תצלומי ארץ ישראל: מסע במנהרת העבר בצבעים
יבול שיא
הרפת והחלב
עם דגל ישראל על המזרקה. ברקע מלון המלכים. כיכר פריז

מדינת ישראל – יותר 'יהודית' או יותר 'ישראלית'?

3 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

הצגת השאלה באופן שהיא מופיעה בכותרת עוסקת בסוגיה שמצויה, לכאורה, במישור הפילוסופי. עם זאת, במציאות מדובר בסוגיה שיש לה משמעות והשלכות מרחיקות לכת על דמותה ואופייה של המדינה בעשורים הבאים. מי מהשניים יגבר ומה תהיה בעתיד דמותה של המדינה, האם היא תהיה יותר 'יהודית' או יותר 'ישראלית'. בשטח פועלים כיום שני זרמי עומק איתנים הנעים – עדיין  – בצירים מקבילים. אך במצב היחסים המורכב הקיים כיום בחברה הישראלית, לא מן הנמנע ששני הצירים הללו ישנו כיוון ויגיעו יום אחד להתנגשות חזיתית של ראש בראש.

כדי לנסות ולענות על השאלה ראוי תחילה להבהיר מה מסתתר מאחורי כל אחד מהשניים. על פי התפיסה ההלכתית המקובלת, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה. במדינת ישראל  חיים כיום לפחות 7 מתוך 9 מיליון תושבים העונים להגדרה זו. לפיכך, על פניו, אין ספק בכך שמדינת ישראל היא אכן 'מדינה יהודית'. אך ההגדרה ההלכתית איננה מספיקה כדי לחדד את המשמעות הפוליטית-חברתית-תרבותית של המושג. רוב הציבור המוגדר כיהודי-חרדי, למשל, שואף במפורש להביא להגדרה דתית-הלכתית של מושג 'הלאום' ולשלילת 'המדינה הישראלית-ציונית'. על פי תפיסת עולמם של החרדים, כל עוד ישראל איננה מנוהלת עפ"י חוקי התורה וההלכה היהודית, וכל עוד מנהיגיה לא יהיו רבנים וחכמי התורה, אין למדינה  בעיניהם שום משמעות ושום ערך.

גם מי שמוגדרים כזרם הדתי-לאומי, אלה שבעבר הגדירו עצמם כמפד"ל ציוני מתון (מפלגה דתית לאומית), עברו בשנים האחרונות תהליך הקצנה, הן בתפיסה הלאומית-לאומנית והן מול האיזון הנכון שהיה קיים בעבר בין 'מדינה יהודית' ל'מדינה ישראלית'. מזרם מרכזי ששאף בשנים הראשונות למדינה לקיים מצב של סטטוס קוו דתי עם רוב הציבור החילוני הלא-דתי, הפכו חבריו ומנהיגיו כיום למי שמקנים מקום גובר להלכה היהודית בחיים הציבוריים. מבחינתם, ראוי היה שחוקי המדינה יתבססו הרבה יותר על המשפט העברי, שתיאסר לחלוטין תנועת תחבורה בשבתות, שנישואין יתקיימו אך ורק ע"י סמכות רבנית מוכרת ושמערכת החינוך תיתן מקום רב יותר למסורת ולהיסטוריה היהודית לדורותיה. המהדרין שבהם היו רוצים לראות סיפוח מלא ושליטה יהודית על כל שטחי ארץ ישראל וגם – אם יבשילו התנאים – הקמתו של בית מקדש בנוי לתפארה על הר הבית.

חציה השני של השאלה – האם ישראל יותר 'ישראלית', אף הוא מורכב ובעייתי. רוב אזרחי ישראל היהודיים שהגיעו ארצה מגלויות מזרח אירופה, מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון, מעולם לא התנסו בארצות מוצאם במשטרים דמוקרטיים. גם אין להתעלם מכך כי הדת והלאום ביהדות משולבים זה בזה, באופן ששום 'קשר גורדי' לא יוכל להתיר. הדת היהודית היא במפורש דת לאומית. לכך צריך להוסיף כי דת, בעצם כל דת, אינה רואה בדמוקרטיה ערך עליון.  עפ"י התפיסה הדתית הצרופה, הריבון הוא האלוהים  ולא העם.

מנגד, אלה השואפים להדגיש את הקוטב 'הישראלי' של המדינה הם מי שניתן להגדירם כבעלי תפיסה ציונית-יהודית, דמוקרטית וליברלית, השואפים לקיים מדינה חילונית, מבלי להתכחש למסורת היהודית. במובן זה מי שנוטים לטובת 'הישראליות' הם אלה שמדינת ישראל חשובה להם בעיקר במשמעות הלאומית-ציונית ולא במשמעות הדתית-הלכתית.

אפשר שבנושא הנדון ניתן ללכת בשיטתו של פרופ' רוני גמזו, הפרויקטור, שמטיף לשיטת 'הרמזור' על פי רמות התחלואה מקורונה. כך, למשל, ניתן לסמן את המדינה לאזורים שבהם בולטת נטייה ברורה  לקוטב של 'מדינה יהודית' מול אזורים ויישובים אחרים, בהם יש רוב מפורש לטובת הקוטב של 'מדינה ישראלית'. ערים כמו ירושלים, בני ברק, בית שמש, מודיעין עילית, ביתר עילית ואחרות כמותן יסווגו בקטגוריה הראשונה, בעוד שערים כמו תל-אביב, חיפה, באר שבע, גבעתיים  וכך גם מרבית הקיבוצים, יסווגו בקטגוריה השנייה. בתווך נמצא יישובים שהאוכלוסייה בהן מעורבת – 'יהודים'  ו'ישראלים'  בישובים אלה מתקיימים לרוב  אורחות חיים משותפים, בבחינת "חייה על פי אמונתך ותן לי לחיות על פי אמונתי והשקפתי".

ההקצנה הפוליטית-מפלגתית שמתרחשת בעליל במהלך השנים האחרונות, מחדדת עוד יותר את סוגיית הזהות הלאומית מצד אחד ואת מקומה של הדת בזהות הזו, מצד שני.  האיזון שאפיין בעבר את החיים בצוותא, לנוכח האתגרים העצומים שבפניהם עמדה המדינה בשנותיה הראשונות, מופר בהדרגה ובהתמדה.  מה שאנו רואים כיום זו במפורש העמקת והחרפת המחלוקת בין מי שמנסים לקדם אג'נדה יהודית דתית, לעיתים לאומנית-גזענית, לעיתים אף משיחית, לבין מי ששואפים לקיים 'ישראל'  ציונית, מבוססת על ערכים דמוקרטיים, ליברליים וחילוניים, מדינה שאליה משתייכים באופן שוויוני  כל אזרחיה היושבים בתוכה –  יהודים וגם לא יהודים.

החרפת המתח בין הזרמים השונים, ככל שהיא מתגברת ומקצינה, מקשה והופכת כמעט בלתי אפשרית יצירת הסכמה לאומית על מהות האזרחות ועל אופייה של המדינה – האם היא תתמיד ותשכיל לשמור על מורשת ציונית וערכים דמוקרטיים וליברליים, או שמא יום אחד יתגברו בה דווקא היסודות התיאוקרטיים והלאומניים. זו איננה שאלה היפותטית. נכון להיום, חלק משמעותי של הציבור נותן עדיפות ל'מדינה ישראלית'. עם זאת, אין להתעלם מן השינויים הדמוגרפיים-סוציולוגיים שחלים במפת החברה הישראלית ובמקביל,  גם מן הניסיון הפוליטי הבלתי נפסק ב'ימין' לנכס זהות בין תמיכה מפלגתית לבין דת, מסורת, עדתיות ולאומנות. שינויים אלה, לצערי, עלולים לחזק בעתיד את כוחם של אלו המבקשים לתת עדיפות וזיקה לכיוון 'המדינה היהודית'. ככל שמגמה זו תתחזק, היא תהווה סיכון מעורר דאגה לכל מה שנוצר עד היום בזכות 'המדינה הישראלית'. תהיה זו טעות בלתי-נסלחת להתעלם או  להמעיט מעוצמת הסיכון הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בשבוע שעבר פירסמתי מודעה בה הצהרתי על חיפושי בעקבות סיפורים חיים אחרים, צבעוניים ומרגשים של מושבניקים שרוצים לספר את סיפורם האישי. הגעתי אל צמח בן אהרון (53+2), מושבניק שגר בגבעת יערים מיומו הראשון. "לכל
9 דק' קריאה
לאחר חתימת הסכמי הסחר עם איחוד האמירויות, עכשיו גם בבחריין יזכו לטעום מהפירות והירקות תוצרת הארץ, כבר בשבועות הקרובים בתום סדרת מפגשים ותיאום בין שר החקלאות ופיתוח הכפר, אלון שוסטר, ומנכ"ל המשרד, ד"ר נחום
3 דק' קריאה
"עד אור הבוקר, עד שחר ינצנץ, שכם אל שכם, סובה עד אין קץ" (מילים – אהרון אשמן, לחן – מרדכי זעירא), שרו ורקדו בהתלהבות בחדרי האוכל, חלוצי הקיבוצים בשנות ה-30 וה-40 במאה שעברה לאחר
2 דק' קריאה
אופי רייך, חבר מושב בית לחם הגלילית, מונה למנכ"ל מועצת הדבש. הוא מחליף את זאב מידן, שפורש לאחר כארבע שנים בתפקיד. רייך, נשוי + 3,  בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול ממכללת רופין ותואר שני
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן