יבול שיא
הרפת והחלב
מריחואנה

מור בסמים

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"אני מציע לך לשתול סוכן סמוי", אמר לי רכז המדור למאבק בסמים בתנועה, כשסיפרתי על גל הפריצות שיש בקיבוץ, "תמכור לחברים, שזה נקלט חדש." שקשקתי, שיקרתי לאספה וכמעט הסתבכתי 

מן הסתם עוד מזכירי קיבוצים התנסו בחוויה הזאת, במהלך כהונתם: גל גניבות של כסף, כרטיסי אשראי ושל תכשיטים שניתן להמירם מיד למזומן. כשגל כזה נמשך לאורך זמן, החשד הוא שהגניבות הללו נועדו לממן קניית סמים.

בשוק הזה אין אשראי ואין תשלומים. הכול שטרות ביד. או-אז מיד מתחילים לפקוח עין ולרחרח, להסתובב בין חדרי הצעירים והמתנדבים. וכאשר לא נתפס חשוד, כולם נעשים חשודים.

הקיבוץ שלנו היה שמרני ביחס שלו לעישון סמים. האיסור היה מוחלט. מעת לעת היו מגיעים לקיבוץ במפתיע, בדרך כלל בהזמנת המזכיר, שוטרים עם כלבים שרחרחו.

מתנדב שנתפס היה נשלח מיד לשדה התעופה; ב-1972 רצו לסלק גם חניך מקבוצת הבונים. הוריו המאמצים בקיבוץ נעמדו על הרגליים האחוריות. הקבוצה שלו התחננה על נפשו, כי הוא היה מרכזי בה. גם עתיד העלייה מאמריקה הוצג כנימוק.

הוא הרי יהודי. ובכלל החניכים לא הבינו על מה הרעש. בארה"ב זה חופשי. כמו האהבה בעת ההיא.

מרדף חסר תוחלת

אבל הזרם השמרני בקיבוץ לא רצה לשמוע: יש החלטות, יש תקנון. סמים -החוצה! 

לבסוף התכנסה אספה בהשתתפות חניכי הקבוצה, שביקשו סליחה ומחילה, הבחור הביע חרטה ונשאר עד סוף התוכנית, עם כתם מטאפורי על מצחו. 

פרוטוקול האספה ההיא הוצג, כאות אזהרה, לקבוצות שהגיעו בשנים שאחרי והיווה פתיח לדיון. כמובן שזה לא עזר. תמיד נמצאו השניים שנסעו לעכו אחרי שעות העבודה וחזרו עם "חומר".

בינתיים ג'וינט, או גראס, או איך שלא תקראו לזה, נעשה דבר יותר מקובל ומפעם לפעם אני שם לב שחברים וגם בני משפחה "מגלגלים" ומעשנים.

איכשהו לא סיקרן אותי לטעום ממנו, גם לא בימים שעישנתי סיגריות. זה היה בשבילי בערך כמו בשר חזיר. אינני שומר כשרות, אבל בחזיר  איני נוגע. "שאריות מסורת", כמו ששר יוסי בנאי ב"תרנגול כפרות". גם דימויים, לא רק מסורת.    

בנקט ומספר סודי יחדיו

משחק השוטרים וגנבים של המזכירות עם מעשני הסמים הקלים המשיך להיות משוחק לאורך השנים, כבשגרה. כך עד קיץ 1987, עת את הקיבוץ, ולא רק אותו – פקד גל גניבות גדול, שהצריך מבצע "כירורגי". לא עוד רק ביקור של שוטר עם כלב.  

בכל יום רוקנו ממזומן, תכשיטים וכרטיסי אשראי, שתיים שלוש דירות וחוזר חלילה. הנוהג לנעול את הדלתות עוד לא השתרש ודלתות משוריינות עוד לא היו.

באחד המקרים שם הגנב את ידו גם על הפתק עם המספר הסודי שחנה ליד כרטיס האשראי. המהומה הייתה רבה. גם החרדה.

משכלו כל הקיצין, ולא ניתן עוד לפתור את הבעיה בכוחות מקומיים ובביקור משטרתי, פנינו למדור כסא"ח שפעל אז במזכירות התנועה. כסא"ח למי שלא יודע זה כתות, סמים, אלכוהול, חזרה בתשובה.

בימים שלבני הקיבוץ התחיל לשעמם והאתגרים התנועתיים – שנת שירות, קיבוץ צעיר, שנת שירות – כבר לא דיברו אליהם, הכתות, הסמים, האלכוהול, והחזרה בתשובה, היוו פתח למפלט, חיפושים ומימוש עצמי; עד כדי צורך במדור תנועתי למלחמה בנגע. 

סוכן סמוי

ביקשתי פגישה עם מרכז מדור כסא"ח, כבר לא זוכר מאיזה קיבוץ. היה ברור לו במה מדובר והוא הציע לי את האקמול שהציע לכולם: משרד חקירות שהתנועה עובדת אתו. הוא הסביר איך זה עובד: "ישתלו בלש, הוא יתערה בין הצעירים, יבלה וישתה איתם, ירחרח ותוך שבועיים תקבל דוח על המצב בקיבוץ."

שאלתי אותו: "מה, סתם מישהו יבוא לשבועיים לקיבוץ ויסתובב בחצר? צריך חדר, צריך סידור עבודה, כולם ישאלו מי זה…"

"אתה צריך להמציא לו כיסוי", הוא אמר.

"כיסוי?", שאלתי, "איזה כיסוי אני הולך להמציא?"

"תגיד שהוא בא לקליטה בקיבוץ ומתחיל בתקופת אורחות", הסביר הכס"אחיסט.

"שמע", השבתי, "אני לא יודע לעמוד מול האספה ולשקר לחברים. ועדת קליטה תרצה טסט, ועדת דור צעיר תתערב, אני צריך חדר ומצעים מוועדת שיכון…"

"מניסיון זה עובד", הוא ניסה לשכנע, "אין דרך אחרת לתפוס את החבר'ה האלה עם הסמים."

***

לקח לי כמה ימים לעכל. תרגלתי מול הראי את הנאום, מה אני כותב בהודעה לאספה, איך לא ליפול בשום שלב. לא האמנתי שאני הולך לעשות את זה. מצד שני, הגניבות, הגניבות…

מפני אדם אחד לא יכולתי לשמור על הסוד: מפני האחראי על הדיור. למזלי הוא היה אנטי סמים מובהק ושמח לשתף פעולה. "תן לי יומיים, אני מסדר לך חדר", הוא אמר. קסם לו להיות שותף סוד יחיד במזימה-משימה.

לבלף לאספה

יום שישי הגיע. תליתי את הדף לקראת אספה עם הסעיף: "קבלת בוגר צבא לאורחות." השבת עברה עלי במתח. הזמן עד מוצ"ש, כאילו עמד מלכת. התמלאתי ברגשי אשמה. 

מוצ"ש הגיע ועימו גם האספה. ניגבתי את הזעה, כחכחתי בגרוני בפני החברים ואמרתי: "בשבוע הבא יגיע לכאן נקלט חדש לאורחות, לקראת קבלה למועמדות. קוראים לו גל והוא יעמוד לרשות הסידור". לרווחתי לא היו שאלות, אפילו לא הצבעה. נרגעתי והמשכתי בסדר היום.

גל הגיע כעבור יומיים, רכז השיכון הראה לו את הבית, נתן מפתח ומצעים ונפרד ממנו לשלום כאילו איננו יודע דבר.

לקחתי את הבחור אל דינה הסדרנית ואמרתי לה, "זה החדש. ממחר הוא לרשותך" וכאילו שכחתי ממנו. 

גל התחיל להסתובב בין הענפים עתירי המתנדבים, בעיקר בבננות. מסתובב ושואל את החבר'ה  איפה הוא יכול למצוא "חומר". שמעתי שיחה כזאת שלו בחצי אוזן. לא מתוחכם מדי. סתם שאל לפי תומו. גם אני יכולתי להיות בלש כזה.

כמעט שערורייה

ואז קרה פנצ'ר איום ונורא. גל החל להיעלם. מכיוון שגל גניבות דומה היה גם בקיבוץ שכן, מצובה כמדומני, המפעיל שלו החליט למכור לנו אותו במחיר של שניים. כלומר הוא יכסה שני קיבוצים בו זמנית.

מגיע מוצ"ש, עוד אספה מתכנסת. והנה, לפני שמתחיל הדיון, דינה הסדרנית מצביעה ומבקשת למסור הודעה: "אני רוצה להגיד שהבחור החדש שבא להיקלט בכלל לא עובד.

הוא מסתובב, הוא נעלם, הוא לא בעבודה. בבננות אומרים שהוא לא הגיע, גם בפרדס הוא לא נמצא. מה זה, המזכירות לא מבררת בתנועה את מי הם שולחים אלינו?" ודינה היא מהצדיקות שלא תוותר.  

נשנקתי, החלפתי צבעים, הרגשתי יובש בפה. מה לעזאזל אני עונה? זה הזמן שבו השקר הקטן הופך לשקר גדול. יש מצבים כאלה.

אמרתי לדינה שהוא דיווח לי על בעיה במשפחה ושהוא קפץ ליומיים הבייתה. היא לא נרגעה, אבל נרגעה מספיק כדי לא לפקפק בהסבר שלי. איכשהו זה עבר. היה קשה. הרבה זיעה קרה.

תפסו את הגנב

ההמשך עבר איכשהו. בערבים הוא בילה עם הצעירים, בשבת הסתובב בבריכה וכך חלפו להם שבועיים שבסיומם אמר שלום ונעלם. מבחינת דינה זאת הייתה הקלה. אף ענף כבר לא רצה בו. 

כעבור חודש נקראתי למדור כסא"ח בבית התנועה כדי לקבל חוברת סיכום מעקב. דפדפתי בה בחיל וברעדה. מי ומי יהיו החשודים, במי נצטרך לטפל, איזה מתנדב נעיף … התברר שההר הוליד עכבר.

נמצאו ארבעה דגי רקק שעישנו סמים בליל שישי אחד. זאת לא כמות שמצריכה גניבות ופריצות…

החידה נפתרה כעבור כמה שבועות. הגנב – חשמלאי שעבד בקיבוצי האזור והכיר את כל החשמלאים – נתפס על חם במצובה. חבר חזר במפתיע לביתו וראה אותו בשעת מעשה..

איך גנב? הוא היה מגיע לבית ודופק בדלת. אם שמע "כן", היה שואל: "סליחה, איפה גר חיים החשמלאי? כנראה  טעיתי בבית." לבתים שבהם לא שמע תשובה, היה נכנס ומרוקן. משם לבית הבא. צפירת ארגעה נשמעה באזור.

הסוד נחשף

בלי קשר לחיפושי הסמים אצלנו, בעכו נתפס כעבור חודשיים, במבצע משטרתי כלשהו, סוחר סמים שזימר ומסר שמות של כמה מלקוחותיו, ביניהם היו גם שני חברים משלנו שזומנו לחקירה. 

החבר דובי, שעשה אחד ועוד אחד, שאל-אמר לי בעודנו מעמיסם ארוחת צוהריים מהדלפק: "תגיד זה שבא להיקלט פה, לפני כמה חודשים, לא היה בלש שחיפש סמים?" 

מה אגיד? שתקתי. בשבילו שתיקה כהודאה. היה סוכן, אבל לא הוא זה שהפליל את החברים.

אפילוג

עברו ארבע שנים ואני בבית "דבר" בתל-אביב (נוחו עדן), יושב בחדר המערכת של שבועון הקיבוץ. בימים של טרם אינטרנט וטלפונים ניידים, היו לעיתון צלמי מערכת, שצילמו לפי הזמנה ושלחו את התמונות לתל-אביב – עם פעילי תנועה שעבדו בעיר, או עם חברות משלוחים.

יום אחד דפיקה בדלת. מישהו נכנס. "פה זה מערכת הקיבוץ?" כן אמרתי. הבטתי בו ונשמתי נעתקה. "גל מה אתה עושה פה?!" שאלתי. 

"שששששש" הוא לחש, "עכשיו אני עובד בחברת שליחויות. הבאתי לכם תמונות שצילם ראובן מרמת הכובש." סינמה בלש.     

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

סיוע במזון יבש למשפחות נפגעי אסון מירון: רק הוצאנו קול קורא ומיד התייצבו חברים, קיבוצים, מפעלים וארגונים לסייע בכמויות מזון יבש בעל כשרות בד"צ (זה לא היה פשוט), שנאסף במחסן בחממת עין שמר. משם
3 דק' קריאה
סיפורן של ארבע נשים לא יהודיות, מקנדה, שוויץ, ניו זילנד והולנד, שהתגלגלו ארצה לקיבוץ הקימו משפחה והן כאן. ארבעתן בחרו לא להתגייר רות המואבייה, עזבה את מולדתה והלכה אחרי נעמי לארץ יהודה. קיבלה עליה את
8 דק' קריאה
רימון ארצי, מ"חוות אלאדין" בכפר רות ועזאם נאצר, מכפר צפא, מזמינים לפעילויות לחג שבועות "בעקבות שבעת המינים". כבר כמעט שלושים שנים הם עובדים יחד בהרמוניה מעוררת השראה – דוגמא ומופת שאפשר גם אחרת. הפעילות
7 דק' קריאה
שלום, קוראים לי תמר ואני בת נהלל. השנה חוגגים יום הולדת 100 למושב שלי והמון כתבות עוסקות במה שהיה כאן בימים הראשונים. בכתבה הזאת, אני מביאה לכם את סיפורו של נהלל מזווית קצת שונה,
12 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן