יבול שיא
הרפת והחלב
20190922 194350
12 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

סיפורו של שלמה הגני – הטייס שהרס ובנה

שלמה הגני חי בשני עולמות במקביל – טייס מסור בחיל האוויר עם שני עיטורי מופת,  ורכז בנייה מסור בקיבוצו  גן שמואל. את החיבור בין השניים מתמצת משפט אחד שאמר שלמה בריאיון עמו ביחס למלחמת ההתשה. "השתתפתי ברוב המבצעים שלה, מהפעולה הראשונה. בבוקר הייתי עובד בבנייה, בצהריים הייתי עובד בהריסה, או להפך. מתחיל בהפצצה מעל התעלה, ובגמר הטיסה – חוזר לבנייה. אתה מתיישב במטוס, טס לתעלה, יורים עליך, משגעים אותך – אתה מפציץ, ואח"כ אתה חוזר כאילו שום דבר לא קרה"

ב-1974 ראיין העיתונאי ואיש הרדיו גדעון לב ארי את מי שהיה אז טייס-הקרב המבוגר ביותר בחיל האוויר ובעל עיטור המופת, שלמה הגני (הניג). וכך סיפר לו הניג על מלחמת יום כיפור: "התברר שהמלחמה קשה מאוד וחמורה מאוד. ידענו שיש לאויב טילים ולא הופתענו מהם, אבל הופתענו מהיעילות שלהם ומהמגבלה שהם מטילים עלינו. במלחמת ששת הימים היינו מלכים, אבל ביום הכיפורים לא יכולנו להסתובב כמו שרצינו, הטיסות היו הרבה יותר קשות. אבל למדנו להסתדר עם הטילים, ולמדנו לא לפחד כל כך. בין הטייסים הצעירים היו הרבה חולים, אבל אני לא חליתי אף יום.. לא היה לי אף ביטול טיסה. טסתי כל הזמן, בלי הגבלה, אפילו ביקשתי קצת יותר, כדי לעודד את החבר'ה. השתדלתי לחייך הרבה, לצחוק, להרים את המורל, לתת דוגמה". שנה לאחר אותו ראיון, הוענק לו עיטור המופת על חלקו באותה מלחמה. עיטור המופת השני שלו. בתעודה שקיבל מידי הרמטכ"ל מוטה גור נכתב כך: "רס"ן שלמה הניג הוא טייס הקרב המבוגר ביותר בח"א. הוא ביצע במלחמת יוה"כ 31 גיחות תחת אש, ביניהן הגיחות הקשות והמסוכנות ביותר שניהלה הטייסת. רס"ן שלמה הניג שימש מופת לטייסים הצעירים ממנו בעשרות שנים – בדמותו, בבגרותו, באומץ ליבו, בקור רוחו וברמת ביצועו."

זהו סיפורו של שלמה הגני (הניג), האיש והמופת, מקיבוץ גן שמואל, שנולד ב-1926 ונפטר ב-1996, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-70. איש אשכולות, רב פעלים, בנייה ועשייה, שתקצר היריעה הזאת מלתאר את כולה. מי שחייו המלאים נעו כל השנים בשני קוים מקבילים, הקיבוץ וחיל האוויר. את שניהם אהב, ולשניהם חש מחויב, ובשניהם בלט ובנה ושימש דוגמה. אהבתו הנוספת, הראשונה, הייתה כמובן משפחתו הגדולה – אשתו, הסופרת והמשוררת עמירה הגני וחמשת ילדיהם. הכתבה הזאת בנויה בעיקר על ראיונות עם עמירה וחברים מח"א, ועל מקורות נוספים, כמו חוברת הזיכרון המושקעת שערכה עמירה, ויצאה במלאת שנה למותו.

 

שלמה הניג כסגן צעיר
שלמה הניג כסגן צעיר

 

ילדות, נעורים, קורס טייס

עמירה: "שלמה נולד באוקטובר 1926 בצריף קופת חולים בעין חרוד. בן בכור להוריו, אתיה ויהושע הניג, שעלו מגליציה עם קומונה של השומר הצעיר. באותו זמן הם היו חברים בקבוצת עבודה שנדדה ברחבי הארץ. לאחר ששלמה נולד, הוריו שכבר שבעו נדודים, חיפשו מקום של קבע. חברים, מימי העלייה מגליציה, המליצו להם לבוא לקבוצת גן שמואל, שכבר שכנה במקום הקבע שלה, ליד חדרה. לא היו בה הרבה חברים אבל היו כבר כמה ילדים. כך, בסוף 1926, כששלמה היה בן 3 חודשים, הגיעה משפחת הניג לגן שמואל, וקבעה בו את מושבה. בקיבוץ נולדו שתי אחיותיו של שלמה, דינה ונעמי. גם שתי אחיותיה של אתיה, אימו, הגיעו לקיבוץ בעקבותיהם. המשפחה נשארה בגן שמואל, ושלמה גדל בקבוצת אורן, הקבוצה הראשונה של הקיבוץ. בסוף כיתה ו', כל הכיתה עברה למוסד שומריה במשמר העמק, שם הם בילו את כל שנות התיכון, בשנים 1939-1945."

על אותן 6 שנים מעצבות כתבה עמירה כך: "עד סוף ימיו ראה שלמה בשנים ההן במשמר העמק, תקופת זוהר שעיצבה את אופיו ואת ערכיו. שם קיבל והפנים את הזדהותו השלמה והמוחלטת עם התנועה, והגשים אותה בהדרכה – שנה אחר שנה. במוסד, בגן שמואל, ובקני השומר הצעיר בחדרה ובתל אביב. שם (בשומריה) הצטרף לקבוצת הכדורעף, ועם חבריו יסדו את קבוצת הכדורעף של גן שמואל, שזכתה פעם אחר פעם בגביע המדינה. עם נבחרת ישראל בכדורעף גם נסע לאירופה – פעם ראשונה – לפריז."

עמירה: "ב-1945 חזרה הקבוצה של שלמה הביתה, לגן שמואל. אז הוקמה בקיבוץ קבוצת הבניין ושלמה החל לעבוד בבניין, מקצועו ועיסוקו כל חייו. כשפרצה מלחמת השחרור, שלמה היה מגויס במסגרת מקומית. רק כשהמלחמה נגמרה, הבנים התחילו להתגייס לצבא. שלמה, שתמיד הדריך בשומר הצעיר, היה בטוח שילך לנח"ל, להיות קצין של הגרעין שהדריך בת"א. אבל אז הוא עשה מבדקים של חיל האוויר וראו שהוא מתאים לטייס. כך, בלי שום כוונה מוקדמת, הוא הגיע לקורס טייס."

על אותה תקופה, סיפר שלמה באחד הראיונות עימו: "למעשה התחלתי להילחם כבר בתור ילד, בסוף מאורעות 1936. הייתי הולך עם אבא שלי, עם הרובה, שומר והולך בפרדסים, כנגד הפורעים. במלחמת השחרור השתתפתי ב'הגנה', במה שקוראים היום הגנה מרחבית. השתתפתי בכל מיני קרבות מקומיים, קרבות באזור. בשנת 1950 עברתי קורס מ"כים ונעשיתי סמל מחלקה. בשנת 1951 היה הקרב האחרון שלי בתור איש חי"ר, בתל מוטילה. רק אז התגייסתי לצה"ל, במסגרת המכסות של בני משקים. גויסתי בתור טירון מן השורה, אבל ב"קלט" שאלו אותי אם אסכים להתגייס לחיל האוויר. זה היה דבר שבכלל לא ציפיתי לו. בזמנו, חיל האוויר היה אגדה. חשבתי: אני אהיה טייס?! מקצוענות, חתימה לחמש שנים, ריחוק מהקיבוץ. כל חיי הייתי איש-קיבוץ נאמן. רציתי להיות מועיל בצבא. חשבתי שאהיה קצין קרבי, איש חי"ר לוחם, שימלא את שירותו למען המולדת. ומוזר, כשזומנתי לראיון ושאלו, אולי אתה מוכן להיות טייס, לא חשבתי הרבה ואמרתי: 'כן'. ומאז התחילה הדרך הארוכה שלי בחיל האוויר. הלכתי בלב שלם ובנפש חפצה לקורס טייס, והייתי אומר – גם בפיק ברכיים. אבל החלטתי לנסות, והלך לי."

עמירה: "שלמה התגייס למעשה רק ב-1951, בגיל 25! אמרו לו 'אתה חייב ללכת לקורס טייס, ואם תרצה אח"כ לעזוב, תעזוב'. הוא התחיל וראו שהוא מאו

ד מתאים. אחרי הטיסה הראשונה זה כבר היה מקרה אבוד. הוא התאהב לגמרי בטיסה. הוא אמר לי: 'כשאני ממריא אני משאיר את כל המציאות מאחורי ומרגיש ציפור דרור'. מעולם לא ויתר על יום מילואים, על הזדמנות לטוס. את קורס-טייס מס' 12 של ח"א הוא סיים ב-1953, בהצטיינות, במגמת קרב. בקורס קראו לו "סבא הניג", כי היה הרבה יותר מבוגר מכולם."

 

עמירה ושלמה בצעירותם על הדשא בקיבוץ
עמירה ושלמה בצעירותם על הדשא בקיבוץ

 

איך הכרתם?  

"אני בת עין החורש, מהקבוצה הראשונה של הקיבוץ. בחופש הגדול בין י"א ל-י"ב היינו בסמינר בבית אלפא, וגם שלמה היה שם, מדריך של אחד ה'גדודים' מת"א. הוא היה מאד מבוקש. הכרנו כבר קודם, אבל שם בסמינר היו לנו כל התנאים ובלילות, אחרי ההרצאות, היינו מטיילים. שם זה התחיל, ולא נגמר. אני הייתי בת 17 והוא בן 25. אח"כ הוא התגייס ואני עברתי עם כל הקבוצה שלי למזרע, לשנת י"ב. שלמה היה בקורס טייס ובשבתות הגיע לבקר אותי במזרע. אח"כ גם אני התגייסתי, לחיל האוויר, ושלמה סיים את הקורס והגיע לרמת דוד. הוא היה מחויב לשנת קבע אחת. בשנת 54' התחתנו, כשהייתי עדיין בצבא. כשעמדתי להשתחרר, הבהירו לי בעין החורש שאני חייבת לחזור לקיבוץ, אז ויתרתי על השחרור ועברתי לשרת ברמת דוד, יחד עם שלמה. פשוט כדי שנוכל להיות יחד. שלמה היה בטייסת 101, ואני סמלת מבצעים באותה טייסת. עזר ויצמן היה אז מפקד הבסיס, בשיא תהילתו, ומוטי הוד סגנו. באנו אל עזר לשיחה והסברנו לו את מצבנו המיוחד. אז עוד לא היה מקובל שמשפחות גרות בבסיס, אבל עזר מאד שמח לעזור לנו ואמר שנקבל בבסיס כל מה שצריך. עברנו לגור בבית ישן של הצבא הבריטי, ממש מתחת למסלול. כל המראה ונחיתה כל הבית רעד, אבל התרגלנו והיה לנו כיף שם. הבית היה גדול יחסית למה שהכרנו והרגשנו כמו בווילה. אחד הלקחים שהפיקו מאיתנו בחיל האוויר היה לעולם לא לתת לזוג להיות יחד באותה טייסת. זה לא טוב ולא נכון. אבל אנחנו כן היינו, זוג נשוי, באותו בסיס, באותה טייסת, עד שהשתחררתי וחזרתי לעין החורש ושלמה נשאר ברמת דוד. אז התחילה שנה מאוד קשה מבחינתנו. היינו כבר זוג נשוי ופתאום גרנו שוב רחוק אחד מהשני. זאת הייתה תקופה אחרת. בעין החורש שיבצו אותי לעבוד בחדר האוכל. העבודה הייתה במשמרות בוקר/ערב. אחרי משמרת בוקר הייתי נוסעת בטרמפים לרמת דוד, נשארת שם לילה וחוזרת למחרת למשמרת ערב. ככה חיינו. גם מבחינה ביטחונית זו הייתה שנה מתוחה ושלמה כל הזמן טס. בקיץ 55 נולדה איריס, הבת הבכורה שלנו, וכמה חודשים אח"כ שלמה השתחרר ועברנו סוף סוף לגן שמואל. לפני כן, באותה שנה, קרה המקרה שעליו הוא קיבל את הצל"ש הראשון."

וזה סיפור המעשה (פי שנכתב בעיטור המופת הראשון שקיבל): "בעת טיסת אימונים שגרתית במטוס קרב (ספיטפייר), הרגיש לפתע סגן שלמה הניג, כי אין לו עוד שליטה על הגה הגובה של המטוס. הניג התקשר עם מגדל הפיקוח וקיבל הוראה שלא להסס לצנוח, אלא אם הוא מעריך שיוכל לנחות בעזרת המנוע ומאזני המטוס בלבד. סגן הניג בילה באוויר 25 דקות נוספות לשם פיתוח הטכניקה הדרושה להנחתת המטוס המקולקל. כתוצאה מקור רוחו ושליטתו במטוס, למרות שברור היה לו כי צפויה סכנה לחייו, הצליח לבסוף לנחות, ובזאת הציל את המטוס. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת."

עמירה: "באותו יום הוא בא הביתה וסיפר לי על הדשא בקיבוץ, 'היום עשיתי משהו שעוד אף אחד לא עשה'. רציתי להרוג אותו: מה אתה מסכן את עצמך עם הגרוטאות האלה? כששאלתי אותו למה לא קפצת, הוא אמר לי: 'חבל על המטוס'. כזה הוא היה. אני לא חושבת שהוא פחד בכלל. לא אז ולא אי פעם. בכל אופן מעולם הוא לא דיבר על פחד. הוא חשב איך הוא פותר את הבעיה ובזה הוא התעסק. כשנגמרה שנת הקבע שלו, חיל האוויר רצה שהוא ימשיך וגם שלמה רצה. עזר ויצמן בא לגן שמואל והתחנן במזכירות שייתנו לו להמשיך, אבל גן שמואל אמרו: 'בשום אופן לא. הוא סיים שם והוא חייב לחזור לקיבוץ'. שלמה קיבל את הדין והשתחרר, אבל אז הוא הציב לקיבוץ את התנאי: בעתות שלום הוא טס יום אחד בשבוע, ובעתות מלחמה לפי הצורך. הוא הרגיש מחויב לחיל האוויר והוא בחיים לא ויתר על זה. הוא גם מאוד אהב את זה. הוא חזר לעבוד פה בבניין ובשלב מסוים גם יצא ללימודי הנדסאות-בניין בטכניון. לימודי ערב. בבוקר ניהל את הבניין בקיבוץ ואחר הצהריים נסע ברכבת לחיפה. כשחזר, בלילה, חברים היו אוספים אותו מהרכבת, הוא היה מגיע הביתה ומתחיל להכין שיעורים. זה היה מאד קשה, בדיוק גם אני למדתי אז הוראה באורנים, אבל את הלימודים הוא סיים בהצטיינות".

מתי הפכתם מהניג להגני?  

"בשנת 65' הציעו לשלמה שייצא לצרפת להביא מטוסי אוראגן לארץ. אבל אז דרשו ממנו, אם הוא נוסע, להחליף את שם המשפחה לשם עברי. הכל היה צריך לעשות תוך יום אחד, להחליף שם ולהוציא דרכון. שלמה בא להתייעץ איתי ואמרתי שחייבת להיות ה' בהתחלה, כי אני הרצברג מהבית ואח"כ הניג, אז גם השם החדש יתחיל עם ה'. ואז פשוט עשינו שיכול אותיות, והניג הפך להגני. סידרנו הכל תוך חצי יום ולמחרת שלמה המריא לצרפת. אבל בחיל האוויר הוא תמיד נשאר הניג, עד היום."

 

 

שלמה הגני הניג בתא הטייס
שלמה הגני הניג בתא הטייס

 

בבוקר בונה, בצהריים הורס, או להיפך..

עמירה: "בשבועות שלפני מלחמת ששת הימים החלה תקופת ההמתנה, ושלמה היה שבועיים בכוננות. הוא היה אז בבסיס חצור וסיפר לנו שרבין הגיע אליהם, לא כדי לעודד אלא כדי להתעודד. הוא (רבין) נכנס אליהם חיוור לגמרי ויצא מהם אדם אחר, הרבה יותר מעוּדָד.."

מתקופת ההמתנה והמלחמה כתב שלמה מכתבים הביתה. כולם הגיעו לאחר תום המלחמה. להלן שני קטעים מתוכם:

5.6.67 – יש שעת שין! אנו יוצאים! הדבר הפך לעובדה. עוד 20 דקות וניכנס לעיצומה של המלחמה. כולם מצפים מאתנו. אני מתפלל שלא נכזיב. גורלנו, גורלכם, גורל כולנו, בידינו. אני שולח את המכתב לפני שאנו יוצאים. ודאי כאשר תקבליהו, ההיסטוריה תקפוץ הרבה, הרבה קדימה, ומי יודע מה יקרה. איני יודע אם אחזור. אני מקווה שכן. אם לאו, החזיקי מעמד ודעי, שהרגשתי היא שמילאתי חובתי כפי שאני בחרתי לעצמי. ויהיה טוב.

6.6.67 – יום שני למלחמה. יום קשה ביותר, אך התוצאות – פנטסטיות! במכה כבירה עלינו על כל שדות האויב. זה ממש קשה לתאר מה הלך שם. אמנם נ.מ חזק, אך בכל זאת הצלחנו לתקוף ובהצלחה רבה. היית צריכה לראות איך נדלקו המיגים. פוף – ומטוס נדלק, והנך עוזב שדה ומשאיר אחריך עמודי עשן נוראיים..

עמירה: "מיד אחרי הניצחון הגדול בששת הימים, הציעו לשלמה לעבור לסקייהוק. הוא היה מת לעשות את זה. הוא הלך לשיחת קיבוץ וביקש חופש של 9 חודשים כדי לעבור קורס על סקייהוק ברמת דוד. כולם הצביעו בעד, חוץ מחבר אחד שהתנגד. אפילו אישרו לו רכב צמוד כדי שיוכל להגיע הביתה. במלחמת ההתשה הוא כבר טס על סקייהוק בטייסת 109 (טייסת העמק) ברמת דוד. הוא תמיד אמר "5 ימים בשבוע אני בונה ויום אחד אני הורס".

על 3 המלחמות, קדש, ששת הימים וההתשה, סיפר שלמה בראיון עימו: "במבצע קדש הטסתי מוסטנגים. כאשר חזרתי בערב ממשימה, פגש אותי מפקד הבסיס והודיע שמפקד הטייסת נהרג, ואני מקבל את הפיקוד על הטייסת. הייתי בן 31. מבחינת חיל האוויר – מבוגר, אבל צעיר בתור טייס. המשכתי בכל הקרבות כמפקד טייסת, ואז השתחררתי, חזרתי הביתה. במלחמת ששת הימים הטסתי אוראגן. יצאתי עם שחר ה-5 ביוני למשימה הראשונה שלנו – ביר גפגפה. אחר כך תקפנו בדמשק, ברבת עמון ובכל החזיתות. שבוע ימים אחרי המלחמה השתחררתי, חזרתי לקיבוץ, לעבודה בבנייה. גמרתי להרוס, המשכתי לבנות. אח"כ באה מלחמת ההתשה, והשתתפתי ברוב המבצעים שלה, מהפעולה הראשונה. מאז הייתי משתתף כמעט בכל שבוע בטיסת הפצצה. בבוקר הייתי עובד בבנייה, בצהריים הייתי עובד בהריסה, או להפך. מתחיל בהפצצה מעל התעלה, ובגמר הטיסה – חוזר לבנייה. אתה מתיישב במטוס, טס לתעלה, יורים עליך, משגעים אותך – אתה מפציץ, ואח"כ אתה חוזר כאילו שום דבר לא קרה."

מלחמת יום כיפור

עמירה: "היינו בטיול בחו"ל. פעם הראשונה שלי בחו"ל, טיול ארוך, כמה שבועות. חזרנו ביום חמישי ולמחרת שלמה נסע לכנף (רמת דוד). הוא חזר משם ואמר לי: 'תשמעי, הולכת להיות מלחמה, הייתי כבר יכול להישאר שם. זה בטוח מלחמה, אין לי ספק בזה. נקום בשבת מוקדם בבוקר ואצא'. קמנו, שתינו קפה, ואז שמענו מטוס קרב מעלינו. צלצלו ואמרו לו תצא לשער, יבואו לאסוף אותך. הוא היה כבר בן 47. בצהריים, כשהרדיו החל לשדר, כבר היה הרוג אחד מהטייסת שלו, חנן איתן ממשמר העמק. הטייס הראשון שנהרג במלחמה. זה היה יום קשה מאד, גם לי אישית. כולם היו פה בחצר הקיבוץ, הגיעו אוטובוסים לקחת חברים לצבא, למלחמה. ידעו שיש כבר קרבות ושלמה כבר היה שם. זה לא באופי שלי להראות שאני נשברת, אז הלכתי רגע לחברים, לבד. הגעתי אליהם ושם התפרקתי. ואני לעולם לא אשכח להם איך הם קיבלו את זה. בשקט, בהבנה, בלי לעשות עניין.

"במהלך המלחמה היה לנו נוהל. בגלל ששלמה לא טס בלילה, כל יום לאחר הטיסות הוא היה מתקשר ואומר לי שהכל בסדר, שאוכל לישון. לא היה לנו טלפון בבית, אבל לשכן שלנו היה ושלמה היה מתקשר לשם, תמיד באותה שעה, וחיכינו כבר ליד הטלפון. אחרי שהשכבתי את הילדים הלכתי כל ערב למוסד, הייתי אז מחנכת של כיתה י"ב. הייתי יושבת איתם ומדברת איתם וזה עזר לי להתחזק. המלחמה הזאת עשתה לשלמה משהו, כמו לכולם. המספר הגבוה של האבדות, זה לא פשוט. אתה שותה בבוקר קפה עם מישהו קרוב, ובצהרים הוא כבר איננו. אבל הוא נשאר באופיו מדריך בשומר הצעיר, עד הסוף. צריך לתת דוגמה, להיות אחראי, להיות חזק, להדריך את הצעירים. כזה הוא היה".

דוד יצחק היה מפקד טייסת 109 במלחמה. "נכנסתי לתפקידי כמפקד הטייסת כחודש לפני המלחמה" מספר דוד, "אבל את שלמה, כמו את רוב הטייסים הוותיקים, הכרתי כבר קודם. בסוף המלחמה, כל מפקד טייסת קיבל הוראה לתת שם אחד לצל"ש. החלטתי, יחד עם כולם, לתת אותו לשלמה. במלחמה הזאת, שאיבדנו בה טייסים ומטוסים, והיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש ולהתאים את עצמנו מחדש, בתוך כל זה, הטייסת, ואני כמפקד, נשענו על הטייסים הוותיקים. אנשים מהסביבה (של רמת דוד) שהיו כוח המילואים שלנו. חבר'ה מבוגרים יותר, עם ניסיון, שעברו כבר מלחמות, ואתה יכול להישען עליהם מבחינת העוצמה האישית, החוסן הנפשי ומה שהם הקרינו לטייסים הצעירים. שלמה היה אחד מהם. הוא לא היה שונה מכולם, הוא היה אחד מקבוצת הוותיקים הזאת, עם ייחוד בשתי נקודות: 1. הוא היה הוותיק והמנוסה ביותר. 2. הוא היה השלו ביותר. שלמה הקרין שקט וזה היה מיוחד בו. הוא היה למוד מלחמות ובעל חוסן נפשי חזק מאד, וגם בזמן המלחמה הקשה הזאת הוא לא שינה את אורחות חייו. בין הטיסות הוא היה יושב על המרפסת, מוציא ספר וקורא. כל ההתנהלות שלו הקרינה עוצמה ושקט בלתי רגילים. ובעיקר זה היה חשוב לצעירים."

 

שלמה ואביו מניחים את אבן הפינה לבית העם בגן שמואל
שלמה ואביו מניחים את אבן הפינה לבית העם בגן שמואל

 

פרישה, קיבוץ

עמירה: "המלחמה נגמרה ושלמה חזר לקיבוץ, לבניין. הוא המשיך לטוס ברמת דוד, באותה טייסת, עד שנת 78, ואז פרש בגיל 52. כשהיה בן 50 כל הטייסת הגיעה לקיבוץ, שמו אותו על כיסא והרימו אותו באוויר. שלמה אף פעם לא עשה עניין מהגיל. צריך להבין שהוא היה ב'טייסת העמק' שהיו בה המון קיבוצניקים ומושבניקים מהאזור. זה היה חלק גדול ממנו ומהחיים החברתיים שלנו. כולם היו חברים של כולם, ושלמה אהב להיות שם ואהב לטוס ולכן עניין הגיל מעולם לא עלה. אחרי מלחמת יום כיפור, איריס, הבת שלנו, התגייסה, לחיל האוויר כמובן, ושירתה כפקידת מבצעים באותה טייסת. שלמה היה מאוד גאה בה שם. במלחמת לבנון הראשונה, בגיל 55, הוא התגייס והיה קצין סיוע אווירי באוגדת עינן. הוא ישן באוהל סיירים, בשק שינה, אכל מנות קרב והיה מאושר שהוא עוד מביא תועלת. בלילות הוא לא ישן הרבה והיה מאזין לרשת הקשר. גם יאיר, הבן השני שלנו, היה אז במלחמה, בסיירת מטכ"ל. בשנות ה-80 שלמה עבד במחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי. שתי קדנציות היה שם רכז ביצוע. כמו שהוא בנה כל השנים בגן שמואל, עכשיו הוא בנה בכל הארץ. בגן שמואל, גולת הכותרת של עבודתו הייתה בניית חדר האוכל שעליו היה מאד גאה". בראיון שנתן שלמה למעריב בשנת 78',  לרגל פרישתו מחיל האוויר, הוא אמר (בין היתר): "עזוב את הטיסות ועזוב את המטוסים. בוא תראה את חדר האוכל החדש שבנינו. פאר היצירה!"

עמירה: "חוץ מהבניין, שלמה היה תמיד פעיל בתרבות ובחגים בקיבוץ. אני תמיד הייתי בעסקי תרבות, והיינו שותפים. זה מה שהכי נחוץ לרכזת תרבות.. הוא עשה איתי המון דברים, אבל הוא היה תמיד מאד מעורב ומשולב בתרבות של גן שמואל. למשל הוא תיכנן וביצע את הבמה והטריבונות של חג הביכורים. הוא חי תמיד בשני עולמות במקביל, חיל האוויר, והקיבוץ. לאורך השנים הציעו לו המון דברים בחוץ, להיות בקבע, לטוס באל על, בכימאוויר, ותמיד או שהקיבוץ לא הסכים או שהוא לא רצה או שאני התנגדתי, אבל בסופו של דבר הוא היה קיבוצניק מאד מסור, ובעיקר מאד נאמן לגן שמואל. הוא לא רצה לשמוע על אף מקום אחר, רק קיבוץ ורק גן שמואל."

"אחרי התקופה בקבה"א שלמה עבד במפעל של גן שמואל עד שהציעו לו להיות רכז הבנייה של המועצה האזורית. הוא נענה בשמחה, והקים, בין היתר, את בית הספר האזורי "רעות" בעין שמר. עזר ויצמן, שהיה אז נשיא, הגיע לטקס הפתיחה, וכשהוא שמע מי היה אחראי על הבנייה, הוא הודיע שעד ששלמה לא יושב לידו, לא מתחילים. קראו מהר לשלמה, הוא הגיע עם בגדי עבודה וישב ליד עזר, המפקד, כל הטקס. שלמה כבר היה אז חולה, וזה היה ניכר עליו. כשגילו את הסרטן, כבר היה מאוחר מדי. אבל הוא לא ויתר, היה בטוח שיבריא, וחי עוד חמש וחצי שנים עם המחלה. באחד הימים, כשהיינו בבדיקה קשה בתל השומר, עברו לידנו שני טייסים שהכירו אותו וראו את מצבו. השמועה פשטה בחיל האוויר והגיעה עד בית הנשיא. יום אחד עזר וראומה התקשרו בדרכם מי-ם לקיסריה ואמרו שהם באים להיפרד. הם הגיעו אלינו הביתה, ישבו עם שלמה ונפרדו ממנו. כששלמה נפטר, זה הופץ מייד בכל החייל, ואפילו טייסי אל על שמעו את זה בקשר. למחרת כולם הגיעו ללוויה. בגן שמואל נהוג להציב את הארון במועדון, בבית אורי (ע"ש אורי אילן), ואנשים באים להיפרד לפני הלוויה. כל החברים מחיל האוויר הגיעו וישבו שם בשורה הראשונה, ופתאום הודיעו שהנשיא מגיע. זה היה בהפתעה. הוא נכנס לאולם, והיית צריך לראות את זה: בבת אחת, כל אנשי חיל האוויר, כאיש אחד, קמו לכבוד המפקד. אחר כך הוא גם הספיד את שלמה בבית הקברות."

 

קבוצת הכדורעף של גן שמואל 1950. שלמה הניג שני משמאל
קבוצת הכדורעף של גן שמואל 1950. שלמה הניג שני משמאל

 

על שלמה הניג, חייו ומעלליו, אפשר להמשיך ולספר בלי סוף. כמעט לא סיפרנו על הכדורעף שהיה אהוב עליו בצעירותו, על הבניינים הרבים שבנה ברחבי הארץ, על כל הדברים המיוחדים שתיכנן וביצע, לאו דווקא המבנים הגדולים, ולא דיברנו בכלל על משפחתו הגדולה, חמשת הילדים, איריס, יאיר, אורון, שירי ורואי, והנכדים הרבים (היום גם יש נינים). כיוון שהכתבה הזאת יוצאת לכבוד יום כיפור, וכן עסקה בחלק שמילא חיל האוויר בחייו, בחרתי לסיים עם ציטוט אחד, מתוך ראיון שנתן לאחר טיסת הפרידה שלו ברמת דוד, הפרידה מהטייסת האהובה עליו, והפרישה מחיל האוויר: "נכון שאני פורש בצער. פרישה זה תמיד דבר עצוב. אבל אני שלם עם זה. אני מאושר שלא קטעו אותי באמצע הקריירה העשירה שלי כטייס המבוגר בצה"ל. כשנפרדתי מטייסי הטייסת, איחלתי להם דבר אחד: שאיש מהם לא יטוס עוד במלחמה."

תגובה אחת

  1. מעולה מרגש ומהנה. זה הנוער המיוחד שאין שני לו באהבת הארץ והשרות המסור והפעולה בצבא.
    יהי זכרו ברוך

    בקשה ; אם יצא ספר לזכרו אני מבקש לקנות
    יקיר דוידאור -דודסקו.
    הסבא דוד הודבקו היה הראשון שהגיע לתכלית עם עשרה שוטרים בשנת 1903

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במושב ארבל החלו בחגיגות לציון 70 שנה לעליה לקרקע. כבר אין הרבה חקלאים בארבל אבל כל אדמותיו (4,000 דונם) מעובדות. נפגשנו עם יורם ברודבקה, חקלאי וותיק ששני בניו ממשיכים לעבוד איתו במשק. יורם: "מעולם
10 דק' קריאה
מעת לעת משתנים תעריפי המים, תמיד כדאי להתעדכן במחירים האחרונים באתר רשות המים בכתובת הבאה: http://www.water.gov.il פירוט התעריפים בטבלאות מייצג תעריף כולל לצרכן, ואינו מחליף את הפירוט הנדרש מהספק בהודעת החיוב. בטבלאות התעריפים מוצגים
2 דק' קריאה
ביצועי פרות חלב שניזונו במנות המכילות חציר או תחמיץ חיטה – סיכום שני מחקרים שהוצגו בכנס המדעי 2006 לא התקבל הבדל משמעותי בביצועים בין האבסת חציר ותחמיץ צמח החיטה שנקצר באותו מועד להכנת שחת
4 דק' קריאה
"לעצור את החרם הפלסטיני על החקלאות הישראלית." "איך יכול להיות שהרשות הפלסטינית סוגרת את המעברים לסחורות ישראליות וממשלת ישראל שותקת"? עשרות חקלאים עלו בתאריך  10.10.19 בשיירת טנדרים ומשאיות לירושלים לכיוון ביתו של ראש הממשלה.
1 דק' קריאה

כתבות נוספות

דילוג לתוכן