יהודה ניר - מרכז הפלחה בקיבוץ סעד
יבול שיא
הרפת והחלב
ציפורה גולן

צריף רובנשטיין עין השופט

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בצריף רובנשטיין מחוץ לחצר המשק בעין השופט, הוקם בשנות הארבעים מפעל לייצור חומרי נפץ עבור  "ההגנה". היו במפעל שתי סכנות:  האחת – עבדו בו עם כספית רועמת,  והשנייה – פחד מהבריטים שיגלו במה עוסקים בו. עדותם של חמישה חברים/ות  שעבדו בייצור הנשק 

 

לפני ובזמן מלחמת השחרור היה מחסור חמור בנשק. היישוב היהודי התגייס לייצר נשק שיעזור בהגנת הארץ. בקיבוצים שונים הוחל בייצור חומרי נפץ בהסתר. גם בעין השופט הוחלט להקים מפעל לייצור חומרי נפץ. המקום שנבחר היה צריף שהיה מחוץ לחצר המשק ונקרא צריף רובנשטיין. חמישה חברים/ות  שעבדו בייצור הנשק עבור ההגנה בשנות ארבעים נותנים עדות:

 

אברהם יקירה

האנגלים  עדין שלטו בארץ. ארגון "ההגנה' עבד כמחתרת, כי האנגלים בלשו בשבע עיניים אחר הנעשה ביישוב היהודי. בראש וראשונה האנגלים חיפשו נשק והחרימו כל מה שמצאו. למרות זאת, ההגנה לא הפסיקה לייצר נשק במחתרת, כי היה ידוע שקרוב היום שנזדקק לו. המקום האידיאלי לייצור נשק במחתרת היו הקיבוצים ששיתפו פעולה ועזרו ככל יכולתם בביצוע המשימה החשובה.

מובן מאליו שקיבוץ  עין השופט  בא בחשבון למשימה זו. והנה ביום בהיר אחד, הוחלט במוסדות המתאימים להקים מפעל נפצים בעין השופט. למטרה זו הוקם צריף בחצר המשק של הקיבוץ והביאו את כל הציוד הדרוש, כמו מכבש להתחלת הייצור של הנפצים. מטעם ההגנה או תע"ש, נשלח שלמה בוגרד לפקח ולנהל את המפעל. מטעם הקיבוץ מוניתי אני לרכז ולהיות המקשר בין הקיבוץ וההגנה. כל הנושא הזה היה מוחזק בסודי סודות ואף אחד לא הוכנס לסוד העניין, חוץ ממתי מעט שהיו מעורבים בתוקף תפקידם הביטחוני בקיבוץ. אבל למעשה, אנשים במשק הרגישו שמשהו מתרחש מתחת לאפם ולא ידעו מה. ייצרנו נפצים, לקחנו תרמילים ריקים של כדורים ומילאנו אותם בחומרי נפץ. אחר שסידרנו אותם על מכונה, עבר עליהם המכבש שלחץ את חומר הנפץ.

ובזה נגמר התהליך. השתמשנו בתרמילים  של כדורים ריקים, כשהם אזלו היו מביאים מסביבות חיפה מלאי חדש. פעם אחת התבקשתי לנסוע לחיפה לכתובת מסוימת להביא מלאי חדש, די פחדתי לעבור את חיפה עם סחורה כזו, כי היו חיפושים בדרך של החיילים האנגלים. למזלנו זה עבר בשלום. פעם אחת קרתה תאונה באמצע העבודה. כנראה שעובד אחד לא נזהר מספיק ובגלל תנועה לא נכונה חל פיצוץ של החומר וזה גרם לו לפציעה קשה באצבע אחת מהיד. לא  איבדנו עשתונות ומיד הובלנו אותו לבית חולים "העמק" בעפולה.

 

ציפורה גולן  

אמנם עברו מאז 58 שנים, אבל אני זוכרת אותו היטב. זה היה ב- 1940. העמידו צריף במטעים מחוץ למחנה הקיבוץ כדי לייצר באופן לא לגאלי נפצים בשביל "ההגנה". הייתי אחת העובדות שם. מנהלים מטעם ה"הגנה" באו להכניס אותנו לעבודה, ובייחוד ללמד אותנו איך להתנהג בסודיות מוחלטת. אמרו לנו שבשום אופן לא נדבר על העבודה שלנו ועל הצריף, עם שום אדם, אפילו אם אנו מכירים את האדם ואת מהימנותו, על אחת כמה וכמה עם אנשים שאין אנו מכירים. במקרה ואדם זר נראה בשטח, בסביבת הצריף, על השומר בחוץ להודיע לנו על כך, ועלינו לקחת את המזמרות שהיינו מצוידים בהן ולצאת למטעים ולגזום עצים. אחר כך לימדו אותנו לבצע את העבודה. נתנו לנו חומר צהוב, כנראה כספית-רועמת. עלינו היה למלא קרטונים בצורה של תאי כוורת בחומר זה.

הזהירו אותנו שלא ללחוץ חזק מדי, כי זה עלול להתפוצץ. נתנו לנו מסיכות בד כדי לשים על הפה ועל האף, שלא ננשום את הכספית הרועמת. עבדנו בשורה, בין עובד למשנהו היו מחיצות של לוחות ברזל, כך שהאווירה הייתה מלאת הוד של סודיות ואחריות. היינו מלאי גאווה לעזור למאמץ המלחמתי של  "ההגנה". הכול היה בסדר ועבדנו בשקט, עד שיום אחד שמענו פיצוץ שהחריד את הצריף. יצאנו החוצה וראינו שהפיצוץ קרה בחלקו השני של הצריף, ומובילים את נוח (בחור שהביאו המנהלים), עם שתי ידיים מורמות מגואלות בדם. הובילו אותו לאוטו ולקחו אותו לבית חולים. נחרדנו, הן מהפציעה של נוח והן מזה שהמשטרה תבוא לחקור את העניין. בבית החולים סיפר נוח, שהוא נפצע בשתי ידיו כשעבד בנגריה ודפק מסמר בפטיש על לוח עץ. כנראה שמכונה יותר מסובכת מפטיש עוד לא הייתה בנגריה שלנו אז זה פעל. הכול עבר בשקט ואנו המשכנו לעבוד. מאוד רציתי לדעת איך נרפאו הידיים של נוח. אני מקווה שהן בסדר.

אני רוצה לספר על שני מקרים שקרו לי אישית שקשורים לצריף רובנשטיין. כיוון שהעבודה שלנו הייתה עם חומרים מסוכנים לבריאות, נתנו לנו תוספת אוכל.  בארוחת הערב הגישו לנו מחית תפוחי אדמה וכוס חלב בנוסף לארוחה הרגילה. אז זה היה לוקסוס. והנה בא חמי לבקר אותנו. כשהוא ראה שמגישים לי אוכל מיוחד הוא חשש שאני חולה והתחיל לדאוג. הרגעתי אותו וסיפרתי לו שאני בהריון ולכן תוספת האוכל. דאגתו הפכה לשמחה. (אגב, באמת הייתי בהריון עם הבת השנייה שלי).

המקרה השני היה בזמן החופשה. התחשק לי לקחת את בתי הבכורה ולנסוע לתל אביב לביקור אצל אחי. חיכיתי ליום שבאו המנהלים נסעו וביקשתי שייקחו אותי טרמפ לתל אביב. בדרך הם שאלו אותי לאן בתל אביב אני צריכה, אמרתי להם שלמעונות הפועלים ח' ברחוב הירקון. הוספתי שבעיר אוכל לנסוע באוטובוס עד המקום. לשמחתי הם הביאו אותי עד הבית.

אחי ראה אותנו דרך החלון ויצא לקראתנו. במקום להגיד לי שלום הוא ניגש לנותן הטרמפ ואמר – שלום אדון טשרנבסקי (נדמה לי שזה היה השם). התברר לי שאותו אדון טשרנבסקי גר באותו בית, רק הכניסה מרחוב אחר. כשנכנסנו לבית, אחי שאל אותי מניין אני מכירה את האיש הזה. אמרתי, כמובן,שאינני מכירה אותו בכלל ורק ביקשתי טרמפ וקיבלתי. "מה הוא עשה בעין השופט?" שאל אחי. "אינני יודעת" עניתי לו,"הוא יצא מהמזכירות כשפגשנו אותו". "אה.. כנראה הוא סוחר.." סיכם אחי. הסיפור לא נגמר פה. הרבה פעמים,כשביקרתי את אחי פגשתי באקראי את אדון טשרנבסקי. הבן שלו ובתי היו באותו גיל ושיחקו יחד. הוא אפילו הזמין אותי לביתו להכיר את אשתו. לאחי אמרתי – "תראה, נסעתי איתו בטרמפ פעם אחת והוא ממש נהפך לחבר ותיק".

אחרי קום המדינה אמרתי לאחי שעכשיו אני יכולה לספר לו מניין אני מכירה את האדון טשרנבסקי (חיים – כפי שקראנו לו). "את לא צריכה לספר לי מי זה חיים", אמר אחי, לשנינו היו סיפורים. נ.ב. מה פירוש השם רובנשטיין? כדי להסיר את האחריות מעין השופט, אם המשטרה האנגלית תגלה, הוחכר הצריף לאיש מדומה בחוזה ממשי. האיש,כמובן,לא ימצא בחיפושים אחריו על ידי המשטרה.

 

גאולה לישנסקי עמיר  

פנו אלינו בבקשה להקים אצלנו את המפעל (רובנשטיין) למפעל היו שתי סכנות:  האחת חומר מסוכן  מאוד כספית רועמת,  ופחד מהבריטים שהיו מבקרים כאן הרבה. הייתה שיחת קיבוץ רצינית והרבה חברים התנגדו. אני דיברתי בעד וטענתי שצריך להתייחס לזה כפקודת "ההגנה" ולא כבקשה. הוחלט בחיוב, עבדנו מספר חברות, העבודה חייבה לשתות הרבה חלב משך כל זמן העבודה.

היינו שמים את הכספית הרועמת לתוך חלקי מתכת שהיו קבועים על מגשים. היינו חייבים לעבוד בזהירות רבה, כל תנועה חריגה הייתה גורמת לפיצוץ. זכור לי פעם שהסתובבתי להגיש את המגש לאיש מהחוץ, קרה פיצוץ והאיש  נפגע. היה הרבה דם והוא איבד אצבע והיו צריכים להוביל אותו לבית חולים.  אנחנו היינו צריכים לנקות מהר את הדם מהרצפה ולשמור אם כל הכמות שנשארה אך היינו חייבים לגמור את כל התהליכים כולל כבישה שהייתה למטה עד להכנסה לסליק. היו מחיצות בין עמדה לעמדה ולוחות גומי על הרצפה. עד כמה שזכור לי אחרי הפיצוץ לא חזרנו לעבודה.

 

צבי הוכמן

אחת החוויות הרציניות והחשובות של השנים הראשונות, הייתה עבודתי במפעל  רובנשטיין. תעשיה צבאית במחתרת. היה זה מפעל רציני של "ההגנה", ניצנים ראשונים של תעשיה צבאית גדולה. העבודה התבצעה בחלק המזרחי של המשק. הצריפים היו מוסווים במטע השזיפים. רוב העבודות היו ידניות ועם מספר מכבשונים. התנאים היו די פרמיטיבים, אבל מאוד מסודרים ומאורגנים. היחס לעבודה היה רציני מכל העובדים, הייתה הרגשה שפה מתבצע משהוא היסטורי. המכבשים לא היו מספיק משוכללים ולא פעם היו תקלות. עבדתי עם מכבשון כזה ובאחד המקרים התפוצץ לנו חומר בתוך המכבש. למזלנו יצאנו שלמים, אך נשארתי עם טראומה שליוותה אותי הרבה שנים.

 

יהודית דיין  

אחרי דיר הצאן עמד צריף ישן – מחסן המטעים, צריף קטן בו סדרו שני תאים לעבודה. על הקירות פלטות של אזבסט, על הרצפה לינולאום מעל התאים מנורת חשמל מגודרת, זה היה החדר בו עבדנו. למטה במטעים היה צריף גדול עם מכונות משוריינות להרכבה – רטואטורים.

בבית החורשת עבדו בחורים ובחורות, עשינו בחדר קטן גלולות מהחומר המסוכן "כספית רועמת" שהגיש לנו הכימאי מרחובות בשם בדוי. הוא הביא לנו כל בוקר את החומר בכלי גומי ויצא מהר מן החדר – הוא נשם יותר מדי מן הכספית והתרחק כל זמן שאפשר היה. היינו בלבוש שכולו עשוי גומי, סינור ארוך כפפות ומגפיים. הגישו לנו פלטות מלאות חומרים וצריך היה ללחוץ את הכספית פנימה, שיבצר כדור נקי.

תפקיד מנורת החשמל היה – עם הדלקת האור – אזהרה מן השומר ששמר על גג הקומתיים והכריז על בואם של האנגלים. צריך היה מהר לנטוש את הכל, לקחת כובע ומזמרה ולעבוד במטעים. החומר היה מסוכן וכל יום הגישו לנו חלב ופעם בשעה לצאת לאוויר הצח. באחד הימים התנפחתי עד בלי הכר ולפי דרישת הרופא נאמר לי – לא להתקרב ל'כספית רועמת.'

צריף רובנשטיין עין השופט  – עופרה בריל

סרטים וסדרות לתקופת החגים והסגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מיטל גבע אוחיון, מומחית לתזונה ומטפלת, עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי לאנשים, בעיקר נשים, לשחרור מאכילה רגשית. לשיטתה של גבע-אוחיון, אנשים לא מקשיבים לגופם. הם לא מקשיבים לתחושת הרעב שלהם או לתחושת השובע, הם לא
6 דק' קריאה
הוא רק בן 35 וכבר מנהל את משק נהרי, המגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגניים. עומר נהרי, הנכד של אורה ויורם נהרי, ממושב בן עמי, היה קשור מאוד למושב בו גדל. בגיל 15 כבר עבר
7 דק' קריאה
כשפרצה מלחמת יום כיפור קטף אִיתָי מיכאלי כותנה בשדות של קיבוצו, הזורע. למחרת כבר התייצב בגדוד 890, הגדוד ממנו השתחרר רק כמה חודשים קודם. כעבור עשרה ימים כבר הוביל פלוגה בקרב המפורסם על החווה
15 דק' קריאה
אני יודעת שאתם אוחזים בעיתון של אחרי יום כיפור, אבל אני כותבת את הטור עוד לפניו ואני מלאת מחשבות וחששות, איך ייראה יום כיפור הזה עם הסגר וכל ההנחיות. הקשבתי לתפילה שנקראת הווידוי הגדול
3 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן