שורה ראשונה – הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות למחאה
הדבר הגרוע ביותר קטנות קיבוציות : הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות למחאה קרה במחאתם של הפנתרים השחורים 2019 : לא האלימות של המחוללים אותה והמשתתפים הפרועים והאלימים בה, אלא איבוד הלגיטימיות שלה, כשהצטרפו אליה טרמפיסטים. לא רק צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים. גם טפילים.
השיעור של המכנסיים הגנובים
את מכנסי הג'ינס הראשונים שהייתי אמור ללבוש, לא לבשתי מעולם. אחותי הביאה לי אותם מלונדון. ליוויס מקוריים. הנחתי אותם אחר צהריים אחד על דרגש במקלחת המשותפת. לכאורה – מקום טבעי ובטוח. במקלחת דמיינתי את עצמי לבוש בהם וחשבתי על כך שאותה גברת בשינוי אדרת היא בכל זאת גברת אחרת. עטוף במגבת, נוטף מים, יצאתי לאחר דקות אחדות. לאחר שייבשתי את עצמי, התחלתי להתלבש. לפתע זה היכה בי: המכנסיים אינם. מישהו – מי?- העלים אותם. מישהו "סחב" אותם, כמו שסחבו, לפעמים, עיתונים מתאי הדואר. באותן שנים גניבה היתה מושג שהיה מיוחס רק לגנבים מקצועיים, אשר מן הסתם גנבו בעיר, כי מי יעלה על דעתו שגם בקיבוץ דברים עלולים להיגנב? לא היה את מי לשאול, לא היה ממי לשאול מכנסיים זמניים. נותרתי אחרון "יחיד כה ורפה", כמאמר השיר. בימים הבאים ניסיתי לראות את מי שהתקלחו עמי לבושים במכנסיים. כה תמים הייתי. לא העזתי לשאול איש מהם, האם זה הוא. את הדרך מהמקלחת עשיתי לאט ובזהירות, כהולך על גחלים, עטוף מגבת, ובתוכי ניצתת, אש הכאב והזעם. אמרתי בלבי – רק שהמגבת שבה אני עטוף לא תיפול, חלילה, אוי לאותה בושה וכלימה שיעטו פניי הסמוקים… אני לא יודע איזה שיעור הייתי אמור ללמוד מגניבת המכנסיים החדשים שלי, אשר מעולם לא לבשתי: על המחיר (בלתי נמנע?) של השיתוף? על תמימותי? על הימנעות מגישה סלחנית – שלא לומר מכילה – למעשה פלילי, אשק אחד מביטוייו הוא לשון רכה, פייסנית וסלחנית?
בין קלנועית למוצץ
בעמודים לא מעטים (בלשון המעטה) של שבועון זה, מופיעות תמונות של קלנועיות. הקיבוץ, המסורתי והמתחדש לא רק הולך ומזדקן; אין בו רק מי שמצבם מחייב אותם להמיר את רגליהם בקלנועית. הוא הולך ומצעיר, ויש בו גם, כן יירבו, תינוקות שבאים לעולם בכלל ולקיבוץ בפרט. בעיני רוחי אני רואה בדפים אלה גם פרסומות למוצצים, לעריסות, לחליפות, ולעוד מוצרים בסיסיים בקט-סל של העוללים ושל הוריהם – קהל יעד טבעי למוצרים נדרשים בתחילת החיים.
מוסה
בוקר. תחילת יולי. בקיבוץ בית השיטה, שאליו הגעתי לסדר סידור קטן אצל טובה'לה המקסימה מהדואר, תכונה ורעשים של בוקר. על מכונת כיסוח או אולי איסוף עלים יושב משה (מוסה) פלד. כמו דברים רבים אחרים שהוא עושה – מי סופר?! – גם עבודה זו הוא עושה, כמשוער, בהתנדבות, ואם לדייק – הוא עושה אותה כשליחות. אם יש יראת קודש חילונית – מוסה הוא המגלם אותה בעיניי. אם לא טועה בו, הוא לחם, בשעתו, על בניית בית כנסת בקיבוצו או על הסבת אחד המבנים בו לבית תפילה.מוסה לא לועג לגילו – הוא מיודד עמו. הם מאתגרים זה את זה והשעון – מכאני או דיגיטלי – נכלם, מתקתק את תקתוקו, לא יודע כי מחוגיו של השעון הביולוגי של מוסה עשויים חומר-נפש נדיר. התקרבנו זה אל זה. הוא דומם לרגע את המכסחת, כדי שיוכל לשמוע, בפעם השנייה, מה שלא שמע בראשונה, כשאמרתי לו את אשר אמרתי ברעש. שהשקפתי שונה משהשקפתו תכלית השוני אבל אני מכבד וגם, בי נשבעתי שכך אמרתי, מעריץ אותך על דבקות, האמונה, הנחישות. לחצתי לחיצה רפה את יד האיכרים שלו והוא לחץ את ידי לחיצה בעצמה שגילמה את כל מה שהוא מרגיש וחושב ומאמי ונלחם עליו. אני מעריך אותו, ואם לדייק – מעריץ. אם לדייק עוד יותר – אני אוהב אותו.
פינת הילדים
אני לא לגמרי בטוח
שהאיש התחיל בקינוח
אבל מה שכן בטוח
זה שהוא התחיל בתפוח.
שורה תחתונה
שורה זו מיועדת ומיוחדת לכוחו של הרגל: לימדו אותי שאסור לקפוץ למסקנות. שלמסקנות יש להגיע בהליכה מתונה, אטית, צעד אחר צעד, בהדרגה. אבל לפעמים ההרגל מנצח, ועל אף הידיעה כי אסור לקפוץ למסקנות אני מדלג אליהן בבת אחת ושתים תוך כדי שינון שתי מלים – אסור למהר.
קטנות קיבוציות – הדבר הגרוע ביותר שעלול קטנות קיבוציות
