץ, ועכשיו מתחילות כל הבעיות. אימא שלי הייתה אומרת: 'אדם, הוא רק אדם, ולפעמים גם זה לא'. יש באדם תכונות שונות ואפשרויות שונות. החברה האלטרנטיבית, שאני מאמינה בה כאדם וכמחנכת, היא באמת להתמודד ולהתמודד. זה המפתח. להתמודד עם הכישלונות ועם האכזבות, ולא להפסיק לעשות למען המטרה שאתה מאמין בה. אני יודעת שיש הרבה אנשים שאומרים: נכון, המטרה יפה מאוד, אבל טבע האדם, הוא כזה וכזה, ואי אפשר להגשימה. אינני מאמינה בזה. טבע האדם הוא  מושג ערטילאי מאוד".

למה בעצם את מחנכת, וגידלת פה ילדים?

"גידלתי פה שלוש בנות ושמונה נכדים והייתי סבתא פונקציונאלית".

הסרט שאני עושה עוסק בעצם בדור של הילדים שלך. מה היה החזון שלכם, לגבי הילדים שלכם, שהיו שונים מכם. הם כבר גדלו במקום אחר, בחברה אחרת, בעולם אחר. מה קיוויתם וניסיתם לעשות?

"אני לא אוותר מלהגיד לך מה הרגשתי כשהגעתי לג'וערה, כי היא קשורה לשאלה שלך". "אני ואהרון הגענו ב-27 בספטמבר (1936), יום הולדתי, לחדרה, לקיבוץ 'אמריקה בניר'. ב-5 ביולי 1937, עלינו לג'וערה בהרי אפרים. אהרון, היה בין העולים. אני נשארתי בחדרה, כי כמה ילדים חלו בשעלת. לאחר זמן מה, בקיץ, הגעתי לג'וערה. שאלתי את אהרון – לאן הגענו? במקום היה הבניין של האפנדי, כמה חושות של ערבים, בוסתן – ומעבר להם רק קוצים ואבנים. עקרבים עקצו אותנו. אבל בנינו כאן קרקע. החברים מאמריקה התנגדו נורא שנעלה לכאן. האדמה הזאת, טענו, מי ילך להתיישב על אדמה כזאת?  כשבאנו לארץ – 'לבנות ולהיבנות בה', זו לא הייתה סיסמה, כי חשבנו שאם נקים כאן קיבוץ, נגאל את הקרקע ונבנה פה חברה אחרת – יהיה לנו טוב, ובעיקר לילדים שלנו.

המטרה העיקרית שלי, כמו של אהרון ושל אחרים, הייתה לתת לכל ילד שלי (וכמחנכת לכל חניך שלי), את האפשרות להיות בן-אדם, להיות מאושר ולחיות חיים משמעותיים. אושרו של היחיד הכתיב לנו את צורת החיים החברתיים וגם את החינוך המשותף. כי תבין, חיינו בתנאים נוראים, בחדרה חילקו לנו פרוסות לחם, כן? אבל…"

 

ילדי אילה בטיול עם ציפקה אפרת
ילדי אילה בטיול עם ציפקה אפרת

 

אבל איזה ילדים? הרי כל המהפכה הציונית הייתה איזושהי הצהרה לשנות את היהודי, והילדים שלכם היו כבר צריכים להיות תוצר השינוי שעשיתם בחיים שלכם. את יכולה להגדיר זאת? חשבתם על זה? בוודאי חשבתם על זה, בניתם מערכות חינוך אלטרנטיביות, "השומר הצעיר" הקים גם את המוסד

"מכיוון שלמדנו הרבה פסיכולוגיה, עוד בחוץ לארץ, ובוני החינוך המשותף והקיבוץ הארצי באמת התבססו מאוד על תיאוריות פסיכולוגיות ועל יישום שיטות חינוכיות שונות, ידענו שאדם חדש לא נבנה מעצמו, אפילו בתנאים אחרים משלנו.  לא האמנו שהילדים שלנו,   אם יחיו בתנועה אחרת, יהיו אנשים חדשים. אני בוודאי לא האמנתי בזה. ידעתי שכל אדם, פסיכולוגית, פתוח לכל האפשרויות. יש גנים, כן? אבל אידיאות לא מורישים. מי שחשב שהוא יוריש את האידיאה הזאת, טעה בגדול.  אני ידעתי שלא נוריש את האידיאה שלנו. רציתי רק קודם כל לעזור לילד מהגיל הצעיר ביותר לחיות באמת, להיות מסופק, מה שאנחנו קוראים אושר, חיים טובים.

"אני מוכרחה להכניס כאן בסוגריים רעיון מאוד חשוב, שיעמיק אולי את התשובה שלי. קראתי את הספר 'רקוויאם גרמני' של עמוס אילון. הספר הכאיב לי ממש, למרות שלימדתי פעמים רבות את הבעיה של האמנציפציה ותוצאותיה, אבל הוא עשה זאת בצורה כל-כך טובה וכל-כך עמוקה.

"אימא שלי לא הייתה ציונית, אבא כן. הוא אפילו ביקר בארץ ישראל לפני 1905. הייתה לי אחות בוגרת ממני בשמונה שנים, שהצטרפה לבונד. והיא הייתה דמות שהערצתי, מהפכנית בנפשה. היא תמכה במאבק סוציאלי על זכויות הפרולטריון ועל זכויות האדם העובד. היא אמרה לי: השפה העברית לא יכולה להיות שפת-אם. פה יצמח דשא על כף היד, טרם תהיה העברית שפת-אם. אך כשהלכנו ברחוב דיברנו עברית וגם עודדנו את האחרים לעשות כן. אני וחבר שלי, כילדים, רבנו פעם ברחוב ועצרנו באיזה מקום, וממש הלכנו מכות. פתאום, ראיתי שאנשים נעצרים מסביב וצועקים: ילדים יהודים רבים בעברית. משיח צַיְיטֵן. זה ימי משיח, כן?

"אני חושבת שהרעיון היפה הזה של אחותי לדבר יידיש, ויידיש עכשיו, יקר לי יותר מאשר אי פעם. אני שרה ביידיש, ומלמדת יידיש בכל הזדמנות. וילנה בְּיַמַי הייתה וילנה של הבונד. כולם דיברו יידיש. היה לי ברור שאחותי צודקת, ולא אנחנו, למרות שהייתי ראש קן של 'השומר הצעיר'. העיקר היה באמת הבונד והיידיש. אך החלום שלהם נגמר, כמו האמנציפציה.

"לכן, אני באמת חושבת שמבחינה היסטורית עשינו מעשה נכון. היה זה הפתרון היחידי לשאלת היהודים בעולם. לא אכנס לוויכוח מדוע הרצל וכן הלאה, אבל זה הדבר הנכון לעשותו, ואנחנו כאן באמת. זכיתי להיות בתנועה שהאמינה בחברה אלטרנטיבית, והחברה הזאת (ואנחנו בתוכה) סבלה מאוד. לחשוב שאני ואהרון הגענו הנה בספטמבר 1936, ורק בשנת 1940 קיבלנו חדר. אתה יודע מה זה? כל השנים האלה לא היה לנו חדר".

אבל אני שואל על הילדים שלכם. איזה ילדים רציתם שיהיו? מה ציפיתם מהם?

"קודם כול רצינו שיהיו בני-אדם שטוב להם. שמרגישים שיש משמעות וטעם לחייהם. שיודעים לאהוב את עצמם ואת זולתם".

מהפכן

"לגאול את הקרקע הזאת, זו הייתה מהפכה אמיתית. להילחם נגד אלה שרצו לחסל אותנו. אבל לא מפני שהרעיון שלנו היה להילחם, אלא לבנות – יש מאין. להקריב חיים, זאת באמת הייתה המהפכה האישית של כל אחד. אחדים מאיתנו, וגם אני אישית, עזבו חיים טובים. "אבא שלי שלח את תעודת הבגרות שלי לאוניברסיטה בבריסל, והתקבלתי ללימודי רפואה. היינו בית אמיד. נו, אז אם הייתי מסכימה ללכת לקראת חיים טובים, חיי רווחה וכו', הייתי עכשיו בפונאר יחד עם כל משפחתי.

אז אם אתה שואל על מהפכנות, המהפכה שעשינו לא הייתה כמו המהפכה הצרפתית והמהפכה הבולשביקית, אלא דרשה מכל אחד מאיתנו לעשות מהפכה פנימית. אנחנו עשינו מהפכה בעצמנו. קיווינו, שילדינו לא יצטרכו לעבור את הקשיים האלה שאנחנו עוברים, אם כי ידענו שיהיו להם קשיים אחרים ובעיות אחרות. רצינו שלכל ילד תהיה האפשרות למצות את יכולתו, כי כל ילד הוא שונה מזולתו וגלומים בו כישרונות ותכונות שהוא יכול למצותם. תפקידו של החינוך לאפשר לילד לחיות את חייו במסגרת הרעיון שהוא מאמין, כי לדעתי לכל אדם מוכרחה להיות אמונה. אם אין לו אמונה, החיים מאוד מנוכרים".

האם את מסכימה לכך שבעצם עשיתם מהפכה מאוד גדולה. מישהו כינה זאת בשם "הנזירים הציונים".

"תראה, אנחנו בנינו את הציונות".  כן, 'נזירים ציונים' שהסתפקו במועט, שמרו על משמעת מאוד חזקה והיו מוכנים להקריב קורבנות – הכול למען איזשהו רעיון. אבל עכשיו אני מדבר על הילדים של 'הנזירים הציונים'. "לא היינו 'נזירים ציונים'. היינו מאוד נגד נזירות".

אני מדבר על הילדים שלכם. האם את חושבת שדרשו מהם בעצם להיות כל מה שאתם לא הייתם? האם חלק מהם גם שילמו מחיר על כך?

"קודם כל לקחנו על עצמנו לפתור את הבעיות, ההתלבטויות, והקשיים,  כדי להשיג את המטרה –  לבנות את הקיבוץ, כדי שלילדים יהיה טוב. האם הילדים שלי סבלו מזה? אני, שהקרבתי כל-כך הרבה? אז קודם כול, עוד בחדרה, כשחילקנו לעצמנו פרוסות לחם, לילדים היו בננות. מהתחלה נתנו לילדים תנאים לאין ערוך טובים משלנו. לדעתי, ולפי דעתם של בנותיי ונכדיי, החינוך המשותף עשה להם רק טוב. אנחנו באנו עם הרעיון של החינוך המשותף עוד מהגולה, הושפענו מהתיאוריות, שהיו חדשות מאוד אז באירופה".

 

נעמי וציפקה בחג הקיבוץ בגוערה
נעמי וציפקה בחג הקיבוץ בגוערה

 

מה הייתה התיאוריה?

"שהמאה ה-20 זאת המאה של הילדים. את תקופת הילדות והנעורים צריך למצות עד כמה שניתן. ההורים צריכים לתת בזמן הנתון את הרגשת האושר והסיפוק לילד ולנער. האמנתי שהקבוצה החינוכית והקיבוץ נותנים לילדים את הביטחון הגדול ביותר. איזו אימא בעיר יכולה באמת לחיות כמו הבת שלי בקיבוץ, שיש לה ילדים קטנים, שהיא יודעת שבניה יוצאים מהבית ויכולה להיות רגועה, גם כשהיא לא תראה אותם שעות”.

הטענות והכאבים שנשמעים הם על כך שהמשפחה האלטרנטיבית (החינוך המשותף) הזאת נכשלה בעצם.

"על פי ניסיון חיי, אינני חושבת שטענות האלה מוצדקות. פעם קראתי סיפור של עמוס עוז על אימא מורה ויחסיה עם  בתה. ממש נחרדתי ושאלתי את בתי יעל, האם הייתי אימא כזאת? היא ענתה לי: 'כשהיית איתי, היית מצוינת. אבל הרבה לא היית'. ההורים הקדישו לילדים את זמנם מהשעה ארבע אחר הצהריים עד הליכתם לישון. היינו הולכים עם הילדים לגיוסים (והיו כאלה רבים). אפשר למצוא המון ילדים שלא התחנכו בחינוך המשותף, והם חוו חוויות לא פשוטות. יש על כך הרבה סיפורים.  הטענה הזאת כלפיי וכלפי עוד משפחות רבות שאני מכירה, אינה נכונה".

הבת שלך אמרה: היית נהדרת, כשהיית. יש בכך ביקורת

"כן, בוודאי, לא מפני שהייתי אימא רעה, אלא מפני שהייתי עסוקה, עבדתי תמיד 12 שעות".

אבל היית חסרה לה. ישנם הרבה מונולוגים שאני אוסף, חלקם מאוד מאוד כואבים.    אנשים אינם טוענים שאמם הייתה רעה. אומרים שהיה חסך. לא שנאה כלפי ההורים, אלא כמיהה אליהם. הפצע של בוגרי החינוך המשותף הוא שהם כל הזמן רצו את אמא ואבא. יש כמובן רבים שילדותם הייתה מאושרת, וכמובן ילדים רבים אומללים גם במשפחה מסורתית. יש מקומות שהחינוך המשותף  גרם לפצע או נזק לפלח מסוים של ילדים

"אתה מרגיש חסך של הורות?"

אני אינני זוכר כמעט מילדותי דבר. מעולם תפסתי את עצמי כמי שהייתה לו ילדות לא טובה, וכמה שאני יותר חוקר ובוחש בנושא זה, אינני יודע. לא הייתה לי ילדות רעה, זה ברור. מהשנים הראשונות אינני זוכר כלום. השנים האלה, שבהן בעצם הוריי לא היו איתי. ואולי אלה השנים שהתינוק, הילד הקטן והרך בשנים, זקוק למגע ולליטוף של הורה ולא של מטפלת. ישנם כאלה שמדברים על המטפלות בצורה מאוד יפה. הם אומרים גם: המטפלות היו מסורות מאוד, אבל הן לא היו תחליף להורים שלנו. האם יש לך מחשבות כלשהן בנושא הזה?

"קודם כל אתחיל מעצמי. אני כל-כך זוכרת את הלידה של כל אחת מהבנות שלי ואת ימי היניקה. הינקתי לפחות חצי שנה כל אחת מבנותיי ועבדתי כמורה וכמחנכת. מכיוון שהצלחתי בחינוך, אני מעזה לומר את זה, עבדתי הרבה מאוד, וגם כיום השקעה בעבודה היא מפתח להצלחה.  מי שעבד קשה יכול היה לתת לזולתו הרבה. "ובכל זאת, אני זוכרת כאשר נולדו לי שלושה נינים, הזדהיתי עם כל לידה. כי זכרתי ממש את לידת בנותיי וכל הרגשות התעוררו בי.

אני כל הזמן חושבת איך אהרון שלי זכה לאהבה כזאת של הבנות שלו. כשהוא היה בקיבוץ, הוא עבד כרפתן ועשה תמיד שני דברים במקביל, ועם זאת הוא כל-כך אהב כל אחת מבנותיו. במשך הזמן אהרון לימד אותי כמה דברים גם ביחס אליי. פעם, כאשר הייתי בבית-חולים, בזמן שעדיין לא היה לנו חדר, כתבתי לו מכתב שאני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל, אהבה צריכה גם להיראות. הוא בא לבקר אותי עם המכתב הזה ביד ואמר: מה את חושבת? איך אהבה צריכה להיראות כשאין לנו איפה להיפגש, איפה להיות. גרנו עדיין ב'פרימוס' (או שתי משפחות ביחד), וכל אחד מאיתנו פחד להיכנס לחדר שמא יפריע לזוג לשני.

הייתה בינינו אהבה מיוחדת. אני זוכרת כשנעמי, בתי הייתה בת שנה, שברתי רגל, ואהרון הביא אותה פעם לחדר, התיישב על הכיסא ושאל אותי: 'את מי אני אוהב יותר? אותך או אותה?' ומיד השיב: 'זה מכלול, אבל אני כל-כך אוהב'. אני חושבת שהאהבה שלנו לילדים בחינוך המשותף, לא רק שלא פחתה מאהבתם של הורים בחברה אחרת, אולי אף גברה עליה. אנחנו ראינו את עצמנו אחראים לילדינו. גם מטפלת טובה מעולם לא החליפה אותי כאם.

"פעם מישהו רצה לעשות סרט על חינוך המשותף וביקש לשוחח אותי על הנושא. שאלתי את יהודית (בתי) אם היא מוכנה להשתתף ולהשמיע דעתה. יהודית הסכימה לומר שהיה לה טוב מאוד בחינוך המשותף. נכון, היו ילדים שונים. אני, על כל פנים, זוכרת מילדיי ומחניכיי, שהחינוך המשותף לא עשה להם רע. האנשים שעורכים את המחקרים האלה  על החינוך המשותף הם אלה שבאמת היה להם רע. מי שהיה לו טוב במסגרת החינוך המשותף לא כותב מחקרים כאלה".

היו  ילדים שברחו מבית הילדים לחדר של ההורים. את בוודאי יודעת שכך היה

"אני אספר לך משהו . אהרון, ב-1959, חלה בשחפת והוציאו לו ריאה. הוא שכב בבית. נעמי שלי, שנולדה בסוף 1953 והייתה בת חמש נכנסה לחדר. אהרון הקיא. היא כל-כך נבהלה,  שעד היום יש אצלה מעצור. בכל פעם שאנחנו נפגשים על-יד הקבר של אהרון, אני שואלת אותה:  נעמי, את רוצה להגיד משהו? והיא עונה לי: 'לא, עוד לא'. היא לא יכולה לדבר על אבא. שלוש הבנות אהבו אותו, אבל אצלה התעורר פחד. היא פשוט חשבה שהוא מת, ואכן הוא כמעט מת בחדר, כי הרופא איחר לשלוח אותו לבית חולים. מאז היא באמת פחדה ורצתה להיות איתי. בתור ילדה קטנה היא אמרה לי: 'אני רוצה להיכנס לבטן שלך'. היו לילות שהיא רצה הביתה לחדר שלי. אני יודעת שהיו ילדים כמוה, כן, היו סיבות לכך".

כשהיא באה בלילה לחדר שלכם, מה היית עושה?

"היא הייתה נשכבת על הספה ומיד נרדמת. לא החזרתי אותה באותו לילה. כל זה אירע כשאהרון לא היה בבית. אני יודעת על מקרים נוספים דומים לאלה. התייעצנו עם פסיכולוג. אני רציתי לישון אצלה בבית הילדים. הפסיכולוג טען שזה לא פתרון. הוא חשב שטוב בשבילה להמשיך להיות בקבוצה ככל הילדים. עד היום נעמי דואגת לכל אחד ורגישה מאוד לזולת. אם מישהו לידה אינו חש בטוב, תזעיק מיד עזרה. היו  גם מקרים שההורים לא אהבו את הקיבוץ ואת החינוך המשותף, והילדים הלכו בעקבותיהם.

"אבל אם אני מסתכלת על הילדים שלי, אני קודם כול חושבת שהחינוך המשותף לא הזיק להם –  לא להתפתחותם ולא להרגשתם הטובה. אני גם חושבת שהחינוך המשותף מילא תפקיד מאוד חשוב בחיי הקיבוץ בכל התחומים. אני מבטלת מכל וכל את הטענה שאנחנו, ההורים, מסרנו את ילדינו לחינוך המשותף. היינו הורים בכל מאת האחוזים, אולי יותר מאשר הורים אחרים.

"הבעיות שאיתן צריכות להתמודד כיום נשים עובדות, שמעסיקות מטפלת, הן יותר קשות מאלו שהיו לנו ועלולות ליצור קשיים מרובים להן ולילדיהם. אִם לנכדתי, שהיא אימא לשני ילדים, שחיה בארצות-הברית, היה בית-ילדים מסודר כמו שלנו, חייה היו הרבה יותר טובים ושלמים. לנו לא היה קל מבחינה טכנית. אבל החינוך המשותף היה פתרון טוב. מה שאני מנסה לשכנע אותך, שבשום אופן לא ויתרנו על הרגשת ההורות שלנו, על הקשר שלנו עם הילד ועל אחריותנו עליו. .. אני חושבת שזה לא הפריע לילדים שלי. הלוואי, אני מאחלת לכל האנשים שיהיו להם ילדים כאלה. חבל שיש לי רק שלוש בנות, ולא חמש כמו ליהודית…"

זכרונות מתוקים-מרים מבית הילדים בקיבוץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן