יורשים טענו כי הקיבוץ הבטיח לשייך להם את דירת הוריהם שנפטרו לאחר היום הקובע. הקיבוץ טען כי עד לקביעת "יום הזיקה" לא הייתה החלטת אסיפה שיצרה זכות בדירה מסוימת. המחלוקת התגלגלה לפתחו של המוסד לבוררות וגישור של התק"צ
תביעות יורשי חברים ב'עולם שיוך הדירות' בקיבוצים הן לרוב טעונות ברגשות ולעיתים מתסכלות מבחינת התוצאה לה מצפים היורשים. מששככו ופסקו (כמעט) מחלוקות העבר לגבי "היום הקובע" (שלפיו נקבעה רשימת החברים הזכאים ל"זכויות שיוך" לדירת מגורים בקיבוץ) – מגיע תורה של המחלוקת לגבי "יום הזיקה" או "החלטות הזיקה".
הסבר קצר: בלא מעט קיבוצים, בשלב שבין "היום הקובע" עד ל"החלטת הזיקה" – לא הוקנתה לחבר "זכות לשיוך לדירה מסוימת", אלא רק זכות כללית לשיוך דירה. כך, מצאו עצמם יורשי חברים משיבים לקיבוץ את דירות המורישים שהלכו לעולמם, ומקבלים או אמורים לקבל בהמשך דירה או מגרש שאינם בהכרח דירת הוריהם המורישים.
"החלטות הזיקה" (או כל מונח אחר שהקיבוץ עושה בו שימוש) אלה החלטות מאוחרות יותר שמקבלים קיבוצים לעת יישום מהלך השיוך, והן מייצרות את הזיקה בפועל בין חבר או יורש לבין דירה מסוימת שמסומנת עבורו לשיוך, בין אם זו הדירה בה התגורר החבר שהיה בחיים ב"יום הזיקה" (המועד בו התקבלה "החלטת הזיקה"), ובין אם זו דירה אחרת שמסומנת לשיוך לחבר או ליורשי חברים מתוך מצאי הדירות באותו קיבוץ. במצב עניינים שכזה, יכול שיורשי חברים שנפטרו לאחר "החלטת הזיקה" – יזכו בדירה המסוימת בה התגוררו הוריהם ואשר במקרים רבים יש ליורשים לגביה קשר רגשי עמוק.
מחלוקת הנוגעת ל"החלטת הזיקה" בין יורשים לקיבוץ (בו היו חברים הוריהם המורישים) הגיעה למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית.
היורשים-התובעים, באמצעות עו"ד צפריר בן אור, סיפרו שהוריהם נפטרו לאחר היום הקובע (דהיינו, היו זכאים לשיוך דירה). הם אמרו, שמסרו את דירת הוריהם לקיבוץ רק לאחר שקיבלו לדרישתם מכתב שכלל התחייבות לפיה, כך לשיטתם, שהדירה בה התגוררו הוריהם תשויך להם בפועל. הם הסבירו שביקשו זאת לנוכח "בקשתם האחרונה של ההורים לפני מותם והקשר הרגשי לדירת המגורים במשך שנים רבות".
מנגד, הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), הסביר כי עד להחלטת הזיקה – שהתקבלה למעלה מעשור שנים לאחר שנקבע היום הקובע באותו קיבוץ – לא הייתה החלטת אסיפה שיצרה זכות בדירה מסוימת. הקיבוץ נתן עדיפות לחברים החיים על פני יורשי החברים בשלב בחירת המגרשים. "החלטת הזיקה" נועדה ליצור "זיקה בין בתי האב בקיבוץ לדירות בהן הם מתגוררים במועד ההחלטה". מאחר והורי התובעים נפטרו לפני קבלת החלטת הזיקה – אין הקיבוץ מחויב להקצות להם דווקא את הדירה בה התגוררו הוריהם. באשר להתחייבות שהיורשים טוענים לגביה, אמר הקיבוץ שאין בה אלא אמירה כי זכויות התובעים, כיורשים, לא יקופחו ביחס לזכויות יורשים אחרים, שנסיבותיהם זהות.
הרכב הבוררים שדן במחלוקת, התרשם שהיורשים ביקשו להבטיח שדירת ההורים היא זו שתשויך להם, אך הבוררים לא מצאו שהיורשים אכן קיבלו התחייבות שכזו. הבוררים הוסיפו, שאין זה סביר שהקיבוץ נתן לתובעים התחייבות ייחודית שמשמעה "הפליית התובעים לטובה לעומת יורשי חברי קיבוץ אחרים שהלכו לעולמם לפני החלטת הזיקה". הבוררים הסבירו, שהבטחה להעניק ליורש זכות מיוחדת, שאינה מוקנית ליורשים אחרים, באותן נסיבות, צריכה להיות ברורה, חד-משמעית ואף מנומקת.
הבוררים דחו את תביעת היורשים, אך ציינו שלגישתם צריך היה הקיבוץ לומר ליורשים במפורש באופן "שלא מותיר מקום לספק ולתקוות שווא", שלא ניתן להבטיח "שמשאלת ליבם תתמלא", אלא שזכויותיהם לעת שיוך תהיינה רק לפי החלטות הקיבוץ בהמשך.
משכך, הגם החלטתם לדחות את התביעה, הם פסקו לחייב את הקיבוץ בשכ"ט פרקליט התובעים בסך 7,000 שקלים.
