אילנה יוגב, חיה עם משפחתה במשק שהקימו הוריה. במרוצת השנים אילנה עסקה בחינוך ותרבות במועצה האזורית באר טוביה ובתנועת המושבים, בדגש על פיתוח קהילתי בעזרת התרבות המקומית. תוך כדי התמודדות עם מצב רפואי מאתגר החליטה המשפחה להמשיך לפתח את המשק, שעל שטחו נטוע כרם זיתים מטופח
אתחיל בסיפור קטן עם נגיעה אישית. בעבר הייתי מורה ומחנכת בבית הספר התיכון בבאר-טוביה. באחת מאסיפות הורים שקיימתי, נכנסו לחדרי אישה ושתי תלמידות שלי. אחת הנערות היתה אילנה, השנייה גלי. האישה היתה אימה של אילנה – מלכה גנץ. השלוש התיישבו מולי, האם באמצע, מימינה אילנה ומשמאלה גלי – ואז אמרה לי מלכה: "גלי גרה אצלינו. אנחנו יכולות לדבר גם על אילנה וגם על גלי." במשך הפגישה היו השלוש חייכניות ועליזות וניכר היה הקשר הטוב בין שלושתן. לאחר מכן הסתברה לי הסיבה למגוריה של גלי אצל משפחת גנץ. משפחתה של גלי עזבה את מושב כפר אחים ועברה להתגורר במקום אחר. גלי לא רצתה לעזוב את המושב ואת חבריה בבית הספר ולכן החליטה להישאר. היא עברה לבית גנץ והתגוררה עם אילנה, חברתה הטובה, באותו חדר.
הסיפור הזה גרם לי מאז ועד היום להשתאות על אישה זו, מלכה גנץ, שאימצה אל חיקה ללא כל התלבטות נערה נוספת – וגם על אילנה, הנערה הצעירה, שחלקה את חדרה עם חברתה הטובה.
לאחר שנים רבות הגעתי אל אילנה תלמידתי לשעבר, כדי לשוחח עמה על משפחתה, על חייה ועל פעילותה. למדתי בשיחתנו הארוכה, שאילנה קיבלה מאימה את הערכים שלה, את האופי החזק שלה, ולימים שאבה ממנה כוחות-על, כאשר היתה זקוקה להם באופן אישי.
קמה על רגליה בברגן-בלזן
מלכה לבית וייס נולדה בשנת 1928 בכפר קטן בהונגריה בשם מֶזוקובָצ'הָזָה. החיים בו היו צנועים, פשוטים ומאד משפחתיים. ביתם היה בקצה הכפר שהיה סמוך לגבול עם רומניה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה החלו להגיע אליהם אנשים מעבר לגבול, וסיפרו על המתרחש באירופה בכלל וברומניה בפרט. אבל הבית היה הונגרי פטריוטי ובני המשפחה, מלבד אח אחד של מלכה, יוסף, לא היו ציונים.
יוסף רצה לעלות לארץ ישראל אולם כאשר הוא סיפר זאת לאביו, האב סטר לו ואמר: 'בהונגריה נולדת, בהונגריה תמות'. בסופו של דבר, כידוע, הנאצים הגיעו גם אל ההונגרים, שגורלם היה מר כגורל שאר קהילות היהודים בארצות אחרות. ההורים למשפחת וייס ניספו בשואה, ומבין כל האחים ניספה גם יוסף-יושקה, שכל כך רצה לעלות לארץ ישראל…
מלכה, אימה של אילנה, היתה במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. "כבר שם," מעידה אילנה, "אימא גילתה את הפן המיוחד באופייה והוא: עזרה לאחרים, נתינה ללא גבול, וזאת גם כאשר מצבה האישי היה קשה מאוד, לא פחות משל חברותיה במחנה."
בקטע מסרט נראית מלכה מספרת על אחד האירועים בברגן בלזן: שכבה לידה אישה חולה בטיפוס, אם לילדה בשם אולגה. האישה ידעה שהיא עומדת למות ואמרה: "מה יהיה על אולגה? מה יהיה על אולגה?" ומלכה, לפי עדותה, אמרה לה: "אני פה, אני אדאג לאולגה." וכך היה. היא לקחה אחריות על הילדה לאחר מות האם, חלקה איתה את מעט המזון שקיבלו, וזאת עד השחרור.
כאשר האנגלים שחררו את המחנה, היתה מלכה בין הניצולים, ומצבה הגופני היה נורא. בגיל 17 היא שקלה 28 קילו בלבד. לימים היא סיפרה לבני משפחתה: "היו שם אסירים שנפלו ונפטרו דווקא בזמן השחרור. אבל אני אמרתי לעצמי: 'קומי!'.
לדברי הבת אילנה, הבחירה לקום הפכה למוטיב המרכזי בחייה: להביט על חצי הכוס המלאה ולהמשיך הלאה – משום שתמיד נתונה לאדם זכות הבחירה כיצד להתמודד עם הקושי ולהתקדם הלאה.
בדרך לארץ – השליכו חפציהם למים
נחום גנץ, אביה של אילנה, נולד בשנת 1926 ברומניה בכפר סואטו (suato), בחבל טרנסילבניה ברומניה. בתקופת השואה נדד עם הוריו, אחיו ואחיותיו מעיר לעיר.
עם סיום המלחמה, לאחר שאביו נפטר, אמו עודדה אותו, בנה הבכור, לעלות לארץ ישראל ואחריו יבואו שאר בני המשפחה. נחום עבר במחנות עקורים שונים באירופה עד שהגיע לאיטליה, שם התחבר לקבוצת צעירים שקראו לעצמם "קיבוץ השבים" והתכוננו להגיע לארץ.
במקביל לנדודיו של נחום וחבריו במחנות העקורים, מלכה עברה תהליך של שיקום משמעותי בשבדיה, מדינה שעשתה חסד עם מאות רבות של נשים ניצולות המחנה. בסיום התהליך החליטה לעלות על אניית המעפילים "אולואה" ולהגיע לארץ ישראל.
ומעשה שהיה כך היה: מלכה היתה עם חברותיה על האנייה "אולואה" בפיקודו של לובה אליאב (לאחר מכן, מול חופי ארץ ישראל, שמה של האוניה שונה ל"חיים ארלוזורוב" ע.ב.א). הצפיפות היתה רבה מאוד, כמו בכל אוניות המעפילים.
יום אחד פנה אליהם לובה אליאב וסיפר להן, שיש מעפילים רבים שמצפים לעלות ארצה, אך אין מקום על האונייה. ואז, בלי להסס, השליכו הבנות את כל רכושן, שהיה במזוודות ובארגזי קרטון אל המים.
ועד מהרה צפו על המים אביזרי לבוש ועוד דברים, שהיו כל רכושן עלי אדמות. המעפילים שעבורם פינו את המקום היו גברים שחיכו בנמל מֶטָפּונטו באיטליה. ביניהם היה נחום גנץ – והאהבה בין מלכה ונחום פרחה.
אולם כמו שקרה לרבים אחרים, הם גורשו על ידי האנגלים לקפריסין. הקבוצה התלבטה לגבי הזיהוי הפוליטי של חבריה, כי אז נקבעו נקודות ההתיישבות בארץ לפי השיוך הפוליטי.
ובאופן מפתיע, למרות שרוב חברי הקבוצה היו מסורתיים, מ"הפועל המזרחי", הם בחרו בנקודת התיישבות שקשורה ל"תנועת המושבים", תנועה חילונית. תקופת קפריסין היתה עבורם, בעצם, תקופה של גיבוש חברתי, הכשרה לקראת הקליטה בארץ ישראל. מלכה ונחום נישאו בקפריסין בשנת 1947 ועלו יחד ארצה.
מושב כפר-אחים
בהגיעם לארץ בחרו במושב כפר-אחים, בסמוך לקריית מלאכי. המושב נוסד בשנת 1949 על ידי ניצולי שואה, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה, אבל איסוף האנשים לא היה פשוט. "קבוצת השבים" כללה כעשרה זוגות והיה צורך בשבעים שמונים משפחות כדי להקים מושב.
מספרת אילנה: "אבי תפס יוזמה. הוא עבר בין מעברות העולים, ותלה מודעות בהונגרית על ההתיישבות החדשה. לכאורה," מוסיפה אילנה, "זה לא נשמע כל כך טוב, שהוא העדיף דוברי הונגרית, אבל צריך להבין, שהיו אלו אנשים שאיבדו את כל בני משפחותיהם – ובאופן טבעי מצאו נחמה ומקור כוח בחיים משותפים עם ניצולי שואה כמותם. אז נחשבו קרובים-רחוקים, ואפילו מכרים מהכפר או מהעיירה 'משם', כבני משפחה."
נחום גנץ שימש כמדריך ביישובי עולים, כאשר היה הוא עולה חדש עדיין בעצמו. כושר המנהיגות שלו התגלה אז ונותב למערכת המושבית והציבורית בארץ. מלכה המשיכה בנתינה שלה ואפילו היניקה את התינוקת של חברתה מקפריסין, שהיתה חלשה מכדי להיניק.
מושב כפר אחים נקרא על שם האחים אפרים וצבי גובר, בניהם של רבקה ומרדכי, שנפלו חלל במלחמת השחרור בהפרש של כמה חודשים זה מזה. השניים קבורים בבית הקברות הצבאי בכפר-ורבורג. רבקה גובר היתה ידועה כ"אם הבנים" וכתבה עליהם ספרים. לימים זכתה לקבל את "פרס ישראל".
כמו הורים לניצולים
מרדכי גובר היה ראש המועצה הראשון של באר טוביה. והוא תרם ל"קרן המגן" את הכסף שקיבל ממכירת המשק שלהם בכפר-ורבורג. לאחר פרישתם לגמלאות הם בחרו להתגורר במושב כפר אחים.
"רבקה ומרדכי קלטו את המתיישבים הראשונים," מספרת אילנה, "הם היו עבורם הורים. כבר בשנת האבל הראשונה, עוד כשהתגוררו בכפר ורבורג, הם קלטו עולים חדשים. רבקה היתה אישה חמה, אירחה, בישלה עבור אחרים. וכל אחד חש שיש לה יחס מיוחד אליו."
מרדכי נטע את כל חורשות האורנים במושב. פעם שאלה אותו מלכה גנץ: "אתה מבוגר, אתה לבדך משקה אותם אחד אחד?" ענה לה מרדכי: "אני משקה אותם על מנת לוודא שייקלטו. חשוב לי שבעוד ארבעים שנה הם יהיו חלק בלתי נפרד מהנוף ואיש לא ישאל מי נטע אותם."
על מפעל נוסף של רבקה גובר, שהיתה ספרנית, מספרת אילנה: "רבקה עברה מבית לבית, דובבה את הניצולים על מה שחוו בשואה. הם סיפרו לה בעברית, בהונגרית, ביידיש. היא אספה את כל הסיפורים והעדויות וערכה ספר, שיצא לאור בשם: 'אלה תולדות מושב כפר אחים'."
יום השואה ויום הכיפורים חקוקים בזיכרונה של אילנה כימי הזיכרון העיקריים של הניצולים. התייחדות קהילתית במקום התייחדות אל מול קברים שלא זכו להם יקיריהם.
לאורך כל השנים מקפידים מידי יום זיכרון להדליק במושב את מנורת ששת הקנים. בכל שנה התכבדו שש משפחות של ניצולים בהדלקה זו. כעת, כאשר מספרם הולך ופוחת, ממשיכים בני הדור השני והשלישי מסורת זו, תוך ציון שמות המשפחות.
אילנה: "מושב כפר אחים צמח מתוך השואה, אבל הוא לא חי אותה ביום יום. כקהילה, חשוב שנהיה מחויבים להנחלת זיכרון השואה ולערכים הנובעים מן הלקחים שלה.
"אלי ויזל כתב את ההקדמה לספר והוא כולל גם את הנאום של אבי, נחום גנץ, במלאת 25 שנה למושב, בשנת 1974. אבי ציטט שם את מה שכתב בספר האורחים הסופר משה סתווי (סטבסקי), כשביקר במושב: "שימרו על הגחלת. / השם שלכם מחייב / והעבר שלכם / מחייב. / אל תימשכו אל בְִרַק הזהב. / הביטו אל האדמה, / כי בה הברכה והאושר."
ואילנה ממשיכה: "זה היה המוטיב המרכזי בחיי אבי, והוא גם חרוט על קברו."
חצי הכוס המלאה
מלכה ונחום גנץ הקימו רפת במשק שלהם, עבדו בה עד ראשית שנות השמונים. זאת במקביל לעשייתו הציבורית של נחום בתנועת המושבים ובסוכנות היהודית. נולדו להם ארבעה ילדים. שוש ענבר, שעבדה ב"נעמת" ובתנועת המושבים בקידום מעמד האישה;
אסתי בוחניק, שהיתה מורה, ולאחר פרישתה עוסקת בקליטת עלייה ובטיפול באוכלוסיות בסיכון; בני, שלימים היה לרמטכ"ל ועתה הוא שר הביטחון; ואילנה. בנוסף, כפי שאימצה את אולגה בברגן בלזן, המשיכה מלכה לאמץ ילדים ולפתוח את ביתה לאנשים רבים, צעירים ומבוגרים, שראו בביתה את ביתם. 
בתשובה לשאלה אם סיפרו לה על השואה בימי ילדותה, עונה אילנה: "בוודאי. אימא תמיד סיפרה על הזוועות שהיו שם. אבל אני חשתי שהיא מספרת לא כדי לזעזע, אלא כדי ללמוד מזה, כדי שזה יתרום לנו משהו בחיים."
"אני ספגתי את המסר שלה, והוא: גם ממקום של חולשה צריך לנסות להתרומם, לקום. אחרי כל הסיפורים האלו הנה המסקנה: אפשר לקום, הנה אנחנו פה."
מלכה אימצה לעצמה את הביטוי "לראות את חצי הכוס המלאה." והביטוי הזה קיבל אפילו ביטוי חזותי. ומעשה שהיה כך היה: היא ובעלה נחום היו שליחים בבון, גרמניה ואז חלתה ואושפזה בבית חולים.
חברותיה מהשגרירות הישראלית העמידו ליד מיטתה גביע מלא עד חציו ביין, ולצידו זר פרחים, ואמרו לה: "את תמיד אומרת שצריך לראות את הכוס המלאה, אז הנה תזכרי את זה עכשיו." רופא גרמני שנכנס לחדרה וראה לתימהונו יין מזוג בכלי פתוח במשך כמה ימים, התפלא מאוד.
מלכה הסבירה לו את משמעותה של חצי הכוס בחייה, והוא התרשם וצילם תמונה, שהופצה על ידו בין חברי הסגל בבית החולים. מלכה עצמה העניקה העתק מתמונה זו בכל הזדמנות כשחשבה שמישהו זקוק לתזכורת על הגישה הנכונה לחיים. הציטוט "הביטו על חצי הכוס המלאה, והמשיכו בדרך", חרוט גם על קברה.
מורה שלא תרחיק מספרים
כבר מילדות עזרה אילנה בעבודה ברפת, כמו אחיה ואחיותיה. היא החלה את לימודיה בבית הספר היסודי דתי ביישוב שפיר, אולם בכיתה ד' החליטה ההנהלה שבית ספרם לא מעוניין בילדים ממשפחות חילוניות – אז העבירה אותה אימה לבית ספר "מבואות" בבאר-טוביה.
האם ביקשה מהמנהלת, נעמי עדי ז"ל: "תני לי מורה שלא תרחיק את בתי מארון הספרים היהודי." ואכן היא קיבלה מורה כזו – חנה פיריץ ממושב באר-טוביה.
חנה קרבה אליה את התלמידה החדשה, אפשרה לה אפילו ללמד את חבריה לכיתה, ולקרוא בפניהם סיפורים בהמשכים בימי שישי. "חנה היא מורה לחיים עבורי," אומרת אילנה. את ביה"ס התיכון סיימה אילנה בביה"ס המקיף בבאר טוביה, ובצבא שירתה כקצינת ח"ן בפיקוד דרום.
היא למדה באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית וגיאוגרפיה, לדבריה בזכות מורות שהנחילו לה אהבה למקצועות אלו. כאשר סיימה את לימודי השנה הראשונה, אמרו לה הוריה שהיא נכשלה בלימודים, כי לא הביאה הביתה חתן.
היא הגשימה את חלומותיהם (ואת חלומה) בשנה השנייה ללימודים, כאשר פגשה באוניברסיטה את חתנה, סטודנט למשפטים בשם אלי יוגב – ואז אמרו הוריה: "סיימת שנה זו בהצטיינות יתרה."
הדבר הזה מוכיח, (מה שגיליתי כבר בפגישתי הראשונה עם מלכה האם באספת ההורים), שבאמת, כפי שאילנה מעידה, למרות זיכרונות השואה, הבית היה מלא חיים, שמחה והומור בריא. וזה לא מובן מאליו במשפחות של ניצולי שואה.
אלי יוגב הוא נצר למשפחה בת דורות רבים בירושלים מצד אביו ולאם ילידת חיפה ממוצא עירקי ומצרי, שלעתיד מטעמיה השתלבו במטבח ההונגרי לבית גנץ.
כחמש שנים חיו אילנה ואלי בירושלים, שם נולדו לבני הזוג שני ילדיהם הראשונים הדס ויוני. אילנה עבדה כמזכירה ואחר כך בהוראה בגימנסיה העברית בירושלים. בזמן שהות ההורים בשליחות הדיפלומטית קיבלו את ההחלטה שאילנה ואלי ישובו למשק כבנים ממשיכים.
ב-1991 הם הגיעו למושב: "השתלבנו היטב," מעידה אילנה, "התחייבנו בפני הוריי שנדאג להם עד 120 ואכן כך היה."
במושב כפר אחים נולדו להם עוד שני ילדים: איילת וגיא. אילנה החלה ללמד בתיכון בו למדה, בבאר טוביה. "המנהלת טליה רחמילביץ' קיבלה אותי בזרועות פתוחות, למרות שהיה לי תואר אך לא תעודת הוראה.
'את גדלת פה' אמרה לי טליה, 'אני מכירה ביכולותיך ואת תלמדי פה למרות שאין לך עדיין תעודת הוראה'. טליה מינתה אותי למורה לילדים שהיו על סף נשירה ואמרה לי: 'אם יש לו ילקוט וסנדוויץ' – הוא תלמיד'."
אילנה מצאה את הדרך אל ליבם של תלמידיה. לעתים קרובות קשה היה ללמדם אנגלית או גיאוגרפיה, והיא חינכה אותם באמצעות סיפורים, גם על אימה מלכה. לימים פגש בחור צעיר, אחד מתלמידיה לשעבר, את אימה, לחץ את ידה ואמר לה: "אני מעריץ אותך."
"אהבתי להיות מורה," מסכמת אילנה, "והרגשתי שם בבית."
תרבות בונה קהילה
אבל לאחר כמה שנות הוראה, בהיותה בת 35, החליטה אילנה לשנות כיוון ולהיות עצמאית. מאחר שתמיד עסקה בארגון והפקת אירועים – בבית, בצבא, במושב – היא החליטה ללמוד במהלך שנת שבתון באוניברסיטת בר-אילן, לקראת קבלת תעודה של מפיקת אירועים.
המועצה האזורית באר-טוביה הקימה מרכז התרבות בקריית החינוך, שכלל אודיטוריום וספרייה מרכזית. אילנה מונתה לרכזת התרבות של המועצה. תפקידה היה להפיח רוח חיים במרכז התרבות. אבל לאילנה היה מבט רחב יותר על התפקיד שלה ועל פעילותה.
"לדעתי לא די לספק לתושבים פעילות של תרבות ופנאי," מסבירה אילנה. "לפי תפיסתי ניתן באמצעות התרבות לעצב את הקהילה. וזה מה שהשתדלתי לעשות."
שלושה מוקדים היו במרכז פעילותה: "סל תרבות" לתלמידי גן עד יב'; תכנים באודיטוריום ופעילות תרבותית במושבים. אילנה שילבה את כל התחומים הללו, שקשורים הן לחינוך הפורמלי והן לחינוך הבלתי פורמלי.
אילנה דאגה גם לפעילות פנים-מושבית ולא רק מועצתית. בעזרת שותפה חדשה לדרך, מיכל כהן-סדיקלר, ממושב שורש, בעלת המרכז לפיתוח קהילה ופנאי וכיום עו"ד המתמחה בין היתר בנושאי קהילה ואגודה,
היא יצרה פורום של רכזי התרבות של המושבים. המסר העיקרי לפעילי התרבות היה שעליהם לראות בעצמם כמנהיגי הקהילה. בידיהם לעצב את התרבות המקומית ואת ציביונו של המושב.
בימים בהם המושבים משנים את פניהם, נקלטת אוכלוסיה חדשה בהרחבות ועוד ועוד, התרבות היא הכלי המרכזי המחבר בין האנשים והופך אותם מקהל לקהילה. לא האירוע הוא החשוב, אלא הדרך והתהליך המביאים להצלחתו.
בהמשך מונתה אילנה לנהל את המחלקה לחינוך, תרבות וספורט במועצה האזורית באר טוביה, שהיתה בראשותו של דרור שור. עתה היא היתה אחראית על תקציבים גדולים, על עובדים רבים, שעבדו בכל הגנים ובתי הספר, במחלקת הנוער, בשירות הפסיכולוגי ובמחלקת הספורט.
"היה חשוב לי ערך השוויון", אומרת אילנה, "שכל ילד בכל יישוב יקבל את מה שמקבל ילד ביישוב אחר." גם כאן הכשירה אילנה את אנשי היישובים השונים, והנחילה להם כלים לצורך פיתוח קהילתי, כי תרבות בונה קהילה.
תרבות בתנועת המושבים
לאחר שלוש שנים בתפקיד (ובסך הכול 17 שנים במערכת החינוך של המועצה האזורית באר טוביה), החליטה אילנה להיות עצמאית והקימה חברה בשם: "אילנה יוגב – הפקות ויוזמות תרבות".
במסגרת זו היא עבדה עם ארגונים ומושבים רבים ברחבי הארץ, ובכלל זה עם תנועת המושבים, שהיתה עבורה לא פחות מנוף ילדות, המשך לפעילותו של אביה ושל אחותה שושי.
מזכ"לי תנועת המושבים בתקופה זו, איתן בן דוד ומאיר צור, אימצו אל ליבם את חשיבות הקהילה והתרבות, ואפשרו כר פעולה נרחב בתחומים אלה. בתוך כך הוקם בתנועת המושבים אגף חברה וקהילה הממשיך בפעילותו עד היום.
נפילה אל מחלה
בשיא העשייה שלה, בשנת 2011, החלה אילנה לחוות תופעות בריאות שונות שפגעו בה והקשו עליה. בתחילה לא היה ברור מהי מחלתה, המצב הלך והחריף באוסף של מחלות על רקע אוטואימוני, כך שבשנת 2016 נאלצה להפסיק את עבודתה הציבורית ולהתמסר לטיפול במצב הרפואי. לבסוף בשנת 2018 בביה"ח שיבא אובחנה כמתמודדת עם תסמונת poems, מִשלב מצבים רפואיים שהטיפול בהם היה בהשתלה עצמית של מח עצם.
תגובת הגוף שלה להשתלת מח העצם היתה קשה מאוד. היא היתה מבודדת לגמרי. רק אלי בעלה שהה לידה ימים ולילות בלבוש סטרילי מלא, והילדים סייעו בכל הנדרש לאורך כל הדרך.
"היה לי ליווי רפואי מצוין," אומרת אילנה, "מיטב הרופאים והסגל של שיבא. ואני מבקשת לציין במיוחד את פרופ' יהודה שינפלד, מי שייסד ועמד בראש המרכז למחלות אוטואימוניות במרכז הרפואי שיבא, שפשוט לא עזב אותי לרגע.
"בהכנות לאשפוז עודדתי את בני משפחתי ואמרתי להם: 'אל דאגה, אעבור בשער האש ובאביב אשוב בחזרה'. לא שיערתי בנפשי כמה מאתגרת תהיה הדרך. זו היתה תקופה נוראה."
"קיבלתי מורפיום וחייתי בין העולמות. אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'אילנה, קומי!" בדיוק כמו שאמי אמרה לעצמה בברגן בלזן. הזיכרון של אמי וכל מה שלימדה אותי עזר לי לצאת לאט, לאט, מן המשבר.,
"שבתי ונשענתי על בני משפחתי היקרים, שבישרו לי על חתונה קרבה ועל נכד בדרך, כך שהיו לי סיבות טובות להילחם ולחזור הביתה. ממש כמו שנאמר בשיר: 'באביב את תשובי חזרה', בערב פסח שבתי הביתה."
עלייה וצמיחה
וכמו שהוריה יצאו מן התופת, כך גם אילנה מתאוששת ממחלתה. היא ובני משפחתה עשו צעד נועז כדי להתפתח ולתת משמעות חדשה לחייהם וגם לתרום לאחרים.
במקביל לעבודתו של אלי כעורך דין, הם החליטו לפתח את כרם הזיתים, שחלקתו הראשונה ניטעה כבר בשנת 1995 – להקים בית בד ומרכז מבקרים. ומדוע דווקא זיתים?
"עצי הזית בעלי השורשים העתיקים והחזקים, מציינים את שורשי משפחתנו ואת החיבור לאדמה, למושב, לעם ולארץ ישראל. ומעבר לכך, בלי מליצות, מדובר כאן פשוט באהבה. פרי נפלא ממנו אנו מפיקים שמן מעולה, ומתמכרים בכייף."
בית הבד שהוקם הוא לא פחות ממפעל חיים המאפשר לאילנה לפגוש אנשים, להיות יצירתית, ולספר לאורחיהם במרכז המבקרים על מהות המקום: "מדובר במפגשים אישיים ובלתי אמצעיים, עם הרבה שמן זית, מטעמים מפנקים ושמחת חיים מדבקת.
מובן שזה תורם גם למשפחה הגרעינית: העיסוק בשמן הזית הוא מרתק ומספק מאד ואנו מקדישים לו כל דקה פנויה. החיבור המשפחתי הנלווה לעשייה זו הוא הערך המוסף החשוב מכל.
גיא הצעיר, שלומד חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות ומתגורר במשק עם הוריו, מנהל את כל התחום החקלאי, וברור שבעת המסיק מתגייסת כל המשפחה, גם זו המורחבת, מבוגרים וילדים, כדי למסוק את הזיתים. הפעילות ענפה סביב בית הבד ומרכז המבקרים וכוללת ימי עיון, הרצאות וסיורים כמו גם חנות גלריה."
אבל כרגיל במשפחה זו, שמתייחסת גם לאחר, הם משתפים פעולה עם חקלאים מן הסביבה, בעלי מלאכה ואמנים ומוכרים ממוצריהם. מידי פעם, בין אם בסיורי קבוצות או באירועים מיוחדים, מעבירים אֵלי, גיא וקובי, בן המשפחה העובד עימם, סדנאות מיוחדות תחת הכותרת "כל מה שרצית לדעת על שמן הזית ולא היה לך את מי לשאול" ותורמים מהידע שלהם כטועמי שמן זית מוסמכים להנאת הכלל.
"בנקודת הזמן הזו בחיי," אומרת אילנה, "אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בעוצמתה של אמי, במקורות הכוח הפנימיים שלי, אשר במידה רבה שאבתי מהוריי.
"אני מודה על הטוב שבחיי, המעניק לי רגעים רבים כל כך של צחוק ועשייה, מטעמים וריחות, טבע מדהים ואנשים טובים באמצע הדרך כל יום. אני מרגישה טוב, תודה לאל, אך ברור לי שההתמודדות תהיה מנת חלקי גם בשנים הבאות, וכפי שמסתמן עליי להתרגל למחשבה שלא אניע עוד תהליכים רחבי טווח והיקף."
"יחד עם זאת, אני מוצאת את חצי הכוס המאד מלאה שלי בעשייה בבית הבד, בלספר סיפור או לקשור סרט למארז שי לחג, ובעיקר באפשרות להביא לידי ביטוי את התובנות הרבות מהדרך למשפחתי ולמבקרינו היקרים."
אגב, הרעיון לתת את הכותרת "כוחה של אישה" עלה בדעתי תוך כדי שיחתי הארוכה והמרתקת עם אילנה בבית הבד שלהם, מול כרמי הזיתים. בשיחה זו חשתי בכוחה של האישה שניצלה מברגן בלזן לדבוק בחיים ולצמוח, וכיצד עבר אל בתה בהתמודדויות המורכבות בחייה.
בסופו של דבר אין אדם שאין בפניו התמודדות, אתגרים וקשיים, אך כל אחד מספר לעצמו את הנרטיב של בדרכו הוא ובכך מעצב את הווייתו. והסיפור הזה ששמעתי מאילנה הוא סיפור על בחירה וכוח, ועל הדברים החשובים באמת, כפי שאמר נחום גנץ, שציטט את משה סתווי: ' הביטו אל האדמה, כי בה הברכה והאושר.'"
אבל אילנה ואלי מביטים לא רק אל האדמה של מושב כפר אחים אלא גם אל עיני האנשים, ומוצאים דרך לליבם.
