אולי בשנה הבאה מעוז חביב
יבול שיא
הרפת והחלב
קריאת התורה

פרשת השבוע: פרשת כי תצא

6 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פרשת השבוע: פרשת כי תצא

פרשת כי תצא   דברים כד

(יד) לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: {טו} בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (ס) {טז} לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: (ס) {יז} לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: {יח} וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (ס) {יט} כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (ס) {כ} כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: {כא} כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: {כב} וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

 

אפרים חזן כותב שפרשתנו היא אחת הפרשות העשירות במצוות, ומונים בה לא פחות מ-74 מצוות. קשה מאוד לגלות את העיקרון המארגן את סדר הדברים, אך ניתן לארגן קבוצות של מצוות סביב נושאים חברתיים ומשפחתיים. אחת הקבוצות הבולטות היא מצוות – לקט, שכחה ופאה –  הנכנסת תחת הכותרת "מתנות עניים" (דב' כד:יט-כא). שלושת הפסוקים הללו כוללים את הצירוף "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". מטרת המצווה ברורה  –  עזרה חומרית לחלש, כמו שאר דיני הצדקה. מצד שני מצוות אלה מקריות בחלקן, שהרי עיקרן חוסר מודעוּת ואפילו שכחה; אדם לא יכול לקיים מצוות "שכחה" מתוך מחשבה ובכוונה תחילה.

בעל "ספר החינוך" מעמיד את עיקר מצוות שכחה על חינוך האדם לנדיבות, ומאות שנים אחר כך   על כך מוסיף הר' שמשון רפאל הירש: "מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא… הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של העניים."

כיוון נוסף וחשוב, הוא הנתינה דרך כבוד. במצוות אלה לא הנותן הולך אל הנצרך, אלא להפך, ואין הדבר תלוי ברצונו הבלעדי. התורה מזכה את העני בלקט שכחה ופאה, הוא בוחר לו את השדה, הוא מלקט על פי יכולתו, בדרך המוסכמת עליו ועל חבריו המלקטים, הוא האדון למתנתו. ניתן אולי להשוות היום את נתינת הצדקה לעני במוצרים ובכסף, לעומת קבלה  של כרטיס חיוב שמאפשרת לו לבחור את המוצרים והשירותים שהוא רוצה וצריך.

החברה מתחנפת לעשיר, והוא זוכה ליתרון ולסבר פנים יפות בכל מקום, ללא קשר להיותו ראוי לכבוד זה. ברור שבכל דבר הנקנה בכסף יתרונו של העשיר גדול ורב. כנגד מצב זה, וכנגד חוסר ההערכה והזלזול בעני באשר הוא עני, יוצאים במחאה סיפורי עם שונים, וכמה מן השירים היפים שכתבו משוררינו לאורך הדורות. כך הוא, למשל, שירו של רבי אברהם אבן עזרא:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –  /  אֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב –  / אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, / אוֹ יַעְלֶה מִשְׁכָּב –

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, / נוֹלָד בְּלִי כוֹכָב!

 

מה שהביע ראב"ע בתמציתיות רבה, פירט והרחיב שש מאות שנה אחריו פייטן בן מקנס, רבי שלמה חלואה (=שח"ל),  בשירו "אמת מארץ חדל חדול". התיאור המפורט והסאטירי, ההומור החד והעוקצני, תוך הבלטת הניגוד בין העני לעשיר, ובעיקר הצביעות הרבה ביחס החברה לזה כנגד זה – כל אלה  בונים סטירה חברתית ושיר מחאה ממדרגה ראשונה.

קטע מהשיר:

 

 

בַּיוֹם וּבַלַיְלָה שַׁמָּשֵׁי עָשִׁיר לֹא יִיעָפוּ
וְשַׁמָּשֵׁי חָכָם מִסְכֵּן רֹאשָׁם חָפוּ
הַלָּלוּ אֲנָשִׁים לָהֶם יִכְסָפו
וְהַלָּלוּ לָהֶם בְּסִירָה אוֹתָם יִדְחֲפוּ

 

גַּם זֹאת לֹא תַּכִּירוּ בוֹ וּבִנְעָרו
בְּצֵאתוֹ לַשּׁוּק הַכֹּל מִמֶּנוּ יָגוּרוּ
מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק יָפֶה לוֹ יִבְחֲרוּ
בָּשָׂר שָׁמֵן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים לוֹ יִבְזוֹרוּ

 

דַּל וְעָנִי בְצִדּוֹ שׁוֹבְרוֹ
כְּסוּתוֹ תָעִיד עָלָיו וְשִׂמְלָתוֹ לְעוֹרו
מִכָּל מַאֲכָל חֵלֶק הָרַע לוֹ יִבְחֲרוּ
כְּרָעַיִם אוֹ בְדַל אוֹזֶן הוּא בְּשָׂרוֹ

 

יֶלֶד חָכָם וּמִסְכֵּן חָכְמָתוֹ בְזוּיָה
עָשִׁיר זָקֵן וּכְסִיל הוּא כְּמוֹ תַאֲוָה נִהְיָה
עָרֵב לְנֶפֶשׁ אוֹהֲבָיו כְּמַיִם בַּצִּיָּה
כִּי הוּא יַצִּילֵם מִפֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה
כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאוּהו
כִּי לְאֵין יָדוֹ, עַל מַה יְקָרְבוּהו
בְּיוֹם שִׂמְחָתָם יְכַחֲשׁוּ בְקִירְבָתוֹ וִיבַזוּהוּ
וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: 'קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגּוֹאֲלֵינוּ הוּא'

 

לֵיל שֶׁלֶג וּמָטָר עָשִׁיר בְּשִׂמ
וְעָנִי וְאֶבְיוֹן בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה
זֶה מַצָּעוֹ כָפוּל וַחֲבִיתוֹ פְתוּחָה
וְזֶה עָרוּם יָלִין וְאֵין מַשֵּׂאת וַאֲרוּחָה
מָטָר יְשַׂמַּח עָשִׁיר כִּי יִבְטַח עַל מְאוֹדוֹ
וְעָנִי בוֹ יִתְעַצַּב כִּי אֵין כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ
זֶה אוֹצְרוֹתָיו מְלֵאִים בָּר וְלֶחֶם וּמְזוֹן מִסְעָדוֹ
וְזֶה כָּל יוֹם חַיָּיו תְּלוּיִים נֶגְדּוֹ

 

על ההבחנה בין צדק לחסד כותב יובל שרלו. לטעמו בנבואות של ישעיהו  הנביא טען לשיבוש חמור בתפיסה הדתית של האמונה. בני האדם נוטים לחשוב שמוקד הקשר בין אדם לאלוהיו קורה במצוות, בעליה למקדש, בצום ובתפילה. הנבואה נטלה על עצמה תפקיד, ללמד שלא כך הם פני הדברים. אלוהים מצפה לבסס את הקשר על תיקון חברתי של העולם. זהו הבסיס לעבודת האל.

 

בילי סביר כותבת:" תשתדלו לשכוח משהו בשדה". הלוואי והיינו זוכרים זאת גם היום, כשהמכונות החקלאיות היעילות אינן מותירות כלום אחריהן, כשאנחנו משליכים כמויות מזון עצומות, כשאנחנו מבזבזים בלי חשבון ובלי לחלוק עם העני, הגר, היתום והאלמנה. הם אתנו גם היום.  החובה להשאיר מן היבול לעניים הוזכרה כבר בספר ויקרא פרק יט פסוקים ט-י, וגם בפרק הזה. חובה זאת מתייחסת לבעלי האדמות בתהליך איסוף היבול, ומצווה עליהם לא לשוב ולקחת את מה שנותר אלא להשאירו. בפרק שלפנינו מוזכרים יבולי הדגן, הזית והגפן – האוסף אלומותיו מן השדה ושכח או הותיר עומר, אלומה קטנה, לא ישוב לקחתו; כך אין לחזור וללקט את מה שנותר על עצי הזיתים או הגפנים לאחר איסוף היבול. חז"ל מבארים שמצוות אלה חלות על כל יבול חקלאי כולל עצי פרי.

היא מפרשת את מונחי מתנות עניים:

לקט – כמות קטנה של שיבולים, או כל יבול אחר הנופל מידי הקוצר, הקוטף או הבוצר;

פאה – כמות של תבואה בקצה השדה, אשר בעל השדה צריך להשאיר לעניים ולא לקצור. כדי להגדיר מהי כמות פאה נאותה תקנו חז"ל להשאיר אחד משישים;

שכחה – יבול שנשכח בשדה, בכרם או במטע, שכדי למוצאם היה על בעל האדמה לחפשו מאוחר יותר באופן מיוחד;

עוללות – ענבים אשר גדלו ללא אשכול או שנתלשו מהאשכול תוך כדי הבציר.

 

עדי אפריימי-כהן ויוליה פירסט-קירט מנסות להסביר את מניעי ותועלות הנתינה לעני.

צריך לסייע לחלשים כי הם אינם יכולים לסייע לעצמם, מתוך חמלה. כדי ליצור עולם טוב יותר. כי כך עושה אדם מוסרי.  כי זו הדרישה הדתית – מי שפוגע בחלשים – ה' יפגע בו. כי אולי יום אחד גם אנחנו נגיע למקומם, ונרצה שיסייעו לנו. כי אם הם יהיו נואשים מדי הם עלולים "לקום עלינו".

למרות הנימוקים המגוונים והמשכנעים, כנראה קשה לאדם לתת משלו ועדות לכך הוא ריבוי החוקים בתורה המתייחסים לסיוע לחלש. ריבוי זה מעיד כי הגנה על החלש בחברה היא ערך מוסרי מרכזי בתורה, אולם כנראה היה צורך בחוקים רבים כדי שמי שיש לו יעניק למי שיש לו פחות.

התורה מנסה לחייב אדם להתחשב בחלש ממנו לעשות זאת. אוסף הצווים בפרשתנו מציג רשימה של נימוקים האמורים לשכנע כל אדם מישראל לציית לחוקים הסיוע לחלשים.

– …וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ -העני יברך אותך, אתה תהיה צדיק בעיני ה', והוא יגמול לך. נימוק תועלתני.

– כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ – הוא עני (התורה חוזרת כאן על המובן מאליו), והחשוב ביותר – נפשו, חייו, תלויים בכך שתשלם את משכורתו בזמן, אחרת לא יוכל לקנות את מזונו ומזון משפחתו. הבחירה בביטוי "נושא" מדגישה את תלותו בך. כמו "נושא תפילה" או "נושא עיניים" כלומר הוא משתוקק למשכורתו וזקוק לה עד מאוד. זהו נימוק מוסרי – מצפוני

– וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא – אם העני "יתלונן" עליך בפני ה' אתה תחשב כחוטא לה' ותיענש- נימוק שהוא איום.

לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ –נימוק תועלתני.

– וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה – גם הלווה היה חלש ונזקק וה' הצילו מעושקיו במצרים. נימוק דתי (מדגיש את חובתו של איש מישראל כלפי ה').

לדברי צבי אדר, הנימוקים מיותרים ואולי אף מזיקים. ריבוי נימוקים עלול להחליש את תוקף החוק .אם ציווי הוא נחוץ וחיוני הרי שאין צורך להכביר בנימוקים. מצד שני, ריבוי הנימוקים מחליש צווים שאין בצדם נימוק כיוון שריבוי הנימוקים יוצר ציפייה לנימוק של כל הצווים, לכן יהיה מי שיטען שצו שאין בצדו נימוק ראוי לבטלו.

ריבוי הנימוקים מעיד  על המצב הקיים, בו בעלי הכוח והשליטה לא התחשבו בחלשים, פגעו בהם וניצלו את חולשתם וגם על הקושי הרב הן בקיום הצווים והן באכיפתם.

דומה שלא צריך להסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שהמצב כיום דומה למדי. המלחמה  שאסרה  התורה על טבעו של האדם אולי ראויה לשבח אך אינה מצליחה כנראה לאורך הדורות.

ספר דברים מביא טעמים למצוות לא כדי להצדיקן אלא כדי לחנך דרכן את העם. טעמי המצוות הופכים את המצוות לחינוך – חינוך לצדק ולדת אמת. הוא בוחר לחנך דווקא דרך החוק, כלומר דרך העשייה – ואפשר לחנך דרך העשייה רק כשהיא מנומקת .

נראה שהמסקנה הנובעת מהדיון היא שלפנינו דרישות המציבות נורמה של מידה של חסד; שהוא מעבר לצדק ומעבר לחוק. זאת ועוד, לא ניתנים ב"חוקים" כלים לאכיפה של ממש, ודאי לא על ידי "בית דין של מטה", ולכן אין להם ערך בבית המשפט. הנימוקים הרבים, שבעצם מחלישים את החוקים, לפי תפיסת אדר שהבאנו, מלמדים שתכליתם של החוקים הללו היא לחנך. במילים אחרות, אין מדובר כאן בחוק יבש אלא במגמה להשפיע על התנהגותו של האדם מתוך שאיפה לטפח בו חמלה, מוסר ואנושיות. סיוע לחלש והתחשבות בו, כדרך חיים, "מאמן" את האדם להיות רגיש ואמפטי לסבל הזולת, כך שגם אם לא יהיה בקיום החוקים סיוע שלם ומקיף לעני והיענות לכל צרכיו, יהיה להם ערך גם בטיפוח אדם טוב יותר וביצירת עולם טוב יותר.

 

פרשת השבוע: פרשת כי תצא: שבת שלום, שבת של קריאת שמות, של גאולה, של מחויבות לארץ, של תיקון עולם והפיכתו לטוב יותר.

פרשת השבוע – פרשת ראה 

תמונה: מרכזי להבה 2011 טבריה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בשבוע שעבר פירסמתי מודעה בה הצהרתי על חיפושי בעקבות סיפורים חיים אחרים, צבעוניים ומרגשים של מושבניקים שרוצים לספר את סיפורם האישי. הגעתי אל צמח בן אהרון (53+2), מושבניק שגר בגבעת יערים מיומו הראשון. "לכל
9 דק' קריאה
לאחר חתימת הסכמי הסחר עם איחוד האמירויות, עכשיו גם בבחריין יזכו לטעום מהפירות והירקות תוצרת הארץ, כבר בשבועות הקרובים בתום סדרת מפגשים ותיאום בין שר החקלאות ופיתוח הכפר, אלון שוסטר, ומנכ"ל המשרד, ד"ר נחום
3 דק' קריאה
"עד אור הבוקר, עד שחר ינצנץ, שכם אל שכם, סובה עד אין קץ" (מילים – אהרון אשמן, לחן – מרדכי זעירא), שרו ורקדו בהתלהבות בחדרי האוכל, חלוצי הקיבוצים בשנות ה-30 וה-40 במאה שעברה לאחר
2 דק' קריאה
אופי רייך, חבר מושב בית לחם הגלילית, מונה למנכ"ל מועצת הדבש. הוא מחליף את זאב מידן, שפורש לאחר כארבע שנים בתפקיד. רייך, נשוי + 3,  בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול ממכללת רופין ותואר שני
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן