אחות במחלקת קורונה: שיחה עם רוית גל מאשדות איחוד, אחות בבית החולים פוריה, במחלקה פנימית ב' שהוסבה לקליטת חולי קורונה
משבר הקורונה נפל על בית החולים 'פדה פוריה' כמו על בתי חולים אחרים בצפון בהפתעה מסוימת, אבל בתוך מספר ימים של התארגנות הוא התאים עצמו למציאות בלתי מוכרת. אחת מאלה שעומדות בחזית ההתמודדות מול המגפה המאיימת, היא רוית גל (אשדות איחוד) שעובדת בשני כובעים. רוית: "בימים כתיקונם אני אחות במחלקה פנימית ב' ובכובע שני, אני חלק מהיחידה למניעת זיהומים של בית החולים, בתוקף התמחות שעשיתי בתחום. בימים לא שגרתיים אלה, הוסבה פנימית ב' לטובת קליטת חולי קורונה, שם שוהים כרגע 6 חולים: אחד במצב בינוני והשאר מוגדרים במצב קל, בהם נהג אוטובוס תיירים מזרח ירושלמי שהגיע אלינו במצב קשה, אך התאושש. מחלקת הקורונה מופרדת משאר המחלקות והכניסה אליה מותרת למורשים בלבד, בהם רופאים אחיות וכֹח עזר.
כניסה למחלקה המבודדת מחייבת ערכת מיגון חד-פעמית מלאה (כמו בצילום) שכוללת מסכת N-95, ובסיום המשמרת אתה נכנס לחדרון, מסיר מעליך את הכל וחוזר להיות מה שאתה. בניגוד למה שמדווחת התקשורת, אין אצלנו מחסור בציוד מיגון, יחד עם זאת, מקפידים להשתמש בו בתבונה, כי לך תדע מה הולך לקרות".
מחלקת הקורונה, שכאמור מבודדת משאר חלקי בית החולים, מנוטרלת ממה שמכונה בשפת בית החולים 'מערך הטילים', שהיא מערכת פנאומטית שמעבירה בדיקות למעבדה או למיון, כאשר נשות 'כח העזר', שהן תומכות לחימה לכל דבר, משמשות במקרים אלה כבלדריות. מה שמניע את הצוות, מעבר לצד המקצועי, היא תחושת שליחות. "כשאני במחלקה, בלב הקלחת", אומרת רוית, "הפעולות נעשות על סוג של 'אוטומט' ורק כאשר אני בדרך החוצה, עולים בי חששות שמא אביא את זה ('הנגיף') הביתה, שם גרים אמי אירית ושלושת ילדי: ארבל, שעד לאחרונה עבדה ב'קפה לנדוור' בצמח, ויושבת בבית בציפייה לימים טובים יותר, שחק, שחזר מארה"ב בעיצומו של משבר הקורונה, ומאז נמצא בבידוד בדירה שנשכרה עבורו, וליאם, שעובדת 'בסניף 'מנטה' באפיקים ומוגדרת כעובדת חיונית. לכן, בנסיבות האלה, ועד יעבור זעם, היא משתדלת, מתוך בחירה כמובן, להיות פחות בבית הפרטי שלה באשדות יעקב – סוג של בידוד מרצון".
בנוסף על עבודתה בפוריה, לומדת רוית 'מינהל מערכות בריאות' לתואר שני, ומאחר והקמפוס סגור עתה לרגל המצב, העבירו את הסטודנטים ללמידה מקוונת, שעבורה זה כאב ראש לא קטן, בתקווה שיהיה לתקופה קצרה בלבד. הנהלת בית החולים, בראשות המנהלת החדשה ד"ר מזרחי, אומרת רוית, קשובה למתרחש בין כתלי המחלקה המבודדת, ונותנים מקום מכיל לאוורור רגשות ואוזן קשבת. נפתחו גנים עבור אימהות עובדות ויש היענות וראיה של הצרכים מעבר לעבודה השוטפת.
מה יהיה?
"ההערכות של האופטימיסטים מדברות על תחילת קיץ 2020 כמועד משוער לתחילת סופו של המשבר, למרות שיש מקומות על פני הגלובוס שם התגלו הידבקויות גם בתקופת הקיץ. ההערכות הפחות אופטימיות מדברות על ספטמבר, ויש אף פסימיות יותר. החשש הגדול הוא מפני נגיף שהופך צורה ומשתנה כל הזמן, שאין כרגע חיסון כנגדו. זה מזכיר מעט את 'שפעת החזירים' שעוררה היסטריה לא פחותה, אלא שברגע הנכון נמצא חיסון נגדה והיא מוגרה. במקרה שלפנינו, עדיין רב הנסתר על הגלוי, ועוד לא הגענו ל'פיק' כלומר לנקודה שממנה אפשר לחשב מסלול מחדש".
כמות הנדבקים בוירוס עולה באופן עקבי, והתרחישים הקיצונים מפחידים
"אני לא מסתכלת על כמות הנדבקים, משום שככל שנעשה יותר בדיקות נגלה יותר מקרים חדשים. מה שצריך לשים לב הוא לחולים מונשמים ששיעורם עולה מיום ליום, בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוגרות עם מחלות רקע, עליהן אנו מצווים לשמור מכל משמר. במובן זה, יכולה ישראל יכולה לשמש 'אור לגויים'."
למדת על עצמך משהו שלא ידעת?
"כאחות, עולים בי מדי פעם תרחישי אימה כמו רעידות אדמה, ואני חושבת עם עצמי האם במצב כזה הייתי עולה על אוטו באמצע הלילה ומגיעה לבית החולים. סיפור הקורונה יצר אצלי הבנה אחרת, וכמי שאחראית למניעת זיהומים, אני חשה הזדהות מלאה עם עבודת המחלקה, גם בשעות ובימים שאיני מצויה שם פיזית".
יש לך עצות מועילות לציבור המודאג?
"יש חשיבות רבה להיענוּת הציבור להנחיות משרד הבריאות, גם אם לעיתים נשמעות דרקוניות. מסכימה לחלוטין עם האמירה 'אנחנו (הצוות הרפואי) נהיה בעבודה, אתם תהיו בבית'. ברמה היותר הוליסטית – המשבר הזה בא ללמד אותנו לא להסתכל רק על דלת אמותינו, אלא להיות קשובים וערניים גם לצרכיו של האחר.
רוית גל, אחות במחלקת קורונה
