יבול שיא
הרפת והחלב
ליאור הלוי 2 e1565592894821
8 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ליאור הלביאה

ליאור הלוי, בת 21, מקיבוץ טירת צבי. 1.80 מ', שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל, היא אחת הכדורסלניות המפתיעות והמבטיחות שצמחו כאן בשנים האחרונות. 'ליאור הלביאה', קוראים לה בענף. ב-17 באוגוסט  היא טסה לארה"ב לארבע שנים, שם תשחק ותלמד על מלגה מלאה בקולג'  באזור ניו-יורק. עוד נשמע עליה

בשקט, בשקט, מתחת לרדאר, בלי רעש ובלי צלצולים, בלי יחסי ציבור משומנים, כמעט בלי תקשורת ואור זרקורים, בלי אולמות עם יציעים מלאים, אבל עם הרבה כישרון, נחישות, השקעה, ועבודה קשה, ולא פחות חשוב, משפחה טובה, מפרגנת ותומכת (מלח הארץ, אומר מי שמכיר אותם), גדלה לה אי שם, בקיבוץ דתי בעמק המעיינות, אחת מכדורסלניות העתיד של ישראל. שעה שכל ילד כבר מכיר את דני אבדיה, ים מדר ושאר החבר'ה, ונבחרת העתודה של הבנים ממלאת אולמות באלפי צופים נלהבים, דרכן של הכדורסלניות להישגים, ובעיקר להכרה, קשה הרבה יותר. שמותיהן אינם נישאים בפי כל והן אינן מוכרות ברבים, אבל אם קצת מתעניינים, מסתבר שגם ביניהן יש כישרונות גדולים ומבטיחים, עם הישגים יפים ומרשימים. זהו סיפורה של אחת מהן. ליאור הלוי, בת 21, מקיבוץ טירת צבי. גובה 1.80 מ'. 'ליאור הלביאה', קוראים לה בענף. אחת הכדורסלניות המפתיעות והמבטיחות שצמחו כאן בשנים האחרונות. מגיע לה שיכירו אותה, רגע לפני שהיא טסה לארה"ב לארבע שנים, שם תשחק ותלמד במלגה מלאה בקולג'Delaware state university .

 

במדי נבחרת ישראל. למדה בווינגייט, הייתה בנבחרות הכדורסל עד גיל 16 ועד גיל 18 וגם סיימה בגרות עם ממוצע 90 פלוס

 

ילדות בקיבוץ ותחילת הדרך

ליאור: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ טירת צבי. הבת הצעירה של מלכה ואיל הלוי. שניהם היום בני 52. יש לי 3 אחיות ואח מבוגרים ממני. מגיל קטן התעסקתי בספורט. הייתי ילדה היפר-אקטיבית והייתי צריכה ספורט שיאזן אותי. ספורט זה משהו משפחתי אצלנו. אבא, יליד הקיבוץ, היה שחקן כדורסל בולט פה בעמק. הוא גם גלש בגלשני רוח ולימד את כולנו לגלוש, והתחרה בטריאתלון, יחד עם האח שלי, תומר, עד שבעיות גב אילצו אותו להפסיק. גם אבא וגם תומר שרתו בצבא בסיירת מטכ"ל. אמא, שנולדה בבארות יצחק, הייתה בנעוריה אלופת הארץ בשחייה, ומגיל 20 ועד היום היא מתנדבת כמצילה באזור בית שאן והגלבוע. בעקבותיה, כמעט כל המשפחה, וגם אני, עשינו תעודת מציל. במשפחה כזאת היה טבעי שגם אני אעסוק בספורט. כבר כילדה הייתי הספורטאית הכי טובה. ביסודי הייתי הכי טובה במחניים ובגיל צעיר כבר התאמנתי ברצינות בשלושה ענפי ספורט. בקרטה הגעתי לחגורה חומה, התאמנתי חזק באופניים, כולל תחרויות, ובעיקר שיחקתי כדורעף בקבוצה של עמק המעיינות, אצל המאמן אהוד אשל. כדורעף באופן מסורתי הוא הספורט המוביל של ילדי טירת צבי.

 

"יום אחד בכיתה ט' חברות אמרו לי, בואי תתחילי לשחק אתנו כדורסל. אמרתי למה לא ובאתי לאימון של קבוצת בנות, שהתאמנה בניר דוד. פתאום ראיתי שהמשחק הזה ממש מסתדר לי, הכל הלך לי בקלות. משם הכל הלך מאוד מהר. אחרי כמה חודשים כבר קיבלתי זימון לאתנה (ATHENA), הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים בישראל. הם שמעו שיש איזו כדורסלנית מוכשרת בעמק המעיינות. אחרי חצי שנה בלבד ששיחקתי כדורסל כבר הזמינו אותי לנבחרת ישראל למכביה. אחת מ-12 הבנות הכי טובות בארץ, עד גיל 15. מי שנתן לי את ההזדמנות היה מאמן הנבחרת רוני קאן שהיה גם מדבר עלי באימונים כדוגמה לבנות האחרות. בנות שהיו כבר 8-9 שנים בענף. הוא היה אומר להן 'תראו את ליאור, היא לא משחקת כמוכן הרבה שנים, אבל היא באה לפה להילחם ולהתאבד'. זה באמת משהו שתמיד אפיין אותי, המלחמה וההקרבה. מה שעוד עזר לי בהתחלה היה חוש של טיימינג וטאץ' לכדור. לדעתי זה בא לי מהכדורעף, שם זה מאד חשוב. בכדורסל טיימינג יחד עם רוח לחימה עזרו לי להיות טובה בריבאונד, גם מול בנות הרבה יותר גבוהות ומנוסות.

 

"אח"כ כבר התחלתי לקבל הצעות מהאקדמיה למצוינות בספורט בווינגייט. זה הזימון הכי יוקרתי שיש לספורטאים צעירים. זה ריגש אותי מאוד. הייתי רק בת 15 אבל החלטתי ללכת על זה. הכל היה בתמיכת ההורים. הם תמיד אמרו לי 'ליאור, מה שתרצי אנחנו מאחורייך'. זה ניגון חוזר אצלם. הם תמיד נתנו לי תמיכה יוצאת מן הכלל. כל הזמן, בכל מצב. בלי ההורים והמשפחה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. בעיקר אימא שלי שהיא משהו מיוחד. אני תמיד אומרת עליה 'מלכה המלכה'. היא מאד מוכרת פה בעמק וכשאני הולכת אתה בבית שאן אי אפשר להתקדם, כל הזמן עוצרים אותה ברחוב".

 

ליאור עם אימה מלכה, אלופת הארץ בשחייה בעבר, ועם הכלבה אוגי שמתלווה להורים לכל המשחקים
וינגייט

"בסוף כיתה ט', בעידוד ההורים, יצאתי מבית הספר האזורי ועברתי לפנימייה של האקדמיה בווינגייט. האמת, שכבר בכיתה ז' הציעו לי לבוא לשם כשחקנית כדורעף, אבל אז עוד הייתי צעירה מידי. בודדים מגיעים לשם בגילאים האלה. הרוב מגיעים בכיתה י', עד י"ב. לאקדמיה מגיעים צעירים מצטיינים בכל ענפי הספורט. שחייה, טניס, ג'ודו, כדורעף, כדורסל וכו'. הרעיון הוא לחיות בפנימייה, בתנאים מאד עוטפים, ללמוד, להתאמן ולהתקדם כל אחד במקצוע שלו.

"בגדול סדר היום הוא כזה, קמים ב-06:30 והולכים לאימון ראשון, כל אחד בענף שלו. אחרי ארוחת בוקר נוסעים ללימודים בבית הספר בשפיים. חלק למדו גם בתל יצחק. למדנו כל יום מ-09:00 עד 13:00, בכיתה אורגנית של וינגייט. לומדים רק לבגרות כדי לא לבזבז זמן. חוזרים לווינגייט, ארוחת צהרים, מנוחה קצרה ואחריה אימון נוסף. בערב יש פרק זמן קצר של לימודים, עם מורים שמגיעים במיוחד כדי לעזור למי שצריך, ובעשר כיבוי אורות. בין לבין יש כיתות וידיאו, פיזיותרפיה, דיאטנים, פסיכולוגים וכו', וכמובן יש פעילויות חברתיות. ביום חמישי בערב נוסעים הביתה ובשבת בערב כבר חוזרים לווינגייט. הכל מאוד אינטנסיבי, עם מעטפת יוצאת מן הכלל. לי אישית האינטנסיביות הזאת מאוד התאימה והעיפה אותי למעלה, ל-Level אחר. שלוש שנים הייתי בפנימייה ואח"כ נשארתי שם עוד שנה בצבא, כספורטאית מצטיינת. בסה"כ היה לי מאוד כיף שם. החברות הכי טובות שלי הן משם. החוויה הזאת בווינגייט עשתה לי המון. זו באמת אקדמיה למצוינות, בכל מובן. אם לא תצטיין בלימודים לא תהיה שם. אם לא באת לבית ספר, באותו יום גם לא תתאמן. זה מאד פיתח אותי, ההתמודדות הזאת, להיות לבד, בלי המשפחה, אבל היה לי טוב שם. הייתי בנבחרת הכדורסל עד גיל 16 ואח"כ עד גיל 18 וסיימתי בגרות עם ממוצע 90 פלוס. זה כיף, נותן תחושה טובה. ספורט, כדורסל, לימודים. את זה אני לוקחת איתי עכשיו גם לקולג'.

 

"בווינגייט התחלתי לשחק גם כדורסל 3X3. זה משחק עם חוקים שונים שהולך ותופס תאוצה ויש תחרויות בכל העולם (משחקים על סל אחד, 3 נגד 3, עד 10 ד' או עד 21 נקודות, מה שמגיע קודם. סל = 1 נק', שלשה = 2 נק'). אני מאוד אוהבת את המשחק הזה. אוהבת את האינטנסיביות שלו, את האגרסיביות, זה כיף. אני טובה בו בגלל הפיזיות והאופי הלוחמני שלי. אני לא מפחדת ממגע, אפילו כשזה מגיע לדם, אני ממשיכה ונלחמת גם מול בנות שהן 2 מ' גובה. פיזיות חשובה מאד בכדורסל, וב-3*3 בפרט כי שם הכל יותר אינטנסיבי. אילן קובלסקי שאחראי על הענף הזה באיגוד,  בחר בי להיות בנבחרת ישראל עד גיל 18, אחת מארבע בנות. לקחנו מקום 3 באליפות אירופה שהתקיימה באמסטרדם ולצערי לא היה לזה שום סיקור בארץ. המשחק הזה הולך גם להיות ענף אולימפי והחלום שלי הוא לייצג בו את ישראל באולימפיאדת פריז 2024 ולהביא מדליה. אני לא מתביישת להגיד לך את זה".

 

עם אביה איל, שהיה שחקן כדורסל, גלש בגלשני רוח והתחרה בטריאתלון

 

צבא והמשך הקריירה

"אחרי שסיימתי י"ב התגייסתי לצבא כספורטאית מצטיינת. טירונות עשינו כמו כולן אבל כבר ביום האחרון של הטירונות טסתי לאליפות העולם ב-3*3 שהתקיימה בקזחסטן. אח"כ התחלתי שנת י"ג באקדמיה ונשארתי לגור בווינגייט כחיילת. בשנה הזאת שיחקתי גם במכבי רעננה בליגת העל וגם בנבחרת של האקדמיה, שם התאמנתי אצל נטע קרומר, מאמנת נפלאה שכבר קראתי לה 'אימא'. היא מצידה קראה לי 'ליאור הלביאה'. עם הזמן השם הזה דבק בי. באותה שנה, בקיץ 2017, שיחקתי בנבחרת ישראל עד גיל 20 באליפות אירופה שהתקיימה באילת. ההורים שלי הגיעו מטירת צבי לעודד. זאת הייתה האליפות הכי טובה שהייתה לי. הייתי שחקנית חמישייה, מאד משמעותית. המון דקות משחק, המון נקודות, המון ריבאונדים. סוף סוף הרגשתי באמת וואוו, שאני בורג מרכזי בנבחרת. זכיתי שם לחשיפה גדולה ובסוף האליפות לא הפסקתי לקבל טלפונים מכל קבוצות ליגת העל. הייתי רק צריכה לבחור איפה אני רוצה לשחק. זה היה מאד מחמיא, הילדה מטירת צבי שעשתה את הפריצה הגדולה. בחרתי לשחק בהפועל רמת חן, קבוצה צמרת בליגת העל. אז גם קיבלתי זימון ראשון לנבחרת ישראל הבוגרת. הייתי רק בת 19 וזו הייתה הרגשה נפלאה. כדי לשחק כמה שיותר עשיתי באותה שנה כרטיס שחקן כפול. שיחקתי גם ברמת חן וגם בהפועל גליל עליון בליגה הלאומית. כל הזמן הייתי על הקו, בין רמת חן לקיבוץ דפנה. הלוך – חזור, הלוך – חזור, וזה לא היה לי קשה. אני אוהבת נסיעות.

 

"יום אחד, באימון ברמת חן, קרסתי. נפצעתי קשה בקרסול, כנראה מעומס יתר. זה השבית אותי לשנה שלמה! שמו לי גבס ובאתי הביתה, לקיבוץ, להחלים. אימא שוב דאגה לי, כל הזמן. אחרי כמה חודשים ראינו שהגבס לא מאחה את השבר והחלטתי שאני עושה ניתוח. הכל היה מאוד קשה כי הייתי שייכת לצבא. כל תור לרופא, כל צילום, הייתי צריכה לעשות דרך הצבא. רציתי גם לבחור את הרופא שינתח אותי, מישהו שמתמחה בשברים כאלה. בסוף זה הסתדר ונותחתי בהדסה עין כרם אצל ד"ר יורם וייל, אורתופד שמתמחה בעבודה עם ספורטאים. הכניסו לי לרגל 6 ברגים ופלטה ורק לא מזמן הוציאו לי אותם. הניתוח הצליח אבל בגלל הפציעה וההחלמה הממושכת פספסתי את אליפות אירופה שהתקיימה לפני שנה בקיץ. זה היה מאוד קשה, בעיקר אחרי ההצלחה הגדולה שהייתה לי שנה לפני כן. זה נורא מתסכל. ממש מחרפן. הגעתי למשחקים כדי לתמוך בחברות, אבל הייתי מאוד מתוסכלת. אימא שלי לקחה אותי לכל מקום, הסיעה אותי לאן שצריך וחברות שלי גם הגיעו לקיבוץ, אבל עם כל המעטפת והתמיכה זו הייתה שנה קשה. לאט לאט החלמתי ועכשיו אני כבר מתאמנת ומשחקת. אני עדיין בבית, בקיבוץ, מתאמנת הרבה לבד, באופן עצמאי. רצה מסביב לקיבוץ ובמגרש כדורסל פה, מתכוננת לקולג'.

 

"תמיד הלכתי על דברים גדולים. אני אוהבת אתגרים והמשפחה שלי תמיד תמכה בי. אני הבת הצעירה, היחידה שעוד בבית. 3 האחיות והאח שלי כולם כבר נשואים. בעמק מכירים את המשפחה שלנו וגם אותי ככדורסלנית מצליחה. יום אחד איזה ילד שאל אותי איך קוראים לי. אמרתי ליאור. ליאור? ליאור הלוי? הכדורסלנית מטירת צבי? איכשהו באזור כולם מכירים את השם שלי. גם בקיבוץ, עוצרים אותי בחדר האוכל, באים ואומרים משהו, מאד מפרגנים. בשנים שהייתי בווינגייט התנתקתי קצת מהקיבוץ. כל החיים שלי התנהלו מחוץ לקיבוץ וכשאתה בא ליום אחד אתה רוצה להיות עם המשפחה. השנה הזאת עם הפציעה החזירה אותי לפה, פיצתה במשהו על השנים שלא הייתי. עכשיו אני גם עובדת כמצילה באזור אבל בעיקר מתאמנת, מנסה להכין את עצמי הכי טוב לקולג'. אני מחכה ומצפה לזה אבל אין לי פחד כי אין לי פחדים. אני חושבת שגבולות נוצרו כדי לפרוץ אותם. אני כל הזמן מכוונת גבוה יותר, רחוק יותר, להיות מישהי שעוד לא הייתה כמוה. כמו שכולם מכירים פה את ליאור הלוי, שיכירו אותי בעוד מקומות. לכן אין לי פחדים ואני אוהבת אתגרים. להתמודד, לפרוץ, להצטיין, להתקדם כל הזמן. זה קיים גם בחינוך של ההורים שלי. אבא היה שואל אותי 'איך היה האימון היום? הייתי עונה 'קשה', והוא היה אומר 'טוב מאוד. אם היה קשה סימן שהתקדמת'. אמא מצידה חינכה אותנו לקום כל יום ולעשות שני דברים, משהו טוב למישהו אחר ולהתפתח בעצמך. כל יום אני קמה בבוקר עם משימה לעשות לפחות משהו אחד טוב במשך היום. בנוסף אצלי קיימת גם שאפתנות. אבל אני חושבת שאם לא הייתי בת למשפחה כזאת לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. זה הרבה בזכותם, וזה קיים אצל כולנו, אצל כל האחים, כל אחד בתחומו".

 

במגרש הכדורסל בטירת צבי

 

נסיעה לקולג'

"בעקבות אליפות אירופה עד גיל 18, קיבלתי הצעה מצוינת מקולג' באזור ניו- יורק, לבוא אליהם לארבע שנים במלגה מלאה. זה כולל מגורים, מחיה, לימודים, ספרים, ומה שהכי חשוב, לשחק בנבחרת של הקולג' שמשחקת בליגת D1, הליגה הכי טובה של המכללות. יש כמה ליגות למכללות וכיוונתי לשחק ב-D1, זה היה לי מאד חשוב. לכן גם בחרתי בקולג' הזה מתוך כמה הצעות שהיו לי. במקביל אלמד שם ניהול ספורט, זה מה שבחרתי. ב-17.8 אני טסה לשם, לבד. עוד לא הייתי בארה"ב, למרות כל הטיסות והנסיעות שלי עם הכדורסל. האמת שהייתי יכולה להתחיל את הקולג' כבר לפני הצבא, כ'ספורטאית עילוי', יש דבר כזה. לדחות את הצבא עד שאסיים שם ואח"כ לחזור לצבא. אבל החלטתי קודם לסיים את הצבא כדי להיות לגמרי חופשיה, שלא תהיה לי שום הגבלה אם תהיינה לי אח"כ הצעות. אני כבר מאוד מחכה לזה. שמחה לחזור שוב למסגרת אינטנסיבית".

ליאור, שיהיה בהצלחה! נמשיך לעקוב. אני בטוח שעוד נשמע עליך

"תודה רבה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עשרות חקלאים הגיעו היום לביתו של שר הבטחון בזעקה שיתערב ויעצור את החרם הפלסטיני וקראו לו לצאת ולדבר איתם * חלק מהמשפחות שנמצאות במצוקה כלכלית הורידו עגלים בחצר ביתו של בנט "אין לנו כסף
2 דק' קריאה
כיצד קרה שבני הזוג המלכותיים, הנסיך הארי ורעייתו מייגן, החליטו להתנער מהמוסד המונרכי ולהפוך רחמנא לצלן, לאנשים עצמאיים?  בדומה לארמון, במקרים רבים של מחלוקות משפחתיות, אני מגלה את העדר הנוכחות ההורית בסיפור * מארמון
4 דק' קריאה
ד"ר מאירה יעקבא, חברת מושב ניר-בנים, מספרת על קורות חייה, איך הפכה למנהלת הספריות במועצה האזורית באר טוביה ובהמשך למנהלת מחלקת התרבות ולחוקרת מוערכת של תולדות היישוב בארץ ישראל כוס חלב, ביצה ועגבנייה ד"ר
6 דק' קריאה
 דרושים יודביתניקים מכל הארץ שרוצים לשנות, להשפיע ולהוביל את התנועה גרעין עודד תשפ"א : בסוף השבוע האחרון התקיים מרכז ההערכה הראשון לשנה של גרעין עודד בבני המושבים – יודביתניקים מכל הארץ שרוצים לשנות, להשפיע
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן