פרשת תולדות
בראשית פרק כו
{א} וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: {ב} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: {ג} גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: {ד} וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: {ה} עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.
רד"ק כותב על וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ – בארץ כנען. מלבד – לומר , שלא היה רעב אַחֵר מאז ועד עתה, ולא יצא אברהם מן הארץ אלא מפני הרעב; וכן יצחק בנו לא יצא אלא מפני הרעב; ומפני המקנה הרב שהיה להם, היו יוצאים מן הארץ מפני הרעב.
זכריה דורי כותב, שרעב אצל בני אנוש בעולם קורה בגלל חוסר מזון שעיקרו דגנים. כאשר האסמים והממגורות ריקים ואין אמצעי תחבורה יעילים כדי לשנע מזון ממקום למקום, סכנת הרעב גדֵלה. הרעב מביא לנדידת עמים מן המדבר אל שטחים מיושבים, והוא משמש עילה למלחמות ולשחיתות. הבצורת והרעב נגרמים בין השאר מהיעדר טל ומטר. כשם שהטל הכרחי לגידולי הקיץ, הגשמים הכרחיים לגידולי החורף, ומכאן התפילה ישראל "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". סיבות אחרות לרעב הם מצור ומלחמות, ומפגיעות של להקות ארבה ומחלות צומח.
לרעב השפעה מרחיקת לכת על החברה. הוא עלול להוביל למרי אזרחי, כמו דור המדבר שמרד במשה ובאהרון והטיח דברים לעברם: "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' טז:ג). רעב עלול לגרום לאבדן צלם אנוש ואף לקניבליזם, ככתוב בקללות: " ַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (ויק' כו:ל). קללה נוראה זו התגשמה בימי אחאב, בתקופת הרעב כתוצאה מהמצור על שומרון. אז אמרה אישה אל רעותה: "תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכֲלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת-בְּנִי נֹאכַל מָחָר" (מל"ב ו:כח).
הנפגעים הראשונים בשנות הרעב הם העשירים, אנשי התפנוקים ששמחתם דועכת ופניהם נופלים, כלשון המדרש. (מדרש הגדול מא, נו):
אמר ר' שמואל בר נחמני, לא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני העולם אלא עשירים, שבזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חברו, ובזמן שהוא עני אין לו פנים לראות מפני שהוא מתבייש מחברו.
בארץ ישראל נמצא קו הגשם שהוא 200 מ״מ גשם בשנה לפחות, בבקעת באר שבע. כמות כזו של משקעים מאפשרת גידול דגנים למחיה. בשנים גשומות קו הגשם יכול להדרים, ובשנים שחונות – להצפין, ובעקבותיו נודדים הנוודים צפונה, הם ועדריהם. שנות בצורת קורות לא רק במיעוט גשמים אלא גם באי פיזור נכון שלהם. במקרה כזה גשמים אלה אינם נחשבים לגשמי ברכה.
אירועי הרעב במקרא: עשרה שני רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (ג:יז). ואחד בימי למך, שנאמר: "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' ״(ה:כט), ואחד בימי אברהם: ״ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" ( יב:י), ואחד בימי יצחק שנאמר: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן״ ( כו:א), ואחד בימי יעקב שנאמר: "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב", ואחד בימי שפוט השופטים שנאמר: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (רות א:א), ואחד בימי דוד שנאמר: ״ ַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים" (שמו"ב כא:א), ואחד בימי אליהו שנאמר: "חַי ה' אֱ -לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי" (מל"א יז:א), ובימי אלישע שנאמר: ״ וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן״ (מל"ב ו:כה) שהוא מתגלגל ובא לעולם, ואחד לעתיד לבא שנאמר: "לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם–כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ, אֵת דִּבְרֵי ה'״. (עמוס ח:יא).
אֲנִי רָעֵב מילים: יהושע (יוש) הלוי לחן: ספירוס אולנדיזוס, יאניס תיאודורידיס
אֲנִי רָעֵב
בִּטְנִי מִצְטַמֶּקֶת מֵרָעָב
אִם לֹא אֹכַל תִּדָּבֵק
הַבֶּטֶן שֶׁלִּי לַגַּב.
הָאֲכִילָה
אוֹתִי מוֹצִיאָה אֶל הַמֶּרְחָב
אִם לֹא אֹכַל תִּדָּבֵק
הַבֶּטֶן שֶׁלִּי לַגַּב.
אִם לֹא אֶהְיֶה שָׂבֵעַ אָז אֶשְׁתַּגֵּעַ
בשיר פשוט זה, באמצעות מילים פשוטות, יש ביטוי לחוויה הגופנית והנפשית של הרעב.
שמוליק דוד כותב שבעשור שחלף ( 2010-2020) העולם לא הצליח להתמודד כהלכה עם בעיית הרעב. מדינות העולם קבעו בעצרת האו"ם בשנת 2015 "מטרות פיתוח גלובליות", וכללו בהן כמטרה מרכזית את מחיקת הרעב עד לשנת 2030, כך שיהיה ZERO HUNGER. בפועל, יותר מ-820 מיליון איש עדיין מוגדרים כסובלים מרעב. כלומר, בערך אחד מכל תשעה אנשים על פני כדור הארץ.
דו"ח ארגון המזון והחקלאות של האו"ם חושף, כי לאחר עשור של צמצום ניכר בשיעור תת התזונה בעולם, הוא התייצב על 11% בארבע השנים האחרונות. בד-בבד, מספר האנשים הסובלים מרעב גדל באיטיות: כיום, כ-821 מיליון איש מוגדרים כרעבים, לעומת 785 מיליון בשנת 2015.המצב חמור במיוחד באפריקה, שבה אחד מכל חמישה אנשים חי בתת תזונה.
הגורם האקלימי מהווה גורם חשוב לרעב. מדינות המוגדרות "רגישות לבצורת" באפריקה שמדרום לסהרה סובלות מעליה ניכרת בשיעור תת התזונה: שיעור זה עלה מ-17.4% ל- 21.8% בשש השנים האחרונות. במדינות שאינן נתונות לבצורת, המצב טוב יותר ושיעור תת התזונה בהן פחת.
הוא מדגיש, שהמדינות הנתונות בסיכון צריכות לפעול להגברת הביטחון התזונתי באמצעות השקעות זהירות בתקופות של גאות כלכלית. עליהן לפעול לצמצום הפגיעות הכלכלית, לפתח כושר התמודדות עם משברים כלכליים, העלולים להתחולל, ולהתאושש מהם במהירות. לדעת מומחי האו"ם, על מדינות אלו לבצע שינוי מבני, לחזק את קהילותיהן, ולהבטיח שאיש לא יישאר מאחור, נתון להדרה ולעוני, וחשוף למצבי רעב. הוא מסכם: על מדינות העולם המבוסס והאדיש לשלוף את הארנק, ולסייע.
הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל (קטע)
המילים המקוריות נכתבו בצרפתית על ידי אז'ן פוטייה (1816–1887) .
התרגום המקורי נעשה על ידי אברהם שלונסקי.
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה
לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עָם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְׂגָב אָדָם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם
רַק לָנוּ עֲמֵלֵי הַיְּקוּם
הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ
וּלְכָל הוֹלְכֵי בָּטֵל לֹא כְלוּם
אֵין רַב רִבֵּנוּ וּמוֹשִׁיעַ
לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר
בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה נַבְקִיעַ
אֲנַחְנוּ דֶּרֶךְ אֶל הָאוֹר
קטע מאותו אותו שיר בתרגום חיים חפר:
קוּם עַם עוֹבֵד, הָרֵם דְּגָלֶיךָ
מִן הַשָֹדֶה, מִן הַסַּדְנָה,
כָּל הָרָעֵב שָלוֹם וְלֶחֶם,
הוּא אָח אִתְּךָ לָאֱמוּנָה.
עוֹלָם יָשָן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,
מִגַב כָּפוּף נִפרֹק הָעֹל,
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה,
לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל.
האינטרנציונל התיימר להיות שיר העמלים והמדוכאים. הם אמורים היו להתאחד, ללא גבולות לאומיים, למרוד ברעב, בעוני, בדיכוי וליצור עולם חדש. ניתן לומר שהשיר מלהיב וצודק, כשאיפה, אך לא הצליח להתגשם.
רעב –סיגלית בנאי (קטע מהשיר)
סִיוָן יוֹשֶׁבֶת בְּבֵית קָפֶה סִפְרוּתִי
מְחַכָּה לִפְגִישָׁה עִם הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁלָּהּ
כּוֹתֶבֶת בְּמַחְבֶּרֶת חֲלָקָה
“אֶת כָּל הָעוֹלָם הָרָעֵב
הָיָה אֶפְשָׁר לְהַאֲכִיל
בְּמָה שֶׁהָעוֹלָם הַשָּׂבֵעַ
מוֹצִיא עַל פְּסִיכוֹלוֹגִים”
עַד שֶׁהַמֶּלְצָרִית מְבִיאָה לָהּ חֲלַב סוֹיָה
כּוֹתֶבֶת “כֻּלָּנוּ פּוֹסְט טְרָאוּמָטִיִּים”
מַבִּיטָה בַּשָּׁעוֹן
מַשְׁאִירָה שְׁטָר שֶׁל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל
וְיוֹצֵאת
בַּטִּפּוּל הִיא בּוֹכָה
לֹא בְּטוּחָה
אִם זֶה עַל הָעוֹלָם הָרָעֵב
אוֹ עַל הָרָעָב שֶׁבְּתוֹכָהּ
על רעב מסוג אחר כותבת בנאי. רעב השוכן בתוך אישה, נפשי, לא פיזי. בשיר מנוגדת חוויה הרעב הזה מול רעב ממשי . עושר המסוגל לממן לעצמו טיפול פסיכולוגי מול עוני.
"רעב" תערוכה, 2005 , אוצרת: נעמי אביב
בתערוכה הוצגו עבודות ציור, צילום, פיסול ווידיאו. הן הציעו אוסף של נגיעות בנושא שהוא תמיד פוליטי (אין רעב שאיננו פוליטי), אף שיש לו היבטים פיזיולוגים, פסיכולוגים, תרבותיים ומטאפוריים. לא כל האמנים המשתתפים פעלו מתוך תודעת רעב במובן הפוליטי, אבל, אוצרת התערוכה, מאמינה כי כל אמנות היא פוליטית ממילא, ועשתה בחירות שמעבירות משהו מחוויית הרעב או תוצאותיו, באמצעות פרקטיקות אמנותיות ודימויים מסוימים המקרינים מצבים של רדוקציה, צמצום, רזון, גרמיות, כרסום, חיוורון, חולשה, דעיכה, ריקון ומוות.
לעומת זאת, אנתולוגיית סרטי הווידיאו הקצרים הציעה נגיעות תיעודיות המנסות להתקרב אל קורבנות הרעב (ילדים בהודו, באפריקה) או לבחון מנגנונים שמשמרים מצבים של סף-רעב (פלסטין, ישראל, אמריקה) בקרב אוכלוסיות מוחלשות הסובלות מהעדר לגיטימציה (פלסטינים, עובדים זרים).
תמצית הסיפור אמן הצום / פרנץ קפקא :הסיפור מתאר גיבור שעיסוקו הוא "אמנות הצום", כלומר הוא עורך מופעים שבהם הוא חושף את היותו צם. הוא יושב בתוך כלוב יממות וימים שלמים, ואינו אוכל דבר ובכך חושף לקהל את אומנות הצום שלו. בתחילת הסיפור מתוארת תקופה שבה נחל אמן הצום הצלחה בקרב הקהל. היה לו אמרגן שהיה עורך לו הופעות בירידים בערי אירופה השונות; קהל היה מגיע להופעותיו ומתפעל מ"אמנותו" והדבר היחיד שהפריע לאמן הצום היה שהאמרגן שלו אינו מאפשר לו לממש את אמנותו ולצום באופן טוטלי ללא הגבלה ומגביל את צומותיו לארבעים יום.
תקופת ההצלחה של אמן הצום הסתיימה לפתע ואנשים חדלו להתפעל ממנו ולבוא למופעיו. אמן הצום שתשוקתו להופיע בפני קהל לא פסקה , משכיר את עצמו לקרקס.
בקרקס הוא מוצב בחוץ לידי כלובי החיות, לשם נוהר קהל רב. אולם הקהל לא בא לצפות בו כי אם בחיות. בשל חוסר התעניינות הקהל זונח אותו גם צוות עובדי הקרקס; הם מניחים לו לצום ללא הגבלה, מזניחים את כלובו, את ספירת ימי הצום, את הכרזות. הוא מתמוטט אל תוך הקש שעליו הוא ישב אך ממשיך לצום בהתמדה.
לבסוף אחד המשגיחים מבחין "בבזבוז" של כלוב שומם. שולח עובדים לחטט בקש ומנהל שיחה אחרונה עם אמן הצום הגוסס. בשיחה זו אומר אמן הצום, שצם כיוון שלא מצא כל חייו אוכל ערב לחכו ומת. המשגיח מתייחס אליו כאל משוגע זניח שסוף סוף ניתן להפטר ממנו. לאחר מותו קוברים אותו יחד עם הקש ומכניסים לכלובו פנתר מלא חיים שהופך לחביב הקהל.
דפנה אדלר כותבת ש"אמנות הצום" כפי שהיא מתוארת בסיפור היא קיצונית ובלתי מתקבלת על הדעת. צום ממושך הוא דבר מסוכן שמביא למוות. זו למעשה הכרזה על גסיסה מרעב כעל אמנות. אמן הצום מתייחס למופע שלו כאמנות וכך גם החברה הסובבת אותו עד לשלב מסוים. למעשה יש כאן אנטי יצירה והשאלה מהי אמנות נמתחת כאן לגבולות של אבסורד ופרדוכס – כלומר למצב שבו מופע של ויתור על החיים וגסיסה מוגדר כאומנות וזוכה לסממנים של מיצג אמנותי . יש ממד בלתי סביר בתופעה שהסיפור מתאר במיוחד במשכי הזמן המיוחסים לצום: אמן הצום צם ברצפים של ארבעים יום במשך שנים, ולבסוף צם ללא הגבלה עד למותו מבלי שזה מטריד איש.
הסיפור מעורר החלחלה של קפקא מעצים את התחושות הקשות ממילא שגורם הרעב בגרסת "אמנות הצום" שלו.
פרשת תולדות: נאחל לעצמנו להיות שבעים לאכול במידה ולא להיות אדישים לאלה שצריכים את עזרתנו בשבירת הרעב.
