ד"ר אילת גלס: התייחסות לכתבתו של עזרא דלומי - החבר מהו?
יבול שיא
הרפת והחלב
נורית גוברין

נורית גוברין, הספרות העברית החדשה

11 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

"קריאת הדורות,  ספרות עברית במעגליה", הוא ספרה השביעי  של פרופ' נורית גוברין בסדרת ספרים הסוקרת 200 שנים של ספרות עברית. הספרות העברית, היא אומרת,  מסייעת לבנות מחדש, בכל דור, את הזהות הלאומית המשותפת  והיא כלי חשוב דווקא עכשיו. כשבשיח הציבורי מרבים להדגיש את המפריד והמפלג. ריאיון עם נורית גוברין שיש בו התייחסות גם לעברה הקיבוצי ולסופרים חברי קיבוץ.

"נולדתי מתוך ספרים ולתוך ספרים" אומרת נורית גוברין, פרופ' אמריטה מאוניברסיטת תל אביב בריאיון בביתה בתל אביב, לרגל צאת ספרה השביעי והאחרון בסדרה "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", בהוצאת כרמל, אוניברסיטת תל אביב ומרכז קיפ לחקר התרבות העברית. בשבעת הכרכים, בהם יותר מ-3,500 עמודים, סוקרת גוברין במחקריה כ-200 שנות ספרות עברית חדשה מלפני תקופת ההשכלה ועד ימינו.

הנחת היסוד שלה, המשותפת לכל מחקריה, היא שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית ואחד הגורמים המאחדים אותה. היא מסייעת לבנות מחדש, בכל דור, את הזהות הלאומית המשותפת. היא סבורה שדווקא עכשיו,  כשבשיח הציבורי מרבים להדגיש את השונה, המפריד והמפלג, הספרות משמשת אחד הכלים החשובים ביותר לגיבוש זיכרון קולקטיבי ותודעה משותפת של עם. דווקא הגיוון והריבוי בספרות העברית, לרבות המחלוקות והוויכוחים, מסייעים לכל אחד למצוא את מה שהוא מחפש בה, אם מתוך אישור והסכמה ואם מתוך התנגדות והתנגדות וויכוח.

 

נורית גוברין עם הוריה
נורית גוברין עם הוריה

 

ילדה קוראת

נורית גוברין, שהשנה ימלאו לה 85, נולדה בתל אביב ב"מעונות עובדים" ז' (מעו"ז) ברח' ריינס בתל אביב. את אהבתה לקריאה היא מייחסת לספרייה של אביה, ישראל כהן, מסאי , מבקר ספרים ועורך "הפועל הצעיר", שבועון מפא"י שבה היו כ-20,000 ספרים. בדירתם בת שלושת החדרים, הלינו דייר מישנה כדי "לגמור את החודש",  כי אביה הרוויח "משכורת הסתדרותית" שלא דורגה על פי חשיבות ומהות התפקיד, אלא על פי מספר הילדים במשפחה. עם זאת, כילדה וכנערה מעולם לא הרגישה מצוקה, כי רוב המשפחות בסביבתה גרו בתנאים דומים. גאוותה הייתה על הספרייה הענקית של אביה והיא התפארה עליה לפני חבריה.

כשאני מבקש לדעת מה עוד היו הסיבות לאהבתה לספרים, היא מפנה אותי לביטאון "גג", היוצא על ידי איגוד הסופרים הכללי של ישראל מהשנה שעברה, בו סיפרה על הרגלי הקריאה שלה במאמר שכותרתו "בכל יום עם ספר ביד": "נהניתי מן השפע והגיוון המצויים בהישג יד. הייתי מה שקוראים 'ילדה קוראת'. מאז שלמדתי לקרוא בחודשים הראשונים של כיתה א' בבית הספר תל-נורדאו, ובמיוחד לאחר שהשתלטתי על הקריאה-ללא-ניקוד, לא חדלתי מלקרוא. קראתי הכול. מכל הבא ליד. הורי אף פעם לא מנעו ממני ספרים בטענה שאינם לגילי, אלא אפשרו לי חופש קריאה מלא. ואני ניצלתי אותו במלואו".

גוברין מספרת, שבתחילה קראה את הספרים לפי הסדר שלהם על המדף בספריה הביתית. לאחר שסיימה לקרוא ספר החזירה אותו למקומו וקראה  את הבא אחריו בשורה. בין הספרים היא מזכירה את כתבי מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, י.ל. פרץ, פרישמן, דבורה בארון סופרי המופת,  וכן את סופרי ההשכלה מאפו, פרץ סמולנסקין וי.ל. גורדון. היא קראה ספרים של סופרים  שנשכחו שהיו מצויים בספריה ואז עוד לא ידעה כי משיכתה לספרים וסופרים עלומים ימצאו מקום של כבוד ב"קריאת הדורות", בעבודתה הגדולה על הספרות העברית במעגליה. כשנרשמה לספרייה הציבורית וקראה לעתים ספר ביום אחד, הספרן ערך לה בחינה על הספר, כי לא האמין שקראה את כולו.

באביה ובאמה, רואה גוברין את הבאר ממנה רוותה את אהבתה הראשונה לספרות העברית. אביה ישראל כהן עלה לארץ מגליציה בשנת 1925 ועבד בחקלאות, בייבוש ביצות ובבניין. היה ממקימי "קיבוץ הקבוצות" , רעיון לקיבוץ ארצי של כל הקבוצות הקטנות בארץ. לאחר איחוד אחדות העבודה והפועל הצעיר, היה לחבר מפא"י ונשלח בשנת 1930 על ידי ההסתדרות  לפעול בתנועת "החלוץ" בלטביה, רומניה ואוסטריה.

כשחזר הצטרף לקבוצת חולדה והיה חבר בה במשך שלוש שנים, שם הכיר את צביה גורדון ונישא לה. אחר כך הצטרף לשבועון "הפועל הצעיר", שבועון מפא"י והיה לעורכו למעלה מעשרים שנה. כאיש ציבור שעסק רבות בכתיבת מסות ובקורת ספרותית, היה חבר ועד אגודת הסופרים, מערכת "מאזניים" וחבר הוועדה לאמנות וספרות על יד המועצה הציבורית לענייני רדיו של "קול ישראל". הוא נפטר ב- 1986.

על "נוהל קריאת ספרים", שהיה מעין הסכם בינה ובין אביה,  היא מספרת: "בכל יום בצהריים, אבי היה חוזר ממערכת "הפועל הצעיר" ששכנה בבית מפא"י, ברח' הירקון 110, הביתה, כדי לאכול ארוחת צהריים שבישלה אמי, לנוח, ואחר כך לחזור לעבודה עד השעות המאוחרות בלילה. כל יום בצהריים, כשצלצל, פתחתי לו את הדלת ולקחתי את תיק המערכת הכבד. פתחתי את המחיצה בה הונחו הספרים החדשים ש'נתקבלו במערכת', בחנתי אותם ואלה שחשבתי שיעניינו אותי, לקחתי. התנאי היחיד של אבי היה, שקודם ירשום את ה"נתקבלו" ואחר כך אוכל לקרוא בהם".

האם, צביה כהן לבית גורדון, ילידת לודג' למדה עברית בבית הספר של המשורר יצחק קצנלסון, עלתה לארץ בשנת 1929 כחברת "גורדוניה" והצטרפה לקבוצת חולדה. בנוסף לטיפול בבנות נורית וחגית, היא הייתה "עזר כנגדו" של ישראל כהן, והראשונה לקרוא כל מאמר או מסה שכתב, כשהוא מתחשב בהערותיה.

עד כמה השפיעו הספרים על חייה כילדה וכנערה אפשר ללמוד מדבריה של גוברין: "הספרים עיצבו את הביוגרפיה שלי. הזדהיתי עם כל ספר חדש שקראתי שוב ושוב, עד כדי כך שבהשפעתו החלטתי מה אעשה 'כשאהיה גדולה'. כשקראתי את 'שולה הפנינים' החלטתי להיות אמודאית, ב'זיכרונות זואולוג עברי' של ישראל אהרוני, החלטתי להיות חוקרת טבע ובקריאה 'יחיפיפיה' חשבתי להיות עקרת בית ראויה לבעלה".

בניגוד לדור שלה וזה שלאחריו, בהתייחסותה למצב קריאת ספרים בקרב הנוער והצעירים כיום, היא מציינת שהספרים יותר ויותר נדחקים לקרן זווית ומה שאינו קיים במרשתת כמעט ואינו מגיע לתודעתם של אלה הניזונים ממנה. נראה לה שהרגלי הקריאה הולכים ונשחקים והקושי לקרוא ספרות רצינית הולך וגדל ובוודאי ספרים מהדורות הקודמים. היא מציינת שלמרות ששירה ופרוזה הנכתבות היום הן חיות ופעילות, עשירות ופורחות, אלה הן חיי שעה והקוראים, וגם לא מעט מהיוצרים, אינם מכירים את הספרות העברית הקלאסית. זו הסיבה המרכזית לדעתה של גוברין, לרדידות ולהיעדר שורשים של חלק גדול מהספרות הנכתבת היום.

ספרות שרובה היא ספרות לדור הנוכחי ולא ספרות לדורות. כדי לעודד קריאת ספרים, ולא להיות שקועים שעות בסמארטפון, היא סבורה שלמערכת החינוך ולהורים יש תפקיד חשוב בעניין. היא נזכרת בערגה בהיותה תלמידה, בכל יום שישי המורה הייתה קוראת סיפור בהמשכים, מפסיקה אותו בשלב מסוים "והיינו מלאי סקרנות עד להמשך הקראתו ביום שישי הבא".

נורית גוברין ואחותה פרופ' חגית הלפרין, הצעירה ממנה בעשר שנים ובעצמה חוקרת ספרות ועמדה בראש החוג לספרות כללית במכללת הקיבוצים, ניסו במשך עשר שנים לתרום את ספריית אביהם בשלמותה לאחת האוניברסיטאות או המכללות בארץ. העניין לא צלח וכיום לדאבון לבן הספרייה גלתה לאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, כך שחוקרי ספרות צריכים להגיע לשם כדי לעיין במהדורת ראשונות, הקדשות סופרים וספרים נדירים.

חתונה במעיין ברוך
נורית ושלמה
נורית ושלמה

 

מחייה של נורית גוברין לא נפקד החלק התנועתי-קיבוצי, שהיה חלק בלתי נפרד של רוב בני הנוער בשנות הארבעים במאה שעברה. בכיתה ה' הצטרפה לתנועה המאוחדת בקן צפון ולאחר שעברה קורס הדרכה, הדריכה ילדי עולים בג'בליה, גבעת עליה. היא זוכרת היטב שביקרה בבתי חניכים כדי לשכנע את הוריהם לאפשר להם לצאת לטיולי התנועה. כשיצאה עם קבוצתה למחנה עבודה בקיבוץ פרוד, הם שוכנו בפחונים ועבודתם הייתה לנסר "חזירים", כינוי לקצות שורשי היער הטבעי שאכלו עדרי העיזים של הבדווים בסביבה. היא למדה בבית הספר התיכון "תיכון חדש" עם המנהלת המיתולוגית טוני הלה, שלימדה אמנות וספרות כללית והייתה מאד פתוחה וליברלית בדעותיה והשפיעה גם על תלמידיה. בתיכון חדש בשנות החמישים למדו בעיקר תלמידים שהצטרפו ל"תנועה המאוחדת" ול"השומר הצעיר",  מבתים שההשתייכות המפלגתית הייתה של מפא"י ומפ"ם. ההתגייסות לנח"ל הייתה אז צעד טבעי  וגרעין "אחדות" מקן צפון התאחד עם הגרעין מקן ימיה.

הזיכרונות של גוברין מהטירונות בבסיס בטירה, שארכה שישה חודשים, כללו אימונים בסטן, בוץ עד הברכיים ומפקדות נוקשות שציוו עליהן לנקות את המסטינג בברזלית, עד שיבריק כמו מראה. חוויות אלה תרמו בין היתר לכך,  שעד היום היא עוסקת בספורט ופעמיים בשבוע מתאמנת בחדר כושר ומתעמלת בשיטת פלדנקרייז.

בשל"ת שירתה באיילת השחר, שם עבדה במכוורת, ולא פעם חזרה מהעבודה עם פנים נפוחות מעקיצות: "העברנו את הכוורות באזור המפורז שהיה קיים אז ליד גשר בנות יעקב, כדי שהדבורים תוכלנה ליהנות מצוף צמחי הטיון והסביון. את העקיצות קבלתי בעיקר כשרדיתי דבש". מאיילת השחר עם תום השירות הגיע הגרעין כהשלמה לקיבוץ מעיין ברוך. במעיין ברוך פגשה את הפסלים לעתיד מנשה קדישמן ובוקי שוורץ, את הסופר אמנון שמוש שהיה מרכז הדיר אליו הצטרפה לעבודה וגם את שלמה (שלימ'ה) גוברין, שעבד בבריכות הדגים, בנו של חבר הכנסת עקיבא גוברין, שהיה שר התיירות הראשון בממשלת ישראל וחבר כנסת מטעם מפא"י מהכנסת הראשונה ועד השישית.

חתונתם של נורית כהן עם שלמה גוברין התקיימה בפברואר 1956 במעיין ברוך, ובמסורת הקיבוצית של אותם שנים לא נפקד חלק היתולי על הזוג המתחתן. הפעם הוציאו חברי מעיין ברוך חוברת שלמה שעוצבה בכריכתה ובתוכנה כמו שבועון "הפועל הצעיר", שבועון מפא"י, אותו ערך כידוע, אביה של נורית גוברין, ישראל כהן. ש"י עגנון, שלא נכח בחתונה, אבל היה בקשרים עם אביה של נורית, ביקש ממנו שיישלח לו את החוברת.

ממרחק 65 שנים, מיום חתונתם של נורית ושלמה, מספר שמואל שי, איש הרדיו, חברו הטוב של שלמה גוברין, את מעשי הקונדס שלהם, בהיותם נערים בתל אביב של ימי המנדט הבריטי: "למשפחת גוברין היה קו טלפון עקב תפקידיו של עקיבא גוברין ורעייתו שהייתה חברה בארגון 'ההגנה'. בזמן שההורים לא היו בבית,  צלצלנו לבתי מרקחת בתל אביב וביקשנו לדבר עם 'סימה'. כשענו לנו:  'אין כאן סימה' פתחנו בסדרת קללות בערבית, עד שבצד השני ניתקו את הקו". הם המשיכו בקריאות ביניים מאתגרות באספות מנהיגי מפא"י שנערכו בבקרים בשבת. אבל לשיא הגיע שלמה גוברין, בהיותו נער, כשגנב את אקדחו של אביו, חבר ההגנה, בא לבית הספר ואיים עם הכלי על המחנכת שתיתן לו ציונים טובים יותר במבחנים.

בתקופת לימודיו של שלמה גוברין בטכניון, בשנים  1957-1960, הם גרו בקיבוץ נווה-ים ונורית לימדה בבית הספר היסודי בקיבוץ. עם תום לימודיו עברו לתל אביב והיא התחילה לימודיה באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לספרות ומקרא, בקמפוס אבו כביר בדרום העיר. לימים הפך שלמה למהנדס בניין ידוע, שבנה את מוזיאון תל אביב, בית אריאלה, בית הטכסטיל, משכן אמנויות הבמה, בית האופרה ועוד. גוברין התעניין בחייו בתחומי המדע והפילוסופיה כאוטודידקט מתורת האבולוציה  של דרווין ועד ישעיהו ליבוביץ, ואף כתב רשימות דמיוניות המפגישות פילוסופים ומדענים מתקופות שונות בהיסטוריה. נישואיהם ארכו חמישים ושתיים שנים, באהבה ובמשפחתיות גדולות, עד לפטירתו.

הסיבה העיקרית לעזיבת מעיין ברוך הייתה רצונה של נורית גוברין  ללמוד לימודים גבוהים. היא מוסיפה: "להיות לבד בתוך היחד, עם המתח והלחץ החברתי בחיים כש'האנחנו' מחליטים בשבילך, אלה הם דברים שיש בהם מהחיובי והשלילי. אבל אין ספק שהקיבוץ השפיע על חיי כי תנועת הנוער, גרעין הנח"ל והתקופה במעיין ברוך אלה הן שנים מעצבות והן תרמו לי רבות בעבודה הפיזית, בקשיים של חיי היומיום וגם בתענוג לחיות בנוף ובטבע עם חבריי לגרעין. כשרוב החברים עזבו נעלמה תחושת היחד". בני משפחתה המורחבת פזורים בקיבוצים דפנה, יפתח, גבת, יוטבתה ויד מרדכי.

לגבי הדרך ההיסטורית של הקיבוץ,  מדברת גוברין על שלוש קבוצות: החלוצים המייסדים, הממשיכים מכוח האינרציה,  וקבוצה השלישית של היום, שהדור הקודם לא השכיל להביא בחינוכם להמשכיות והם חשים חולשה ואוזלת יד, דבר שהביא להפרטה ולהחלשת הערבות ההדדית. בעיקר יש לה ביקורת על היחס לוותיקים,  כיצד מתייחסים בחלק מהקיבוצים למצבם הכלכלי. גוברין מצטטת לעניין זה  את דבריו של צבי לוז, סופר ואיש אקדמיה, בנו של יו"ר הכנסת קדיש לוז מדגניה ב', שאמר כי "החיים בקיבוץ הם בניגוד לטבע האדם".

 

תמונה משפחתית
תמונה משפחתית

 

תרבות נבנת נדבך על גבי נדבך

לא ניתן להפריז בתרומתה של נורית גוברין לחקר הספרות העברית לדורותיה והיא נחשבת למובילות ואולי אף המובילה בתחום. דרכה האקדמאית החלה בקבלת תואר ראשון בספרות ותנ"ך באוניברסיטת תל אביב בשנת 1964. עבודת הדוקטור שלה עסקה בכתב העת "העומר" ועורכו ש. בן ציון, בו פורסם סיפורו הראשון של ש"י עגנון "עגונות" שעל שמו הוענק לספר שם העט שלו. בשנת 1990 נעשתה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. עיקר חידושיה במחקר הספרות העברית מתבטאים בתפיסה כמערכת שלובה תרבותית והיסטורית שמשיקה לתחומים החברתיים, הביוגראפיים וההיסטוריים.

יכולותיה המחקריים מצטיינים, בעיקר בשבעת כרכי "קריאת הדורות" וגם באין ספור רשימות ומאמרים על גדולי הספרות העברית, בהצגה מפורטת ומוארת של התהליך ההיסטורי-תרבותי שהוביל את הספרות העברית ממזרח אירופה, לארצות הברית ומשם לארץ ישראל. לא ניתן למנות במסגרת כתבה בעיתון את היקף מחקריה, אך ניתן להזכיר את הספרים שפרסמה על גרשון שופמן, דבורה בארון וספרה "חסד החיים – דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי" על אהרון מגד, שהיה במשך שתים עשרה שנה חבר קיבוץ שדות ים. פינה חמה יש למחקריה בכתיבה ובגילוי של סופרות עבריות.

גוברין זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין היתר בשנת 1993 בפרס קריב על ספרה "ברנר – 'אובד עצות'  ומורה דרך", פרס ביאליק בשנת 1998 במשותף עם אריה סיון ואפרים קישון, פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות וב-2010 אות יקיר העיר תל אביב.

לשאלה האם ההוראה עבורה היא הנאה עול היא עונה ביושר: "ההוראה הייתה והיא עד היום הנאה רבה. יחד עם זה יש בה גם עול. הנאה גדולה במיוחד, כשקהל הלומדים משכיל, אינטליגנטי, מעריך, מעוניין ומכיר תודה". גוברין מקדישה את כל שעות הבוקר לכתיבה ושעות אחר הצהריים והערב לקריאה ולעבודות שאינן דורשות ריכוז מרבי. בעבר וגם לאחר צאתה לגמלאות היא כותבת במכונת כתיבה ומאז 1986 במחשב.

על תפקידה כחוקרת ספרות היא כותבת בהקדמה לספר השביעי ב"קריאת הדורות,  ספרות עברית במעגליה", שיצא כאמור לאחרונה:     "'נטורי קרתא' של הספרות העברית ואני בתוכם, חשים חובה ושליחות לא לוותר על העושר התרבותי העצום הגנוז ביצירות המופת של הספרות העברית, אלה שבדרך ואלה שבשוליה, אלא להמשיך לחקור אותן ולגלות בהן פנים חדשות. כל זה כדי למשוך, בכל זאת ולמרות הכול, את לב הקוראים והחוקרים בהווה".

את האני מאמין שלה ותפיסתה העקרונית כלפי מחקריה ובמהותם של כל המחקרים היא ביטאה בשני ערבי השקה שנערכו לספר לאחרונה במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר: "תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך. אין יש מאין, והכלל של 'חדש מפני ישן תוציאו' אינו חל עליה. כל מחקר הוא נדבך נוסף בבניין זה, הנשען על קודמיו ושמש בסיס לאלה שיבואו אחריו". בהמשך היא מדמה את הספרות העברית המשתקפת בספרה בשלושה דימויים: האחד כשדה, המצמיח אילנות גבוהים, עצים, שיחים נמוכים ועשבים – יחד הם מהווים את מערכת האקולוגיה הספרותית, שחלקיה מזינים זה את זה; השני, תמונת פסיפס שבה לכל אבן יש תפקיד, מרכזי או שולי וכולן יחד יוצרות את התמונה השלמה; השלישי, כחלק מן התרבות, כבניין רב קומות, הנבנה נדבך אחר נדבך. אי אפשר לבנות את הקומות העליונות ללא הנחת יסודות מוצקים לבניין כולו.

בהתקרבה לשנתה השמונים וחמש היא מציינת בגאווה את שלושת ילדיה בעלי תואר ד"ר: עמרי לפיסיקה, ערי למדעי הצומח וענר לפסיכולוגיה-פילוסופיה, כשהנכד רועי הוא ד"ר בביופיסיקה. על אלה נוספים במספר תשעה נכדים, חמשה נינים ושניים בדרך.

 

1.10.1993 צלמה ריאן
1.10.1993 צלמה ריאן
ספרות הקיבוץ

ימֶיה של ספרות הקיבוץ כימיו של הקיבוץ. ימיה של ביקורת ספרות הקיבוץ כימיה של ספרות הקיבוץ. אין סוף יצירות ספרות נכתבו על הקיבוץ, בידי סופרים חברי קיבוץ, מי שהיו חברי קיבוץ, מי שחיו בו זמן ארוך או קצר, לרבות אורחים לרגע. הוא הדין בביקורת הענפה שליוותה ספרות זו מראשיתה.

מקובל לקבוע שסיפורו של צבי שץ: "בלא ניב", שפורסם בכתב העת 'האדמה' בעריכתו של ברנר (אפריל 1920), הוא הסיפור הראשון המתאר חיים בקבוצה.  ולאחריו סיפורו: "בתיה" ('האדמה', אפריל 1923). סיפורים עצובים אלה, על "המשולש" של שני גברים ואישה אחת, על הקושי של החיים בקבוצה, על הבדידות של היחיד בתוך היַחד, נתנו את הטון. למציאות זו, היה המשך, מתוך חידוש, פיתוח והרחבה במרבות יצירות ספרות הקיבוץ.

כמעט כל מי שתיאר את הקיבוץ, נקלע ל"מילכוד הקיבוצי", שמשמעותו: אין אפשרות לצאת ידי חובת שני הצדדים, ומה שלא יכתוב, תמיד ישאיר את אחד הצדדים בלתי מרוצה. אם יתאר את הקיבוץ כ"גן עדן" וכמקום אידיאלי, שבו פתרון למצוקות היחיד, החברה והלאום, ימצא חן בעיני קוראיו חברי הקיבוץ, אבל יחטא לאמת הפנימית שלו, ולמציאות כפי שהיא; אם יתאר את המציאות הקשה כפי שהיא, ייחשב כמי שמוציא את דיבת הקיבוץ רעה, יעורר עליו את חמתם של הקוראים חברי הקיבוץ, חבריו.

בין הדוגמאות הרבות מספור, מן הראוי להזכיר שלוש בלבד. סיפורו של ס. יזהר "אפרים חוזר לאספסת"  ( 1938). יזהר, שלא היה חבר קיבוץ, ששהה כמורה בקבוצת גבע שלושה שבועות בלבד, חש את המתח המאפיין את החיים בה. זהו סיפור, מאוזן, לכאורה,  שבסופו אפרים מקבל עליו את דין התנועה ומוותר על נטיותיו הפרטיות. לכן, המבקרים חברי הקיבוץ, ביניהם: עזריאל אוכמני, דניאל בן-נחום ודוד כנעני, שיבחו אותו. אבל האחרים, במיוחד ממרחק השנים, ראו בו דוגמה דווקא לחיבוטי היחיד שהחברה דורסת אותו.

הדוגמה השנייה היא הדרישה מאת הסופר ג. שופמן, שבנו התחנך בקיבוץ עין חרוד, והוא הגיע אליו כמבקר, לְמה שקראו אז: "הזמנה חברתית": התביעה לכתוב ספרות שתשבח את החיים בקיבוץ  בפרט ובארץ ישראל בכלל.   שופמן כתב רִשמֵי ביקור בקיבוץ על רקע "מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט" /1936 – 1939) ותיאר, זמן קצר לאחר עלייתו ארצה (תרצ"ח/1938) את החיים בקיבוץ.  הוא תיאר את אווירת הפחד, הרגשת האימה וחוסר הביטחון, בארץ בכלל ובקיבוץ בפרט, ובתוכם את דמותה של הנערה בקיבוץ, שהמשיכה והאהבה אליה בלבד יש בכוחן להקל על האימה ולסייע בעול החיים הקשה המוטל על הבחורים. "הקצף" יצא על רשימתו: "בין גלבוע וגלעד" (אפריל 1939) שבה כתב: "'נקודות' בתוך ה'נקודות' הן הנערות היפות המעטות, אחת בקבוצה ושתים בקיבוץ". בין השאר כתב לו שלמה רייכנשטיין, מסופרי הקיבוץ המובהקים: "ובאמת: יש יותר, יש". ורבקה גורפיין נעלבה בשם "הבנות" בכלל ו"בשם כל הבחורות הלא-יפות" בפרט וכתבה: "סוף סוף הבחורה היפה חרגה מזמן ממסגרת הגוף הצעיר והיפה – והפכה לסמל של ערכים הרבה יותר בעלי קיימא מאשר היופי".

הדוגמה השלישית הידועה ביותר,  היא ספרו של דוד מלץ: 'מעגלות' (1945), חבר קיבוץ עין-חרוד. הספר שהופיע בהוצאת עם עובד, עבר צנזורה של ברל כצנלסון, שמחק ממנו קטעים ארוטיים, ועורר סערה גדולה עם הופעתו. על התקבלות סוערת זו נכתבה ספרות שלמה: ספרים, מחקרים, רשימות וזיכרונות. אחת הטענות המרכזיות הייתה, שהספר הוא סכנה לקיום הקיבוץ, לערעורו החברתי, כיוון שהוא מתאר מציאות שאינה מחמיאה לקיבוץ, בלשון המעטה. הוא אינו מקיים את הפסוק: "אל תגידו בגת" ומוציא את דיבת הקיבוץ רעה. היו גם שזכרו את האיסור שחל על הקריאה בספר מסוכן זה.

במאבק זה בין תיאור הרצוי כרצוי לבין תיאור המצוי כמצוי,  נִצחו "אמת הסופר" ו"אמת הספרות". הספר זכה בפרס ברנר (מאי 1945), הראשון שהוענק, וקבע את הטון. גילוי נאות: בין השופטים היה גם אבי, ישראל כהן. ובין הנימוקים נכתב: "(הספר) אינו משלם מס שפתיים לתעמולה, אלא שואף לבטא את האמת הפנימית."

מתח זה, ומלכוד זה, קיימים מאז ועד היום בספרות הקיבוץ לדורותיה. פושטים צורה ומשנים צורה. מתגלגלים באפשרויות רבות ומגוונות, בַּהֶקשרים ההיסטוריים והחברתיים המשתנים.

הערה  ביבליוגרפית: אוֹרי קריץ וראובן קריץ: סיפור הקיבוץ', 3 כרכים, הוצאת סיפרי פוּרה, 1997. זהו המחקר המקיף ביותר בנושא זה.

כתבה: נורית גוברין

קרדיט תמונה: הרצל חקק

לרכישת הספר לחץ.י כאן

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחודשים האחרונים אנחנו רואים פתאום חיות שלא נראו במחוזותינו שנים רבות:  חדף, גירית דבש, קמטן,  צבוע מפוספס, סרטביש שעירון ועוד ועוד. זה לא מקרי, בגזר כבר המון שנים שמים דגש על קיימות   טבע
3 דק' קריאה
ראשי הרשויות בית שאן ועמק המעיינות: תוקם מינהלת אזורית לקידום וטיפוח השטחים הפתוחים, יש למצוא פתרון לנושא נחל האסי ז'קי לוי – ראש עיריית בית שאן ויורם קרין – ראש המועצה האזורית עמק המעיינות
2 דק' קריאה
״קליקה ערבה תיכונה״ – נחנך מתחם עבודה משותף ראשון בערבה התיכונה ביזמת המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ומועצה אזורית הערבה התיכונה: מתחם העבודה המשותף והמסובסד הראשון בערבה התיכונה "קליקה ערבה תיכונה" משתרע על שטח
3 דק' קריאה
אופיר אלסר הוא סמנכ"ל השיווק והמכירות החדש של Top Seeds International, חברה ישראלית מובילה בעולם במחקר ובשיווק זנים היברידיים חדשניים של ירקות איכותיים. אופיר אלסר, 49, בוגר מנהל עסקים, עבד במגזר הצמחים הצעירים בחברת
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן