מחאת היחיד: יעקב גורמן צעד מכפר רופין לירושלים
יבול שיא
הרפת והחלב
חלק ממחזור הקיבוצניקים בסיום הקורס 1958 שוקה עומד

שוקה שפירא – האיש, האגדה והחבורה

16 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

זהו סיפורו של שוקה שפירא מקיבוץ עינת, לוחם שייטת, 'המגנט והדבק' של חבורה מיוחדת במינה של בני קיבוצים, שהתגייסו לשייטת באמצע שנות ה-50 ומאז לא נפרדו. "שוקה היה המנטור, המחליט, הקובע, המתכנן, השופט והמפשר וכל זה ללא מינוי או החלטה של אף אחד", הספידו אחד מחבריו. כתבה ראשונה מתוך שתיים.

הכל התחיל בפייסבוק לפני כחודשיים. . עיני נחו על פוסט של יאיר שביט מקיבוץ נען. יאיר, דודי ורעי, איש חיל הים גאה במיל', כתב כך: "קיבלתי הודעה על מותו של שוקה שפירא מקיבוץ עינת. שוקה, צייר ואדם מיוחד במינו, מנהיג חברתי בעל חוש הומור מיוחד ויכולת לגעת באמת גם כאשר היא מרה וכואבת. שוקה וחבורתו, בוגרי השייטת, היה מעורב עד צוואר בהוויית החיים, שירת במילואים יחד עם חבריו שנים רבות ביחידה 707 ונמנה עם מייסדיה." הפוסט שסיקרן אותי היה תחילתו של מסע שניהלתי בעקבותיו של שוקה שפירא, אותו לא זכיתי להכיר בחייו. מסע בו נחשפתי להיסטוריה ציונית מרתקת, ארוכת שנים, וגם לחבורה מיוחדת במינה של חברים, בני קיבוצים, שהתגייסו לשייטת באמצע שנות ה-50 ומאז לא נפרדו. עד היום, כשהם בעשור התשיעי לחייהם הם עדיין מגובשים ושומרים אמונים אחד לשני באופן מרגש ומעורר השתאות, והכל 'בזכות שוקה' – המגנט והדבק. "שוקה שפירא היה המנטור, המחליט, הקובע, המתכנן, השופט והמפשר וכל זה ללא מינוי או החלטה של אף אחד. באופן טבעי ובשקט היה תופס את מקומו, ואנחנו, החבורה, מקבלים, מתיישרים לימין ומבצעים כמובן מאליו", הספידו חיים סתיו, בן דגניה ב', חברו הוותיק מהשייטת. בכתבה זו, בת שני חלקים, אנסה לשרטט את דמותו הייחודית של שוקה שפירא, את דמותה של החבורה שהקיפה אותו וגם את פיסת ההיסטוריה שדרכה צעדו (וצללו) יחד כל השנים. חלק מהחברים לא רצה להתראיין. מי שכן נאות, לאחר היסוסים, עשה זאת רק למען שוקה, כי 'עבור שוקה שפירא עושים הכל'. ואז אתה לומד מהם על קודים פנימיים של נאמנות מוחלטת, כאילו הם עדיין בצלילה מבצעית ביעד מרוחק. ומתחת למים הרי לא שומעים את רעשי הרקע המיותרים של העולם החיצון.

 

טקס סיום הקןרס בשייטת 1958. מימין שאול זיו בועז גרין ושוקה שפירא. כולם כבר לא איתנו.
טקס סיום הקןרס בשייטת 1958. מימין שאול זיו בועז גרין ושוקה שפירא. כולם כבר לא איתנו.
ילדות ונעורים בגבעת השלושה

שוקה נולד בשם יהושוע שפירא בדצמבר 1936, בן שני להוריו שעלו מפולין, בקיבוץ גבעת השלושה ששכן אז ממש בפאתי פתח תקווה (במקום שנמצא היום בתוך העיר). לשוקה היה אח בכור בשם אושקה ז"ל ושתי אחיות צעירות, נריה ורבקהלה. כולם נשארו לימים בקיבוץ עינת (שהתפלג מגבעת השלושה) ובנו בו את ביתם. "שוקה היה ילד יפהפה, מתוק ונחמד עד שהוא גדל ונהיה פרא אדם", מספרת רבקהלה, שצעירה ממנו ב-13 שנה. "בינו ובין אימא שלי נוצר קשר מאד מיוחד. ההורים שלנו היו מספיק פתוחים ומבינים וקיבלו אותו כפי שהוא. למרות היותו פרא אדם, הם ליוו אותו תמיד בהמון חום ואהבה. כנראה שהקסם האישי שלו היה מהתחלה, הוא שבר את הקונבנציה של הקיבוצניקים שחייבים להיות בסדר, להיות כמו כולם".

"שוקה מאוד דמה לאימא שלו והיא דווקא תמיד חלמה שהוא יהיה כמו כולם", מספרת מאיה, אלמנתו של שוקה ואם ארבעת ילדיו – עמית ז"ל, חן, זהר ויפתח. "לאסוף חברים התחיל מאימא שלו. החברותא, בזה הוא היה כמוה. תמיד הגיעו חברים להורים שלהם. גם החברים של שוקה היו באים איתו כל יום הביתה וחנה (אימא שלו) הייתה מכינה להם ארוחת ארבע עם המעט שהיה אז".

 

איך זה התחיל ביניכם?

מאיה: "זה התחיל בכיתה ט'. אנחנו מאותו מחזור והיינו באותה כיתה. באותה שנה, 1951, הגעתי לגבעת השלושה כילדת חוץ מפתח תקווה. בכיתה ט' הייתי מגיעה עם אופניים לבית הספר של הקיבוץ ובסוף היום חוזרת הביתה ובכיתה י' עברתי כבר לגמרי לקיבוץ, מאד אהבתי את הלינה המשותפת. באותה שנה (1951), היה בדיוק הפילוג ובגבעת השלושה היו כמעט מכות. בתוך חדר האוכל בנו קיר שחצץ בין האיחוד למאוחד. הכל היה מאד אידיאולוגי אבל לנו זה לא נגע, היינו בני 15. אני באתי ממשפחה מאד פוליטית, אחדות העבודה, והייתי שרופה של הנוער העובד עוד לפני שהגעתי לקיבוץ. יום אחד ביקשתי משוקה שיאייר לי עלון קיר שעשיתי לתנועה. הוא ממילא ישב כל השיעור ושרבט. ככה התחלנו, לא משהו מיוחד. בשלב מסוים התקרבנו יותר עד שנהיינו זוג. כשהיינו בכיתה י' חילקו את בית הספר לשניים, באותו מקום, איחוד ומאוחד ושנה אח"כ שני הקיבוצים, גבעת השלושה ועינת (שהתפלג ממנו), יצאו מתוך פתח תקווה ועברו לנקודה החדשה שלהם, בין פתח תקווה לראש העין, היכן שהם שוכנים היום, אחד ליד השני. שוקה ומשפחתו עברו לעינת ואני נשארתי בגבעת השלושה והמשכנו להיות זוג. זה לא הפריע לנו."

 

איזה נער הוא היה?

מאיה: "תשאל אותי ותשאל מישהו אחר ותשמע שתי דעות. הוא היה כאילו פושטק ועושה צרות, אבל איתי הוא היה לגמרי אחרת. הוא נורא אהב, היה כל כך רגיש. היה לו קסם אישי והוא היה שם דבר בכל מקום. תמיד היה במרכז, גם בשכבה של הקיבוצים, תמיד כולם הכירו אותו בטיולים ובמחנות. היה הולך עם החבר'ה לגנוב פרודוקטים מהמחסן בקיבוץ כבר בכיתות ז' ח'. אלה סיפורים ששמעתי. אבל היו לו שני צדדים. עם החבר'ה הוא היה ככה ואיתי אחרת. היינו מטיילים והוא ביקש שאשיר לו שירים. הוא אהב אותי ואני אותו וככה הוא התנהג. אחרי הפילוג הוא היה מגיע מעינת לגבעת השלושה כל יום עם טרקטור לבקר אותי ואת רוב חברי הנפש שלו שנשארו בגבעת השלושה. הוא ידע להיות חבר. סמכו עליו, יכלו לספר לו דברים. הוא נתן לכולם להרגיש שהוא חבר שלהם."

חיים סתיו (83), טיפוס צבעוני ומרתק שעלילותיו שוות תיעוד בפני עצמן, היה מחבריו הקרובים של שוקה מאז התגייסו יחד לשייטת. "שוקה היה מילדותו מנהיג" מספר חיים. "בחברת הילדים ובנוער הוא כבר עשה מעשי קונדס והיה שובב ופושע. ילד שגונב מהמטבח, רוכב על סוסים ונמלט מבית הספר. האימה של הקיבוץ. שמעתי על שוקה כבר בגיל 15 בכנס גדול של נוער האיחוד. כולם דיברו עליו. מכל עבר שמעתי 'שוקה מעינת פה, שוקה מעינת שם'. אמרתי שאני חייב לראות מי זה שוקה המפורסם והלכתי לראות אותו. הוא נראה לי נורא מצחיק אבל לא דיברנו. אחרי כמה שנים כשהתגייסנו לשייטת, אמרתי לו 'שוקה, שמעתי עליך כבר כל כך הרבה'."

 

למה שוקה התנדב לשייטת?

מאיה: "אני לא זוכרת בדיוק. אני זוכרת שגיורא רז מגבעת השלושה התגייס לשם שנה לפניו וכשהיה מגיע הבייתה לא ראו אותו כל השבת. הוא רק ישן. גיורא היה בחבורה הקרובה אלינו ונשאר קרוב עד היום".

רבקהלה: "הייתה לשייטת הילה. זו הייתה יחידה סודית ושוקה היה צריך משהו מיוחד. הוא לא מישהו שילך להיות טנקיסט או אפילו צנחן".

מאיה: "כשהוא היה ילד, היה לו רשרוש בלב והוא נורא פחד שלא יקבלו אותו לשייטת בגלל זה. בקורס עצמו (מסלול) של השייטת היה לו מאוד קשה. הוא היה רזה והוא הקיא כל בוקר, אבל למרות הקשיים הוא מאוד התאמץ כי הוא מאוד רצה. זו הייתה שאיפת חייו. קורס מ"כים הם עשו עם גדוד 890 של הצנחנים. יום אחד רפול, שהיה אז המג"ד, שאל אותם 'תגידו מה יש לכם עם השייטת הזאת, תישארו בצנחנים', ושוקה ענה לו, ממש בבוטות: 'לא. אין על מה לדבר. השייטת זה לא צנחנים ואנחנו הולכים לשייטת'.

 


קראו אז לבקו"ם אמרנו 'באנו לשייטת', הברדק חגג ואף אחד לא התחשב בזה. שלחו את כולנו למקומות אחרים. אותי שלחו לגולני וכבר התחלתי לוותר על החלום, עד שיום אחד הגיע רכב ואמרו 'כל מי שרשום לשייטת שיעלה'. לשוקה שהתגייס באותו מחזור היה אותו סיפור אבל לא בגולני, אולי בשריון. לקחו את כולנו לבה"ד 4 לעבור טירונות של ג'ובניקים למרות שחלקנו כבר עבר טירונות קרבית. שם נפגשתי פעם ראשונה עם שוקה. משם עברנו לשייטת והתחלנו את הקורס של היחידה. הבסיס היה כבר בעתלית, איפה שהוא היום".


 

ערן להב (83) מקיבוץ ניר דוד אז והיום, היה באותו מחזור עם שוקה בשייטת, בן הזוג הקבוע שלו לצלילות והחבר הכי קרוב אליו כל השנים. "השייטת הייתה אז יחידה סודית",  מספר ערן. "לא ידעו עליה שום דבר, כלום, רק ידעו שהם עושים פעולות חשאיות ושהם פייטרים וצונחים וצוללים. הכיתה מעלינו במוסד כולם עד האחרון הלכו לצנחנים, צנחנים אז מאד נחשב, אבל בגלל שהם הלכו לצנחנים אמרנו שאנחנו נלך לשייטת. אבל לשייטת לא כולם יכולים ללכת כי זה מבחנים ובדיקות רפואיות. בכל זאת הלכנו ארבעה חבר'ה מהכיתה, שניים מבית אלפא ושניים מניר דוד וארבעתנו גם סיימנו את הקורס. חיפשנו את המקום הכי קרבי וגם היינו צעירים ודי טיפשים ואני גם תמיד התעניינתי בדגים, כך שגם מבחינה זו נמשכתי לשם. באחת השיחות האישיות אפילו איימו עלי שאפסיק להסתכל על דגים בצלילות כי לא בשביל זה באתי לשייטת. עד היום אני עובד במדגה של הקיבוץ ועוסק בגנטיקה של דגים" (בעל שם עולמי בתחום! א.ר).

"התנדבנו לשייטת עוד לפני הגיוס", ממשיך ערן. "כשהיינו בי"ב השייטת אספה את כל מי שרצה, לקחו אותנו ליחידה, עשו לנו תצוגות ורשמו את השמות, אבל כשבאנו ל'קלט' (כך קראו אז לבקו"ם) ואמרנו 'באנו לשייטת', הברדק חגג ואף אחד לא התחשב בזה. שלחו את כולנו למקומות אחרים. אותי שלחו לגולני וכבר התחלתי לוותר על החלום, עד שיום אחד הגיע רכב ואמרו 'כל מי שרשום לשייטת שיעלה'. לשוקה שהתגייס באותו מחזור היה אותו סיפור אבל לא בגולני, אולי בשריון. לקחו את כולנו לבה"ד 4 לעבור טירונות של ג'ובניקים למרות שחלקנו כבר עבר טירונות קרבית. שם נפגשתי פעם ראשונה עם שוקה. משם עברנו לשייטת והתחלנו את הקורס של היחידה. הבסיס היה כבר בעתלית, איפה שהוא היום".

 

Capture 1
שוקה שפירא ומאיה שפירא, זוג צעיר. התחתנו כששוקה היה בסדיר

 

חיים סתיו: "שייטת.. אני באמת לא יודע איך הגעתי לשם. הפסקתי ללמוד בי"ב ועבדתי בחקלאות של הקיבוץ. יום אחד קיבלתי מכתב מועדת הביטחון של האיחוד, שאני מוזמן לסיור במקום סודי. הגיע רכב גדול שאסף חבר'ה מכל הקיבוצים באזור ולקחו אותנו לשייטת. זה היה אז סודי סודות, לא ידעתי על זה שום דבר אבל אחרי הסיור אמרתי 'בסדר' וככה נחרץ גורלי, התנדבתי לשייטת. התגייסתי בנוב' 55 בלשכת גיוס בטבריה. מס' אישי אחד אחריי היה דן שומרון מאשדות יעקב. לקחו אותנו לבה"ד 4 לטירונות של דפ"רים ואחר כך לשייטת ושם התחילה ההתעללות. השייטת עבדה אז לא על מוח אלא רק על כוח, כוח, כוח. להיות ג'ברים חזקים. מבחן הקבלה (הגיבוש) היה המסע המפורסם מראש הנקרה לאשקלון. מקצה לקצה של המדינה, על החוף, עם קומנדקר מלווה, 3 ימים רצוף, יום ולילה כל הזמן הולכים. יצאנו אליו 100 איש והגענו לאשקלון 16. אנשים נפלו כל הזמן. מי שנפל – באו שני חובשים, הרימו אותו לקומנדקר וישר לבקו"ם. אבל כל מי שהגיע לסוף היו קיבוצניקים, כולם. זה היה המיון. זה בדק את סף הסבל שלך. חול, מים, מלח, שפשפות, יבלות, זה היה באמת קשה. כשהגענו לאשקלון ואמרו שזה הסוף, ממש פרצתי בבכי שסיימתי את הדבר הזה. זה היה מסע מאד מפורסם בזמנו ועשו אותו בשייטת עוד הרבה שנים עד שהפסיקו".

 


"מי שגמר את המסע התחיל את הקורס הראשון בשייטת, מפקדי סירות מפרש", ממשיך חיים. "השייטת הייתה אז סודית ביותר. אסרו עלינו לצאת במדים הביתה ואסור היה להגיד איפה אתה משרת, רק להגיד שאתה בחיל הים. די התביישנו, כי חיל הים היו ג'ובניקים. אני הגעתי לקורס כבר עם ידע עצום בימאות כי התאמנתי בכינרת בהפועל ימייה, אבל שאר החבר'ה לא ידעו כלום. לימדו אותנו מאפס. בהתחלה חתירה עם משוטים. היינו חותרים שעות על שעות בים, מעתלית לחיפה עם משוטי עץ כבדים עד שהיינו ממש זומבים. אחרי סירות מפרש עברנו לסירות גומי. אז עוד לא היו מנועים לסירות וגם איתן היינו חותרים ביד קילומטרים. לילה שלם היינו חותרים. אחרי סירות גומי עברנו לקייקים. אחרי קורס מפקדי סירות התחיל הקורס המקצועי.


 

"מי שגמר את המסע התחיל את הקורס הראשון בשייטת, מפקדי סירות מפרש", ממשיך חיים. "השייטת הייתה אז סודית ביותר. אסרו עלינו לצאת במדים הביתה ואסור היה להגיד איפה אתה משרת, רק להגיד שאתה בחיל הים. די התביישנו, כי חיל הים היו ג'ובניקים. אני הגעתי לקורס כבר עם ידע עצום בימאות כי התאמנתי בכינרת בהפועל ימייה, אבל שאר החבר'ה לא ידעו כלום. לימדו אותנו מאפס. בהתחלה חתירה עם משוטים. היינו חותרים שעות על שעות בים, מעתלית לחיפה עם משוטי עץ כבדים עד שהיינו ממש זומבים. אחרי סירות מפרש עברנו לסירות גומי. אז עוד לא היו מנועים לסירות וגם איתן היינו חותרים ביד קילומטרים. לילה שלם היינו חותרים. אחרי סירות גומי עברנו לקייקים. אחרי קורס מפקדי סירות התחיל הקורס המקצועי. זה היה השלב בו למדנו לצלול. עדיין לא היו אז מכשירי צלילה של אוויר דחוס בבלונים וצללנו עם מכשירי חמצן שהובאו לארץ מאירופה. בעיקר רכשו אז ציוד מהשייטת האיטלקית העשירית. האיטלקים היו מאד מקצועיים ומתקדמים בתחום הזה וקנו מהם בעיקר שני דברים – מכשירי צלילה וסירות נפץ. סירת נפץ הייתה סירה קלה מדיקט (עץ) עם מנוע חזק מאד של אלפא רומיאו ובחרטום הייתה חבית עם 200 קילו חומר נפץ. הסירה הייתה מופעלת ע"י לוחם אחד שישב מאחור, הוא היה מכוון לעבר ספינה שרצו להטביע, נועל את ההגה, שט אליה במלוא המהירות וברגע האחרון, כ-300 מ' מהיעד, מפעיל כיסא מפלט, עף אחורה לים והסירה הייתה ממשיכה ומתפוצצת על היעד. ככה יוחאי בן-נון וחבורתו הטביעו את ה'אמיר פארוק', ספינת הדגל של הצי המצרי ב-1948. מאז היא שוכבת מול עזה מתחת למים והפכה לאתר צלילה. שם הקוד של סירות הנפץ היה ס"ה – סירות הצלה.

עוד דבר שהביאו מאיטליה היו ה'חזירים'. ה'חזיר' הייתה צוללת אישית לשני לוחמים שהיו יושבים בתוכה אחד אחרי השני בתוך המים, ללא הפרדה בין הלוחם למים. אלה דברים שהיו לאיטלקים כבר במלחמת העולם השנייה. הם הטביעו ככה הרבה אוניות בריטיות בים התיכון. המדריך הכי מפורסם של יוחאי וחבורתו (ראשוני השייטת) היה קצין איטלקי בשם קאפריוטי שבא לפה והחל לאמן אותם עוד בכינרת. הוא היה איש נערץ ונשאר חבר טוב של יוחאי כל השנים. ב-1992 עשו לכבודו טקס מרגש בעתלית ועמי איילון, אז מפקד חיל הים, העניק לו

קראו אז לבקו"ם אמרנו 'באנו לשייטת', הברדק חגג ואף אחד לא התחשב בזה. שלחו את כולנו למקומות אחרים. אותי שלחו לגולני וכבר התחלתי לוותר על החלום, עד שיום אחד הגיע רכב ואמרו 'כל מי שרשום לשייטת שיעלה'. לשוקה שהתגייס באותו מחזור היה אותו סיפור אבל לא בגולני, אולי בשריון. לקחו את כולנו לבה"ד 4 לעבור טירונות של ג'ובניקים למרות שחלקנו כבר עבר טירונות קרבית. שם נפגשתי פעם ראשונה עם שוקה. משם עברנו לשייטת והתחלנו את הקורס של היחידה. הבסיס היה כבר בעתלית, איפה שהוא היום".

חיים סתיו: "שייטת.. אני באמת לא יודע איך הגעתי לשם. הפסקתי ללמוד בי"ב ועבדתי בחקלאות של הקיבוץ. יום אחד קיבלתי מכתב מועדת הביטחון של האיחוד, שאני מוזמן לסיור במקום סודי. הגיע רכב גדול שאסף חבר'ה מכל הקיבוצים באזור ולקחו אותנו לשייטת. זה היה אז סודי סודות, לא ידעתי על זה שום דבר אבל אחרי הסיור אמרתי 'בסדר' וככה נחרץ גורלי, התנדבתי לשייטת. התגייסתי בנוב' 55 בלשכת גיוס בטבריה. מס' אישי אחד אחריי היה דן שומרון מאשדות יעקב. לקחו אותנו לבה"ד 4 לטירונות של דפ"רים ואחר כך לשייטת ושם התחילה ההתעללות. השייטת עבדה אז לא על מוח אלא רק על כוח, כוח, כוח. להיות ג'ברים חזקים. מבחן הקבלה (הגיבוש) היה המסע המפורסם מראש הנקרה לאשקלון. מקצה לקצה של המדינה, על החוף, עם קומנדקר מלווה, 3 ימים רצוף, יום ולילה כל הזמן הולכים. יצאנו אליו 100 איש והגענו לאשקלון 16. אנשים נפלו כל הזמן. מי שנפל – באו שני חובשים, הרימו אותו לקומנדקר וישר לבקו"ם. אבל כל מי שהגיע לסוף היו קיבוצניקים, כולם. זה היה המיון. זה בדק את סף הסבל שלך. חול, מים, מלח, שפשפות, יבלות, זה היה באמת קשה. כשהגענו לאשקלון ואמרו שזה הסוף, ממש פרצתי בבכי שסיימתי את הדבר הזה. זה היה מסע מאד מפורסם בזמנו ועשו אותו בשייטת עוד הרבה שנים עד שהפסיקו".

"מי שגמר את המסע התחיל את הקורס הראשון בשייטת, מפקדי סירות מפרש", ממשיך חיים. "השייטת הייתה אז סודית ביותר. אסרו עלינו לצאת במדים הביתה ואסור היה להגיד איפה אתה משרת, רק להגיד שאתה בחיל הים. די התביישנו, כי חיל הים היו ג'ובניקים. אני הגעתי לקורס כבר עם ידע עצום בימאות כי התאמנתי בכינרת בהפועל ימייה, אבל שאר החבר'ה לא ידעו כלום. לימדו אותנו מאפס. בהתחלה חתירה עם משוטים. היינו חותרים שעות על שעות בים, מעתלית לחיפה עם משוטי עץ כבדים עד שהיינו ממש זומבים. אחרי סירות מפרש עברנו לסירות גומי. אז עוד לא היו מנועים לסירות וגם איתן היינו חותרים ביד קילומטרים. לילה שלם היינו חותרים. אחרי סירות גומי עברנו לקייקים. אחרי קורס מפקדי סירות התחיל הקורס המקצועי. זה היה השלב בו למדנו לצלול. עדיין לא היו אז מכשירי צלילה של אוויר דחוס בבלונים וצללנו עם מכשירי חמצן שהובאו לארץ מאירופה. בעיקר רכשו אז ציוד מהשייטת האיטלקית העשירית. האיטלקים היו מאד מקצועיים ומתקדמים בתחום הזה וקנו מהם בעיקר שני דברים – מכשירי צלילה וסירות נפץ. סירת נפץ הייתה סירה קלה מדיקט (עץ) עם מנוע חזק מאד של אלפא רומיאו ובחרטום הייתה חבית עם 200 קילו חומר נפץ. הסירה הייתה מופעלת ע"י לוחם אחד שישב מאחור, הוא היה מכוון לעבר ספינה שרצו להטביע, נועל את ההגה, שט אליה במלוא המהירות וברגע האחרון, כ-300 מ' מהיעד, מפעיל כיסא מפלט, עף אחורה לים והסירה הייתה ממשיכה ומתפוצצת על היעד. ככה יוחאי בן-נון וחבורתו הטביעו את ה'אמיר פארוק', ספינת הדגל של הצי המצרי ב-1948. מאז היא שוכבת מול עזה מתחת למים והפכה לאתר צלילה. שם הקוד של סירות הנפץ היה ס"ה – סירות הצלה.

 

צילום של אחת ההפלגות מסוף הסדיר
צילום של אחת ההפלגות מסוף הסדיר

 

עוד דבר שהביאו מאיטליה היו ה'חזירים'. ה'חזיר' הייתה צוללת אישית לשני לוחמים שהיו יושבים בתוכה אחד אחרי השני בתוך המים, ללא הפרדה בין הלוחם למים. אלה דברים שהיו לאיטלקים כבר במלחמת העולם השנייה. הם הטביעו ככה הרבה אוניות בריטיות בים התיכון. המדריך הכי מפורסם של יוחאי וחבורתו (ראשוני השייטת) היה קצין איטלקי בשם קאפריוטי שבא לפה והחל לאמן אותם עוד בכינרת. הוא היה איש נערץ ונשאר חבר טוב של יוחאי כל השנים. ב-1992 עשו לכבודו טקס מרגש בעתלית ועמי איילון, אז מפקד חיל הים, העניק לו את התואר 'מפקד כבוד של שייטת 13' (על פיורנצו קאפריוטי והקשר המופלא שלו עם ישראל כדאי לקרוא בויקיפדיה. א.ר). יוחאי שהיה ממעגן מיכאל היה מפקד השייטת בתקופתנו. הערצנו אותו. הוא כבר היה שם דבר, גיבור ישראל, אבל היה מאד צנוע. לימים הוא נהיה מפקד חיל הים והיינו איתו בקשר כל השנים, עד מותו (ב-1994). בלוויה שלו במעגן מיכאל, שוקה ואני ייצגנו את המחזור שלנו. היו המון אנשים. הלכנו אחרי הארון ואמרתי לשוקה: 'שוקה, תסתכל אחורה, אתה רואה את המוני האנשים האלה, זה שום דבר לעומת מה שיהיה בלוויה שלך'…

"בשייטת היו אז שלוש יחידות נפרדות", ממשיך חיים לספר על היחידה דאז. "לראשונה קראו ב10 – 'סירות הצלה' (סירות נפץ), לשנייה צ2 – 'חזירים' ולשלישית צ1 – צוללים התקפיים. אחרי שסיימנו את הקורס הבסיסי, מפקדי סירות, חילקו אותנו בין שלוש היחידות. שוקה, ערן, אני ועוד כמה חבר'ה היינו בצוללים התקפיים. זה היה יותר נחשב. היינו עושים תרגילים כל לילה בנמל חיפה. אז לא עצרו את פעילות הנמל כשצללנו והאוניות היו עוברות מטר מעלינו. זה היה מאד מפחיד, גוש ענק עובר מעליך וכמעט דורס אותך. היינו מתחפרים בבוץ כדי לא להיפגע כי זה היה הסוף. כשהיינו כבר במילואים, היו כמה אסונות שאניות פשוט דרסו את הצוללים ואז החל נוהל שעוצרים את הנמל. במילואים גם צללנו בקישון, אבל רק במילואים. הקישון היה אז צינור הביוב של כל עמק יזרעאל והיינו יוצאים מהצלילות שם שחורים לגמרי".

 

מבצע קדש והפרשה ההיא

חיים: "אחרי שסיימנו את קורס הצוללים נשלחנו לקורס מ"כים בגדוד 890 של הצנחנים. עשינו איתם הכל, חי"ר לכל דבר. ואז בדיוק החל מבצע סיני, בסוף אוקטובר 1956. ככה יצא לנו לצנוח עם כל הגדוד במיתלה. בהתחלה לא רצו לשתף אותנו אז עשינו מרד. אמרנו לרפול 'לא תמריאו בלעדינו' וצרפו אותנו. יום לפני הצניחה רפול הגיע לתדריך. כל הגדוד ישב על הארץ ואז הוא אמר: 'מחר אתם עושים היסטוריה. צניחה מבצעית ראשונה של צה"ל'. המראנו מתל נוף ב-16 דקוטות, 4 מטוסים כל פעם וצנחנו במיתלה בערב. זו הייתה חוויה די מפחידה. בקרב עצמו לא השתתפנו, אבל את ההרוגים והפצועים אספנו והבאנו לתאג"ד. אח"כ היו שם דברים נוראיים. הרגו שם שבויים בלי חשבון. אנחנו סרבנו פקודה, אמרו לי תירה וסירבתי, פשוט. גם שאר החבר'ה מהשייטת סרבו. אז המפקד שהיה שם, קרא לחבר'ה מאו מאו ששמחו לעשות את זה. זו פרשה כאובה וקשה שמלווה אותנו מאז."

ערן: "יש דבר שאני לא יודע אם אפשר לכתוב אבל חשוב שתדע, על שוקה והשבויים בזמן מבצע קדש. לא בדיוק סרבנו פקודה. לא הייתה פקודה להרוג שבויים. כשנגמר הקרב במיתלה, בדרך לשארם, היו מסביבנו הרבה חיילים מצריים. הם נכנעו והרימו ידיים אבל היו חיילים שלנו שהתעלמו מזה והמשיכו לירות עליהם. אז שוקה צעק ועצר אותם מלירות. הוא נתן להם להבין שאלה אנשים שלא נלחמים כבר. המצרים שראו את זה הבינו שהוא שומר עליהם ופשוט נצמדו אליו. לדעתי ירו שם בשבויים כי לא היו לידנו מפקדים בכירים. המ"פ שלנו נשאר מאחור ואנחנו המשכנו קדימה. לא הייתה פקודה לירות, פשוט היו שם אנשים דפוקים או מתוסכלים מהקרב יום קודם שנהרגו בו הרבה חיילים". בהספד שכתב לשוקה הזכיר ערן את הפרשה ההיא: "…ואח"כ שוקה שומר על השבויים מכל משמר והם הבינו ליד מי כדאי להם להיות.. האם הסודנים שדבקו בו אז עדיין חיים? אם כן אני בטוח שהם זוכרים את החייל הצעיר שהציל את חייהם, ולא נאריך בפרשה הזויה זאת"..

מאיה: "שוקה לא סיפר בבית שהוא הגן על שבויים אבל הוא סיפר שהוא התיידד עם אחד מהם, קצין מצרי. הוא שמר עליו ודאג שיתייחסו אליו טוב ונתן לו רדיו קטן. אחרי המלחמה היה לזה המשך. השבויים היו עצורים בעתלית ושוקה בא לבקר אותו שם".

חיים: "המלחמה נגמרה וחזרנו לשייטת. התחלנו קורס פלגות. בפלגה עובדים תמיד בזוגות, 4-5 זוגות. למדנו איך פועלים יחד כפלגה. פשיטות, סיוע לסוכנים, הורדת סוכנים של המוסד במדינות אויב, סיורי מודיעין בצלילה. נכנסים לנמל ביירות בלילה. היו מורידים אותנו מול ביירות והיינו חותרים עד הנמל שבע שעות בקייקים. במשך היום היינו מסתתרים בשובר הגלים ובלילה הבא יוצאים לביצוע. לוקחים מוקשים על הגב, נכנסים למים, מוצאים את היעד – אנייה שהייתה עוגנת שם – מגיעים אליה בצלילה ומדביקים לה מוקש דמה. חוזרים אחורה לקייקים שהסתרנו וחותרים חזרה לספינה שחיכתה לנו במרחק 10 ק"מ. זה היה נוהל מאד מקצועי. אין שום אפשרות לפשלות באימון כזה. אחרי הקורס פלגות הוסמכנו ללוחמים מן המניין בשייטת. אז לא היה שרות קבע למי שאינו קצין ובעצם הקורס היה כל השרות, שנתיים וחצי. אפילו עוד לא היו כנפי העטלף, סמל השייטת. היו לנו רק כנפי צניחה עם רקע אדום, ככה ידעו שזה אנחנו. מדים של חיל הים עם כנפי צניחה זה היה רק השייטת."

 

שוקה בשייטת

ערן: "הכרתי את שוקה בטירונות ותכף נדבקנו אחד לשני. יותר נכון אני נדבקתי אליו כי שוקה היה מאד כריזמטי. מהר מאד נאספו סביבו כל החבר'ה שהיו מיועדים לשייטת. הוא היה נועז. היו לו כל מיני תרגילים כבר בבה"ד 4. הוא היה מושך אותנו בלילה להתפלח לבקר את הבנות בבה"ד 12. הוא פיתח שיטה איך להגיע לשם אחרי כיבוי אורות בלי שיזהו אותנו. כל האופרציה הייתה פיתוח שלו. מאיה כבר הייתה חברה שלו והוא מאוד התגעגע אליה אבל היא הייתה בגבעת השלושה. אז הוא יצר קשר עם נהג מהבסיס והתיידד איתו. היה לו כישרון בלתי רגיל להתיידד עם אנשים. הנהג הזה היה לוקח אותו בלילה לגבעת השלושה ולפנות בוקר החזיר אותו לבסיס. זה היה שוקה, עם תושייה ואומץ בלתי רגילים. בשייטת היינו זוג כל הקורס. לא תמיד הזוגות נשארים אבל אנחנו נשארנו כל השרות יחד. כולם ידעו שאני ושוקה זוג. צוללים קשורים תמיד בחבל באורך מטר וחצי בצלילות. בייחוד בלילה בחושך לא רואים כלום ובשביל לשמור על קשר חייבים להיות בזוג קשורים אחד לשני. אין דבר כזה לצלול לבד. אם קורה לך משהו בן הזוג מחלץ אותך".

 


אהבנו אותו מאוד מההתחלה. הרעיונות שלו לא היו רק בתחום הצבאי. הוא היה הרפתקן וסקרן. כשנשארנו בבסיס בשבתות הוא משך אותי אחריו למבצר בעתלית. הוא האמין שאפשר לעבור במנהרות מתחת למבצר מצד אחד לצד שני. אף אחד לא עשה את זה לפנינו אבל אנחנו עשינו. זחלנו שם בחושך גמור. היו מקומות עם מפולות שכמעט חסמו את המעבר אבל בסוף הצלחנו לעבור מתחת כל המבצר. זו הייתה יוזמה שלו ואני הלכתי אחריו. לא נגררתי, זה מצא חן בעיני ועשינו את זה שבת אחרי שבת. אהבתי את זה, אבל אין ספק שרעיון דמיוני כזה יכול להיות רק של שוקה".


 

חיים: "לשוקה לא היה קל באימונים. הוא עישן 3 קופסאות ביום ונורא השתעל בגלל העישון וגם היה מקיא כל יום אחרי ארוחת הבוקר. היה לו מזל שהוא היה בן זוג של ערן. ערן היה טיפוס מיוחד במינו, היה לו כושר אדיר והוא היה שחיין וחכם והוא ממש אימץ את שוקה, שמר עליו וגונן עליו. כששוקה היה מפגר בשחיות ערן היה מחכה לו, מעודד אותו ומלווה אותו והם הפכו לזוג בלתי נפרד. ערן אמר שבינו ובין שוקה יש חבל לא רק בצלילות, כל הזמן. שוקה לא היה שיא המקצועיות אבל בזכות האישיות שלו הוא נהיה המנהיג שלנו. מרצון שלנו, מבקשה שלנו. הייתה לו מין כריזמה כזאת שהוא היה הקובע והוא היה מחליט, הוא היה אלוהים שלנו, כל השנים. שוקה החליט אז שוקה החליט לכולנו. מתייעצים עם שוקה כל הזמן, על כל דבר. בלילות הארוכים שהיינו חותרים בקייקים היינו מתחילים לחבר שירים והרבה שירים היו על שוקה".

יאיר שץ (84) הוא עוד חבר מאותה חבורה של בוגרי השייטת שהתקבצה סביב שוקה. נולד בעין חרוד וגדל בשפיים, חי עם משפחתו גם 15 שנה באפיקים ומזה 17 שנה הוא ואשתו תושבים בעין חרוד מאוחד. שץ התגייס לשייטת שנה לפני 'מחזור הקיבוצניקים' והיה כבר חייל ותיק כשהגיעו ליחידה.

"אחרי שסיימתי את הקורס בשייטת והוסמכתי כלוחם, שלחו אותי להיות מדריך שלהם", מספר שץ. "הדרכתי אותם בשלב הבסיסי של הצלילות ושוקה היה בפלגה שאני הדרכתי. הצלילה הראשונה שלהם בנמל חיפה הייתה לא פשוטה. בעיקר הרבה שחייה. פתאום אני רואה מישהו שעושה ברגליים תנועות של צפרדע. זה היה הדבר הכי מצחיק שראיתי. זה היה שוקה, היו לו תנועות מיוחדות במים. הוא לא שחה מהר וכמדריך הערכתי שהכושר שלו נמוך. בפגישה של המדריכים אמרתי שלדעתי שוקה לא מסוגל לגמור את הקורס, מצד שני לא יכולתי להגיד שצריך להעיף אותו. ואז אריה שחר מפקד הקורס אמר לי 'תשמע, יכול להיות שהבחור הזה לא יכול לגמור את הקורס אבל הוא המרכז שלהם'. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם שוקה. לאורך כל הדרך עקבתי אחרי שוקה וערן. הם היו זוג מיוחד במינו אבל היו ממש הפכים. ערן עשה הכל מדויק ומהר, בלי קיצורי דרך, ושוקה תמיד מצא דרך לעשות את הדברים. הוא מעולם לא נתן למשהו לעצור אותו. היה לו כושר יוצא דופן לאלתר ולהגיע למטרה בכל הדרכים האפשריות".

 

אז שוקה היה המנהיג למרות שהוא לא היה הכי טוב מקצועית

ערן: "כן. הוא היה מס' 1 בקורס שלנו מבחינה חברתית".

שץ: "לא רק מבחינה חברתית. מהיום הראשון שראיתי את שוקה שפירא ידעתי שיש לו כושר מנהיגות נדיר. הוא אהב את כל האנשים והוא גרם לכולם להרגיש טוב בחברתו. ככה היה תמיד. הוא לא מנהיג שמשליט את עצמו. היה בו משהו מיוחד שהלך איתו לאורך כל הדרך".

ערן: "אהבנו אותו מאוד מההתחלה. הרעיונות שלו לא היו רק בתחום הצבאי. הוא היה הרפתקן וסקרן. כשנשארנו בבסיס בשבתות הוא משך אותי אחריו למבצר בעתלית. הוא האמין שאפשר לעבור במנהרות מתחת למבצר מצד אחד לצד שני. אף אחד לא עשה את זה לפנינו אבל אנחנו עשינו. זחלנו שם בחושך גמור. היו מקומות עם מפולות שכמעט חסמו את המעבר אבל בסוף הצלחנו לעבור מתחת כל המבצר. זו הייתה יוזמה שלו ואני הלכתי אחריו. לא נגררתי, זה מצא חן בעיני ועשינו את זה שבת אחרי שבת. אהבתי את זה, אבל אין ספק שרעיון דמיוני כזה יכול להיות רק של שוקה".

 

היה סימן שאלה לגביו, אם הוא יסיים את הקורס?

ערן: "את זה אני לא יודע אבל היה לו קשה. הוא בעצמו אמר שהיה לו מאד קשה והוא הרגיש שהוא על הגבול, אבל הוא לא ויתר בשום אופן. העניין הוא שגם לאחרים היה קשה, כל אחד בקטע אחר וכל אחד חשב שלו הכי קשה. דיברתי פעם עם בועז גרין ז"ל מנען, שגם היה איתנו במחזור. הוא אמר לי שלו היה הרבה יותר קשה מלנו, ככה הוא ראה את זה. אמרתי לו שגם לי היה קשה. לשוקה היה באמת מאד קשה, אבל בעזרת החברים, שלא נתנו לו ליפול ועודדו אותו הוא הצליח לסיים. הוא לא קיבל שום הנחות".

בפרק הבא: שחרור וחזרה למשקים, הקמת יחידה 707, מילואים, עד שארם א'-שייח – חזרנו אלייך שנית, מלחמת יום כיפור וגשר הדוברות, קיבוץ, טיולים, חברים, הסוף.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן