אינני מתנגד למחאה למרות שאיני שותף לנבואות השחורות שלה. אני איש "שמאל מלא" ולכן לא אתמוך בליכוד ולא בנתניהו. אני גם לא תומך באף מפלגה שאיננה "שמאל מלא" ובכך אמרתי שאין מפלגה מיוצגת בכנסת שאני יכול לתמוך בה. אינני תומך ברפורמה המונהגת על ידי הקואליציה של היום ולהבנתי אין להם יכולת וסיכוי לגרום למהפך שילטוני, להפיכת הדמוקרטיה לדיקטטורה, להרס הכלכלה או למשבר משפטי. אין ביכולתה של המחאה לעומת זאת להביא לתיקון תחלואי החברה הישראלית, וגם לא למלחמת אזרחים. ומה כן? כבר כתבתי על כך ולא אחזור על הדברים כאן ועכשיו. ייתכן שלעמדותיי אין תומכים אבל אני שואב עידוד מכך שיש ציבור גדול שבסקרים מביע התנגדות לרפורמה ולא מתייצב בכיכרות. 

ועכשיו לדיון על ההמון. 

"דחף העדר" 

נתחיל בפרויד, כמו שמתחילים בדרך כלל, בוודאי כשעוסקים בבחינת תהליכי עומק נפשיים. במאמרו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" משנת 1921, מתייחס זיגמונד פרויד לפסיכולוגיה של חברה או המון ובעיקר למה שהוא מכנה "דחף העדר". ראשית הוא מצטט מספרו של אוגוסט לה-בון, "פסיכולוגיה של ההמונים", העוסק בתיאור התנהגות ההמון. 

לה בון כותב כך: 

"הדבר המופלא ביותר בהמון פסיכולוגי הוא שיהיו אשר יהיו היחידים המרכיבים אותו, בין שאורחות חייהם דומים בן שאינם דומים, וכך גם העיסוקים, האופי והמשכל של האנשים, כבר מעצם היותם להמון נקנית להם כאילו נפש קיבוצית, שמכוחה הם חשים, חושבים ופועלים בצורה שונה משהיה כל אחד מהם חש, חושב ופועל אילו עמד לבדו…". 

לדבריו של לה בון הסיבה להתנהגות של ההמון נובעת מ"הדבקה" שיש בין האנשים המרכיבים אותו, שהיא תופעה כמו-היפנוטית, שכן ההמון מצוי במין מצב סוגסטיבי ("השאה") כאשר הוא המון. בתוך ההמון, שהוא גוף אלמוני, נעלם אצל היחיד רגש האחריות הבולם את יצריו כשהוא לבדו, ובשל תחושת השחרור של יצריו חש היחיד תחושה של "כוח איתנים" בהיותו חלק מהמון. לה-בון ממשיך וכותב: 

"ההמון אימפולסיבי, הפכפך, קרי, כמעט תמיד הוא מודרך מן הלא מודע. יכול ההמון לפעול מתוך דחפים נאצלים או אכזריים, דחפי גבורה או מורך לב, הכול לפי הנסיבות… ההמון נוח למעלה מן הרגיל להשפעה, הוא קל אמונה וחסר חוש של ביקורת. אין הוא מכיר בקיומם של דברים שאינם מתקבלים על הדעת… מחשבתו היא מחשבה של תמונות המולידות זו את זו באופן אסוציאטיבי… ואין בהמון שום ערכאה בת תבונה למדידתן של התמונות במידת המציאות. רגשות ההמון תמיד פשוטים הם ומופלגים ביותר. הווה אומר, אין ההמון יודע ספקות והיסוסים…. ואף גם זאת, זו דרכו של ההמון שהוא משתעבד לכוחן המאגי של מילים. עלולות מילים לחולל סערת אימים בנפש ההמון ממש כשם שהן עשויות להרגיעה…". 

קל להסכים עם לה-בון כאשר נזכרים בהופעה האלמותית של אריאל שרון בכנס מרכז מפלגת הליכוד ב-1990, הידוע כ"ליל המקרופונים", כאשר השתיק את מערכת ההגברה של שאר הדוברים וקרא: "מי בעד חיסול הטרור" שאגה גדולה של הסכמה פרצה אז מגרונות הנוכחים (לצורך העניין, תופעה דומה לגמרי יכולה לקרות בכנס של תנועה פוליטית אחרת כאשר יקרא מישהו: "מי בעד שלום, ועכשיו").  

חסר מעצורים 

פרויד מצטט את מקדוגל, חוקר העוסק בהבנת תהליכים בקבוצה. מקדוגל מתאר התנהגות המון באופן דומה לזה של לה-בון. בכותבו למשל כי: "דומה ההמון יותר לילד שלא זכה לחינוך, או לפרא ההולך אחרי יצריו…" עם זאת, מקדוגל מציין כי תיאור זה מתאים להמון "פשוט" או "לא מאורגן", וכי המון זה יכול להפוך לארגון משוכלל אם מתחילים להתקיים בו חמשת הקריטריונים הבאים:  

א. ישנה מידה מסוימת של רציפות לקיומו של ההמון. ב. בלב היחידים בהמון נוצר מושג מסוים על טיבו של ההמון הזה. ג. ההמון יוצר יחסים או עמדות כלפי התלכדויות אחרות של המונים (או ארגונים). ד. נוצרים מסורות, מנהגים וסדרי חיים, ביחוד כאלה הנוגעים ליחסים בין היחידים. ה. נוצר מבנה (ארגון) עם חלוקת תפקידים והירארכיה. 

כמי שמתעניין במעמקי הנפש, במה שמתחת ל"ארגון", מנסה פרויד לבחון את התנהגותו של אדם בהמון "לא מאורגן" כביטוי לתהליכים הבסיסיים של היחיד כשהוא חלק מקבוצה, ועוסק במה שהוא מכנה "דחף העדר". בהתאם לכך, התנהגותו של המון לא מאורגן, כמתואר, היא לדעתו לא אחרת מאשר ביטוי של הלא מודע עליו הרבה לדבר, המתואר כדחפי, אסוציאטיבי, אמוציונלי, מגיב לכל גירוי וחסר מעצורים.

הפוסט "ההמון, דחף העדר"  הופיע לראשונה ב-.

אני שם את נפשי בכפי, כמאמר הידוע, בכך שאני הולך לכתוב ביקורת על תרבות הכיכרות. 

רבים מחברי וחברותי, מוצאים פורקן בהסתופפות בכיכרות, תוך תקווה שבכך ימצא פורקן לפחדיהם וכעסיהם. ושם, נשמע בדרך כלל קול אחד והוא קול ההמון כקול שדי. 

הזכות להפגין ולמחות היא כל כך בסיסית עד שאין שום מקום להסס בדבר חשיבותה. ובכל זאת רגלי לא דורכת בהפגנות. הפחד שלי הוא שתחת רגלי ההמון המסתופף אין סיכוי שיצמח דיאלוג, שיח, והבנה למורכבות הבלתי נמנעת של חיינו. ואם מדובר במרי, איני יודע להבחין בין מרי לבין מלחמת אחים. ואם מדובר במלחמת אחים, זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה. 

אני קורא, רואה, שומע, על מה שנאמר בהפגנות. אפשר לתמצת את המסר העולה משם בכך שמדובר בבריקדה האחרונה שלפניה נסחפת המדינה כולה אל אבדון. והאחריות לקץ האובדני הזה היא הממשלה. 

ומי היא הממשלה? זהו קונגלומרט של שחיתות וקיצוניות דתית. 

האם הייתה וישנה חלופה לממשלה הזו? לקואליציה הזו בה למפלגות הקיצוניות יש משקל רב כל כך? 

חד משמעי שיש חלופה כזו. אלא שמה שמונע אותה היא הנחישות של שותפים פוטנציאלים שלא לחבור אל בנימין נתניהו. 

 הבה נדון במצב הזה.  

חוסר היכולת או הרצון לבלוע את הצפרדע הקרויה ביבי, חזקה יותר מכל האיומים על עתידה של המדינה. בלי לנקות את ביבי אפילו מחשד אחד המוטל עליו, בוחרים שומרי אמוני ישראל להסתפק במחאת כיכרות, ולא להתגבר על שאט הנפש בחבירה לביבי. אם המצב כל כך נורא, יש את כל הסיבות להתגבר על מעצורים בדרך למתן פתרונות. אם לא רוצים להתגבר, כנראה שהמצב לא כל נורא. 

אפשר כמובן לטעון שהפתרון אפשרי אם ביבי יחליט להתפטר. יש בטענה זו בריחה מהמציאות. ראשי מפלגות האופוזיציה יכולים להצטרף לביבי אבל אין ביכולתם לפטר אותו. זה מצב לא נוח אבל זהו המצב ואין הצדקה להתעלם ממנו. 

בעבר הרחוק היה זה בן גוריון שבחר להמר על כל הקופה הפוליטית בשל ההתעקשות לאתר את נותן ההוראה. זה לא אותו המצב אבל אותה הפסיכולוגיה. 

יש לנו מזל (ויש שיחשבו חוסר מזל) שחוקי החיים שלנו והשלטון, לא נקבעים ברחובות. ההפגנות, שיהיו מרשימות ככל שיהיו, לא תשננה את המצב. מה שיכול לשנות הם מעשים. והמעשים הנדרשים מחפשים להם נושא אנושי. והנושא הזה נמצא היום במפלגות האופוזיציה.  

הייתי יכול לסיים כאן את עדותי. אלא שיש עוד נושא שמציק לי. בביקורת על הממשלה נשמעת הטענה שהיא מציעה לשנות את דרך בחירת השופטים. משמעות הטענה היא שיש דרך נכונה, ויש דרך לא נכונה, כדי לבחור את השופטים. 

האם מי שטוען טענה זו ער לכך שעצם האבחנה הזו אומרת שיש מדרג של שופטים. אני לתומי חשבתי עד עכשיו שמינוי שופט, כל שופט, פירושו מתן אמון מלא בו, שימלא את תפקידו על פי כללי המשפט ואותם כללי המשפט. אם הבנתי נכון הרי שכל שופט שיבחר הוא שופט טוב כמו כל האחרים ללא תלות בהרכב הועדה שבוחרת אותם. ההתנצחות היום, יש לה מחיר כבד מאד. היא מביאה לפגיעה בנכס היקר של אמון הציבור בשופטים, בכל השופטים. 

כפי שכתבתי בפתיח, שמתי את נפשי בכפי, ואני מחכה עכשיו לבליסטראות. 

הפחד שלי הוא שתחת רגלי ההמון המסתופף אין סיכוי שיצמח דיאלוג, שיח, והבנה למורכבות הבלתי נמנעת של חיינו. ואם מדובר במרי, איני יודע להבחין בין מרי לבין מלחמת אחים. ואם מדובר במלחמת אחים, זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה

הפוסט זו כבר איננה מחאה אלא מלחמה הופיע לראשונה ב-.

החלפת הנהגה גם כשהיא נחשבת ל"אירוע", אינה באה בחטף. זהו תהליך ארוך העובר שלבים. הבנת השלבים הללו חשובה כדי להבין את התהליך כולו.  

לפיכך אני מנסה לסקור כמה מהאירועים האופייניים לכל השנים שקדמו לשנת 1977 הנחשבת לתאריך מכונן ולאחריה. 

הקדמה 

שמאל בישראל לא קיים כבר מזה 30 שנים. אין שמאל ללא הבסיס של תנועה סוציאליסטית ממנה הוא צומח. השריד לחברה סוציאליסטית בישראל הם הקיבוצים. תנועת העבודה הייתה תנועה סוציאליסטית, שפורקה עם הפיכת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל לאיגוד מקצועי בלבד, בשנת 1994. האבחנה בין שמאל לימין בישראל היום היא העמדה כלפי מושג "הכיבוש", אבל שלילת הכיבוש אין בה כדי לתת לשוללים, את הגדרתם כשמאל. 

ממלכתיות 

עם קום המדינה יצא בן גוריון עם תכנית הדגל שלו שהייתה הקמת משטר ממלכתי במדינה. פירוש המהלך היה העברת משקל הכובד מהתנועות שהיו הבסיס להקמתה של המדינה, אל המפלגות ו"הממלכה".  

בן גוריון קיווה והאמין כי מפא"י תמשיך להיות בשלטון עוד שנים רבות ומכך שאת נטל הגשמת הממלכתיות הרצויה לו, שם עליה. 

בפועל לא כך קרו הדברים. 

הגישה הממלכתית, הביאה קודם כל לפירוק זרם העובדים בחינוך, והשאירה לעומת זאת את החינוך הדתי על כנו. בעוד שזרם העובדים מוסמס לתוך החינוך הממלכתי שנוהל על ידי המדינה, החינוך הדתי לעומת זאת היה ונשאר עד היום בידי המפלגות החרדיות. 

עד כמה שאנחנו מכירים את ההיסטוריה, לא היו תנועות מהפכניות שלא שמו את עיקר יהבן על חינוך הדור הצעיר. זרם העובדים בחינוך היה הבסיס של תנועת העבודה. הבסיס הזה הלך והתכרסם ולעומת זאת החינוך התורני החרדי הלך והתעצם, בלע לתוכו גם את הציונות הדתית, והפך להיות בן הברית של הימין. 

הפרשה 

"הפרשה" שקיבלה גם את כינוייה כמו "פרשת לבון" או "פרשת עסק הביש" לא הייתה לכאורה חלק ממהלך שקיעתו של השמאל אבל בפועל הפכה להיות אבן דרך בשקיעתה של מפא"י כמפלגת השלטון.  

האובססיה של בן גוריון להביא את השאלה "מי נתן את ההוראה" אל בית המשפט, בניגוד לעמדת חבריו למפלגה, הביאה לפרישתו והקמת מפלגה חדשה. המהלך כשל ובן גוריון לא חזר אל מעמדו כעומד בראש מפלגת שלטון, והגם שפילוג מפא"י תוקן לכאורה עם הקמת "המערך", תהליך אובדן כוחו של השמאל ניזון מפרותיה של "הפרשה". 

הפילוג בקיבוצים 

יש הטוענים שפילוג התנועה הקיבוצית היה פרי האיוולת של חברי הקיבוצים להעדיף נאמנות ל"גורמים זרים" תוך ויתור על מפעל החיים המשותף שלהם. אלא שמי שעמד מאחורי הפילוג לא היה סטלין אלא בן גוריון. בן גוריון כבר הוכיח את חוסר סבלנותו ליריבים וראה ב"קיבוץ המאוחד", שהיה בין השאר גם מולידו של הפלמ"ח, איום על שלטונו. הנאמנות של חברי מפא"י בקיבוץ המאוחד לבן גוריון הביאה אותם לטעון שהנהגת הקיבוץ המאוחד שבויה בנאמנות לשלטון הקומוניסטי בברית המועצות, טענה מופרכת וחסרת בסיס עובדתי. הפילוג לא הפחית אומנם את מספר הקיבוצים, להיפך, אבל פגע אנושות במעמד התנועה הקיבוצית כליבה של תנועת העבודה, שגם היא הייתה מאוחר יותר טרף לאובססיה הממלכתית. 

המהפך 

תוצאות הבחירות בשנת 1977 הביאו לקיצה הסופית של היות מפא"י ומפלגת העבודה ההגמוניה בשלטון. אומנם היו לאחר מכן תקופות קצרות בהן נבחרי מפלגת העבודה היו ראשי הממשלה, אבל המגמה כבר נחתמה. לאחר הבחירות נהרו לשורות הליכוד המוני מצביעים מהפריפריה ומערי הפיתוח. המוטיבציה שלהם הייתה הפניית עורף למפא"י שתחת שלטונה סבלו מנחיתות. האם ניתן להגיד שמפא"י "קנתה" ביושר את מפלתה? בהחלט כן. זה היה שיאו, אם כי לא סופו, של מסע האיוולת של השמאל ההולך ונעלם היום לנגד עינינו.  

משבר הקיבוצים 

בשנת 1985 נולד בקיבוצים משבר פיננסי עמוק. זה לא היה המשבר הפיננסי הראשון בקיבוצים, אבל לא היה כמותו בממדים ובתנאים. המשבר נולד כתולדה של העצירה החדה באינפלציה שהשיאה תוך זמן קצר חוב כמעט אפסי של הקיבוצים לחוב ענק. 

האחריות למשבר התחלקה בין הממשלה הבנקים והקיבוצים עצמם. הממשלה משום שלא יצרה את הכלים הנדרשים לניהול המצב לאחר בלימת האינפלציה, הבנקים משום שנהגו בחוסר אחריות במתן אשראי למשק היצרני, והקיבוצים משום שנהגו בחוסר אחריות בהשקעות היצרניות והצרכניות שלהם. מסע האיוולת של הקיבוצים בנקודת זמן זו, החל בכך שלאחר המהפך השלטוני במדינה, ומתוך חשש ששלטון הליכוד יתנכר לקיבוצים, החלו בגיוס אשראי מכל הבא ליד ובעיקר בחסות האינפלציה שנתנה לגיוס זה גיבוי מסוכן. נדמה היה שלכסף אין מחיר ולכן ניתן להשקיע ללא שום הגבלה. 

ההיחלצות מהמשבר הביאה לתהליך פנימי כבד משקל בקיבוצים. רוב הקיבוצים החליטו לנטוש כמה ערכים חשובים בתפיסה העולם האידיאולוגית שלהם, ולהמירם בהפרטת העבודה, ההכנסות ואף בנכסים כמו מגורים וענפי יצור.  

יש האומרים שהחל משינוי זה איבדו הקיבוצים את מעמדם המיוחד במדינה ובציבור. הקיבוצים קיבלו מהציבור את מה שהם ביקשו – להיות כמו כולם ולוותר על זכויות יתר. 

אפשר להגיד שבנקודת זמן זו, שהקיבוצים בחרו להשתייך למרכז הפוליטי הליברלי תוך ויתור על היותם חלק מהשמאל החברתי במדינה. 

ההסתדרות ותנועת העבודה 

בשנת 1994 הוקמה ה"הסתדרות החדשה" על חורבותיה של ה"הסתדרות הכללית". את המהלך הזה הנהיגו יוצאי חלציה של מפלגת העבודה. ההסתדרות הכללית הייתה בעצם תנועת העבודה. ההסתדרות הייתה שותפות של פועלים שכירים, חברי ההתיישבות, עובדים יהודים וערבים. ההסתדרות הייתה האחראית לזרם העובדים בחינוך, היה לה בנק ומערכת אשראי. קופת החולים נתנה שירותים שווים לכל העובדים, ההסתדרות הייתה מופקדת על חיי התרבות והאומנות של חבריה. להסתדרות הייתה תנועת נוער. להסתדרות היה עיתון והוצאת ספרים. מעגל שלם של חיים. 

הייתה גם "חברת העובדים". זה היה חלקה של ההסתדרות בבניית משק. מבקריה של ההסתדרות טענו שלא ניתן לקיים בכפיפה אחת בעלי עסקים ועובדים. ובכן, בואו לקיבוצים ותיווכחו לדעת איך מקיימים את הקשר בין הון לעבודה, בין עובדים ונכסי יצור. 

הפיכת ההסתדרות מ"כללית" לאיגוד עובדים בלבד, הייתה בעצם ביטול תנועת העבודה. וללא תנועת העבודה אין גם שום משמעות למפלגת העבודה. 

סוף דבר 

הימין לא ירש את המדינה. הוא קיבל ללא תמורה את כל מה שהשמאל החליט לוותר עליו בעצמו. 

כחבר קיבוץ יש לי סדן אחד לנסות ולרקע עליו שינויים במהלך האובדני בו אנחנו נתונים. אינני בעד אחידות רעיונית ובכל זאת, לתנועה שרוב חבריה מצביעים ל"יש עתיד", אין דגלים להניף כמחדשי תנועת העבודה. חידוש תנועת העבודה היא בעצם הדרך האפשרית, אולי היחידה, לחידוש מעמדו של השמאל. ולא ניתן לחדש את תנועת העבודה ללא שיקום מעמדה של ההסתדרות והפיכתה להסתדרות כללית.

הפוסט מסע האיוולת של השמאל הישראלי הופיע לראשונה ב-.