ביקרתי פעמים רבות ברפת גלגל ותמיד הייתי מלא הערכה ואף הערצה, לצוות הרפת שעובד בלב הבקעה-המדבר, בשיא החום ובתנאים ממש לא פשוטים. להגיע בכל בוקר, לעבוד ולעשות לבד את כל המשימות ובתחושת עשייה וסיפוק גדול.

הגעתי לביקור אחרון, כשהבנות נפרדות מהרפת בעוד שבוע ויוצאות לדרך חדשה קרוב לגיל גמלא. הדמעות בעיניים וקשה לדבר ולשתף בתחושות אבל מרגישים באוויר את הכול. כולנו נאמר להן תודה חמה ונאחל להן בריאות וטובה ודרך חדשה ומלאת סיפוק..

וכך כתבתי על הרפת המדהימה לפני קרוב ל-15 שנה..

אור במרכז החום

צוות מיוחד ברפת גלגל

לא קל לחיות בבקעת הירדן – חם, חם מאוד עם טמפרטורות שמגיעות לעתים עד 46 מעלות בקיץ. כמובן, שלא פשוט כלל לגדל פרות ולייצר חלב בתנאים כאלה. רבים לא נתנו הרבה סיכויים לשלוחת חלב באזור הבקעה והנה כאן ממש, בחום המהביל שנמשך חודשים ארוכים בשנה, מצליחים לקיים רפת, לתת רווחה לפרות ולייצר חלב באופן ראוי.

רפת גלגל במרכז הבקעה וצוות מדהים בגיבושו – 4 נשים ושני גברים – כולם חברים!

רפת גלגל מיוחדת בהרבה מובנים – רפת צעירה יחסית, ממוקמת באחד האזורים הקשים מבחינה אקלימית, רחוקה משדות הירק והתחמיץ וגם יש לה רוב נשים ברפת – 4 נשים שעובדות בה שנים רבות, אוהבות את עבודתן ומגיעות אליה בשמחה ובסיפוק, בלי חשבון זמן וקושי.

ציפי שמאע מנהלת את הרפת ומפרגנת לה ולקיבוץ – "גלגל זה המקום הכי טוב לגור בו, אני אוהבת את הבקעה, הנוף, מזג האוויר, האנשים. קיבוץ קטן עם קהילה מיוחדת.

גלגל קמה ב-1973 באזרוח של גרעין בני משקים. ב-85 היה משבר גדול ועזיבה המונית. הגרעין שלי היה אחרי שחרור מהצבא וגלגל כמעט התחילה מחדש.

היינו 80 חברים וכיום יש 46 שהם כ-20 משפחות וגם רווקים.

לפרנסת חברי הקיבוץ יש לול הודים ענק, 800 דונם מטע תמרים, בית אריזה חדש לתמרים ולענבים, כרם ענבים למאכל, בית דפוס, השכרת דירות. רוב החברים עובדים בגלגל ומעטים בחוץ."

הרפת נבנתה ב-1985 וכיום יש בה 300 חולבות, את שלוחת הפיטום סגרו והוסיפו חצר לפרות אחר ההמלטה. הרפת חברה באמבר ומחזיקה מרכז מזון עצמאי – נושא המזון מורכב מאוד, כי יקר להביא אוכל לרפת וכל הובלה נשקלת במשורה, בגלל מחירה הגבוה.

הנהלת המשק מתייחסת באופן חיובי לרפת ומסייעת לה להתפתח.

צוות העובדים

יש 7 עובדים – 6 חברים ותאילנדי, בתוספת נער לפני גיוס.

ציפי שמאע, 4 ילדים – מרכזת את הרפת

אדריאנה פרקש, 4 ילדים – אחראית בריאות ומזריעה

קרן צדוק – גידול עגלות ועגלים, מחליפה בהזנה

שרית שרון, 3 ילדים  – יונקיסטית

פפה רחמן – איש ההזנה – לא חולב

איציק לושי – עובד אחזקה

גם הילדים של חברי הצוות עובדים ברפת.

"כל מי שנמצא ברפת רוצה להיות בה, אוהבים את העבודה ומרוצים גם מהסיכומים הכלכליים, בהתחשב עם המיוחד במקום שלנו."

איך מתארגנת העבודה ברפת?

"כל העובדים (למעט פפה) חולבים 5 חליבות בשבוע, יש יום פנוי בשבת, שבה חולבים התאילנדים, בזכות הכשרות – הם מגיעים מהמטע ומהלול. החליבה נמשכת 3 שעות והחלב מובל למחלבת אלון תבור.

רוב חברי הצוות מחליפים בעבודה בסלף ועושים הזנה. אני מאמינה בגישה שכולם עושים הכול, על אף שלכל אחד יש נישה שלו ואם הוא יוצא לחופש יש לו (או לה) מחליף.

מקרבות אוכל עם השופל, מגרדות חצרות וכל העובדות יודעות לעשות הכול – יש גמישות גדולה בהפעלת הצוות."

הכשרה מקצועית

שרית וציפי עשו קורס יסודות ואחר כך ציפי השתלמה בניהול. אדריאנה למדה להזריע בשיאון ומזריעה ברפת מ-2003. התוצאות המקצועיות הולכות ומשתפרות, עשו שינוי בצינון ובעקבותיו הגיע שיפור גדול.

אדריאנה נחשבת כחברת סגל של העובדים בשיאון, היא נוסעת פעם בחודש לאתר דרום להצטייד בזרמה ובעזרים. "זה נוח שיש מזריעה בבית וזה מקדם את הרפת, כי מזריעים מתי שצריך, גם בשעות שמזריע לא יכול להגיע."

מזריעים כל השנה מלבד בחודש ספטמבר שבו לא מזריעים כי אין התעברות כלל. הרפת עמדה על 28 ליטר בקיץ וכיום מגיעים ל-32.

פועלים להזזת ההמלטות – בעבר היה ריכוז המלטות והיום יש המלטות לאורך 11 חודשים. קשה להחזיק פרות בגלגל, הקיץ כבד וכמעט ללא נשוא, עגלים מתו בגלל החום וכך מקלחים ומצננים – כל היום וכל הלילה. "בתנאי השטח והאקלים 48-44 מעלות ובאוגוסט קבוע יש 46 גם הלחות גבוהה. הצינונים עוזרים מאוד והפרות לא מלחיתות."

איכות הסביבה – המים של הרפת הולכים לברכות חמצון ומשם להשקיית התמרים, ממצקים במאצרות והזבל היבש הולך למתקן קומפוסט שמאושר על ידי הרשויות.

איך משלבים את המשולש אישה – אמא – רפת?

ציפי לא מרגישה נוח עם השאלה כי היא לא רואה בזה מיוחדות, אלא שילוב של כל עובד עם צורכי המשפחה והעבודה. לאחר מחשבה היא מסכימה שנשים בצוות ובמיוחד בניהול, מביאות יותר רגישות לצרכים של אחרים.

"באנו לרפת כאימהות, הייתי ברפת לפני לידה. לקחנו את נושא האימהות בחשבון ורצינו לבוא לרפת מתוך אהבה לפרות ולבעלי החיים. אדריאנה הגיעה עם 4 ילדים ולכל הנשים, זו קריירה שנייה אחרי עבודה קודמת. העבודה עם בעלי חיים מחייבת – קודם מתכננים את העבודה ברפת ואחר כך בודקים מה קורה בבית. מסדרים את החליבות ואח"כ מטפלים בענייני הבית. הבעל יודע על סדר היום הצפוי וגם הוא מתארגן לפיו.

הכול תלוי בחליבות ובסדר היום ברפת ועדיין, כל העבודה בבית מחכה לנו כשאנחנו חוזרות מהרפת. המשפחות יודעות שרפת אינה עבודה משרדית, אלא פעילות שדורשת התמסרות ואפילו בעת ארוחת הערב, כאשר יש המלטה קשה.

הבעל מעיר את הילדים בבוקר ולוקח אותם. כאשר זה לא מתאפשר אז מגיעים לרפת ואחר כך, חוזרים להעיר את הילדים. הבית הוא המשרה השנייה של כל אישה וגם שלנו, אם כי היא יותר פיזית וקשה.

איך מסתדרים עם צוות חברים שחיים איתם צמוד? גם במערכות החיים מחוץ לעבודה?

אנחנו עוזרים אחד לשני – גם שכנים, גם חברים ולנהל את כולם זה די מורכב…

יש ארוחת בוקר עשירה שבה נפגשים ומחליפים חוויות.

ימי הולדת זה פולחן – מביאים עוגה ומתנה, שרים והכול בסוף ארוחת הבוקר. בחגים מרימים כוסית.

מדברים הרבה על דור המשך – איך הנושא מטופל בגלגל שהוא קיבוץ צעיר?

 "יש כמה ילדים שעובדים וזה "אטרף" שלי. לא קל לעבוד עם צעירים, בכל שנתון יש ילד שעובד ברפת ואני מטפלת בהם כמו ילדיי שלי. יש הצלחות טובות גם עם ילדים מתקשים כולל הרבה שעות שיחה.

יש גם בנים ובנות של הנשים, יניב, בר וגל שעובדים ברפת, אם באופן מלא ואם כמחליפים – הם מקבלים תמורה בעבור החליבות ותורמים כל השנה.

אני משקיעה מאמצים רבים בדיאלוג עם הילדים, זה שואב הרבה אנרגיות ויש גם הרבה סיפוק.

ברפת מודרנית יש קושי למצוא עבודה לכל הילדים כי כמות העבודה מוגבלת."

ציפי וחברות הצוות מתכוונות לעבוד ברפת עד הפנסיה, כי יש אווירה תומכת וכיפית. זה גם כיף גדול לבקר ברפת שמחה ודינמית, שחבריה מגיעים עם הרבה מוטיבציה ורצון – אחלה רפת!

והיום – למה התקבלה החלטה לסגור?

הרפת כיום מונה כ-300 פרות, עם מכסה של 3.7 מיליון ליטר לשנה. עשינו מעט השקעות בעשור האחרון והחוסר הולך וגדל, קשה להגיע למכסת החלב, בעיות קשות של סומטיים וחיידקים. ההובלה לרפת יקרה מאוד ועלות ההזנה גבוהה יחסית.   

מכון החליבה משנת 85 ועל אף שביעות הרצון מהציוד, הוא לא מדביק את העלייה במכסה ובמספר הפרות ואין בכוונת הקיבוץ להשקיע בו.

צוות הרפת מקסים ומשקיע את כל כולו בעבודה – גם המערכות המלוות את הרפת בהדרכה, בהתאחדות, בשיאון ובחקלאית, עושות הכול לסייע ולקדם.

הקיבוץ פשוט לא השקיע ברפת וזו עבודה שצריך לבצע כל הזמן ובכל רפת. בשיכון, בצינון, במערכות החליבה, במערכת ההזנה ועוד.

וכך הנושא עלה שוב ושוב, לשולחן הדיונים בקיבוץ עד שהתקבלה ההחלטה הכואבת לסגור את הרפת, כשברקע רואים גם, שאין דור המשך לקחת את הענף לעידן הבא. הצעירים רוצים לעבוד בהייטק ולנסוע למרכז.

כמה חבל ועצוב אבל…

כולנו נחבק ונודה לצוות המקסים  שעיקרו נשים מקצועיות ומסורות שנתנו את כל כולן לעבודה בענף במשך עשרות שנים.

מי אנחנו?

קצת היסטוריה של גלגל – מאז ועד היום

מאתר גלגל

גִּלְגָּל קיבוץ בבקעת הירדן, כ-16 ק"מ צפונית ליריחו. שייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה אזורית ערבות הירדן. שמו של היישוב ניתן לו על שם האתר המקראי גלגל, המקום הראשון שבו חנו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל (יהושע ד',י"ט) שמקומו מזוהה בתל ג'לג'ול, שממוקם כ-2 ק"מ מדרום מזרח ליריחו.

היאחזות גלגל הוקמה ב-1969 כחלק מתוכנית יגאל אלון. במאי 1973 אוזרח הקיבוץ ע"י גרעיני נח"ל של תנועת "המחנות העולים" וגרעיני בני המשקים.

64 חברים, מתפרנסים בעיקר מחקלאות – רפת, לול, תמרים, בית אריזה גדול. בית דפוס. בשנים האחרונות עבר גלגל תהליך שינוי, עמוק ומסודר. במסגרת השינוי ממשיך הקיבוץ לתפקד כקיבוץ מתחדש. הקיבוץ שומר על ערכי יסוד כמו: תרומה לקהילה, ערבות ועזרה הדדית, חינוך חיבור לטבע.

אחריות ההתפרנסות של חברי הקיבוץ החדשים והישנים היא על עצמם ולא על הקיבוץ, כמו שהיה בעבר.

בזכות אמצעי הייצור הרבים והמגוונים, שעיקרם בתחום החקלאות, הקיבוץ מתנהל באופן עצמאי לגמרי, מבלי להיות תלוי בגורמים חיצוניים. מה שנותן לקיבוץ יכולת כלכלית להמשיך ולהתפתח, ומאפשרים יציבות ואיתנות. כיום גלגל מהווה עוגן מרכזי בבקעה, שנותן שירותים לכלל תושבי האזור.

יש בקיבוץ סופר גדול, בריכה מדהימה, גני משחקים, מסגרות חינוך לגיל הרך (פעוטונים, וגן), מסגרת חינוך בלתי פורמלי מכיתה א' ועד י"ב כולל מועדון נוער, מגרשי ספורט (מגרש דשא ), בית כנסת, מועדון חברים, אין-סוף מדשאות וטבע וירוק בכל מקום.

הפוסט רפת קיבוץ גלגל מסיימת פרק הופיע לראשונה ב-.

יצאתי לפרדס של קיבוץ גונן בצפון, די קרוב לגבול לבנון. הדי הפיצוצים בקושי נשמעו מרחוק אבל באופק, המראה של מושב מרגליות וקיבוץ מנרה על רכס הרי נפתלי, היוו תזכורת לעד כמה אנחנו קרובים למתרחש על גבול הלבנון. בפרדס הצטרפתי ליעל לוי, רכז הפרדס של גונן שהוא גם הרבש"צ של הקיבוץ. במדי צה"ל, מצויד ב-M-16, כי כמו כל חברי כיתת הכוננות בימים אלה – גם הוא מגויס, ערך לי יעל לוי סיור בפרדס.

הפרדסנים בצפון ובמיוחד אלה שקרובים לגדר, מתמודדים עם בעיות לא קלות, גם בעצימות של פרדסים סמוכי גדר בעוטף עזה.

לוי הגיע מלווה בכלבת הבורדר קולי שלו – ועל הדרך אנחנו עוברים בשדה חיטה, שבו להקת עגורים קטנטנה וקולנית מנשנשת את הגבעולים. לוי פרק את הכלבה, שתוך כדי ריצה מהירה ומקצועית "ניקתה" את השטח מעגורים תוך חצי דקה. חזרנו לסייר בפרדס. "על שדה החיטה הזה (50 דונם)," מסביר לי לוי, "אנחנו מתכננים לנטוע עוד הדרים."

איך אתה מסתדר עם כוח אדם?

"יש לנו עובדים שעובדים אצלנו שנים, חבר'ה דרוזים מקצועיים, אבל כשהעובדים רואים בחדשות יותר מידי בומים או טילים ודברים כאלה – הם לא באים כי הם מפחדים. ואז זה משליך על כל השרשרת, זה משליך על בית האריזה שמפסיק לעבוד, זה משליך על הייצוא שלא יוצא וחלק מהבעיות של המלחמה הזאת זו הבעיה של השילוח הימי."

פרדס גונן משווק חלק מתוצרתו דרך "הדרי גליל" – בית האריזה של המגדלים בגליל-גולן ואחד השותפים ב"גליל אקספורט". חלק לא מבוטל מההדרים של גונן משווקים ישירות לסוחרים, וכך חוסכים בגונן את עלויות המיון, האריזה והשיווק ומגדילים את הרווח. בנוסף הגדילו בגונן ראש ומשווקים הדרים גם בשיווק ישיר לאנשים פרטיים (שקיות של 5 ק"ג).

יעל לוי: "את השיווק הישיר לאנשים פרטיים התחלנו כמו רבים אחרים בקורונה. כל המצב של המלחמה משפיע עלינו מאוד, החל מהכמויות של הקטיף שפעם היינו קוטפים כפול ממה שאנחנו קוטפים היום, היום אנחנו מדברים על המינימום. אתה כל הזמן מפחד שהפועלים יברחו, אתה חושש ילכו לחפש עבודה במקום אחר שיכול לייצר להם מעין ביטחון הדרוש להם, אז אנחנו כל הזמן בקשר איתם."

המלחמה וההדרים

אז למה אנחנו מדברים על הייצוא? כי מרבית הפרדס של גונן (700 דונם) מורכב מעצי אשכוליות אדומות ("סנרייז" – 500 דונם) וכל השאר הם קליפי "אור", תפוזים ("קרה-קרה" ו"סאמר-גולד"), פומליות ויש גם כמה שורות של פומלה.

המשבר בים האדום ממשיך להשפיע על הפרדסנים הישראליים, בעיקר על אלה המגדלים את ה"סנרייז" המשווקת בעיקר לקוריאה וגם לסין ויפן. התקפות החותים התימנים על אוניות סוחר שעוברות בים האדום, בואכה מיצרי באב אל מנדב, גרמו לחברות ספנות רבות להפסיק את השיט בים האדום, אם לנמל אילת ואם לתעלת סואץ. כתוצאה מכך, הובלת ה"סנרייז" הישראלי התארכה, כיוון שהאוניות נאלצות לשוט סביב אפריקה, מה שמייקר את העלויות, אבל כמו שנראה בהמשך, עלויות יקרות יותר זה רק חלק קטן מהבעיות.

לכאורה ה"סנרייז" יכול להישאר על העץ לזמן ממושך יותר מפירות אחרים, או כפי שניצן רוטמן, ממ"ר הדרים בשה"מ, אומר: "אם זה היה פומלית – הפרי היה נהרס מהר, אבל האשכולית האדומה היא יחסית סלחנית."

אך הדברים לא כל כך פשוטים, אומר יעל לוי: "ככל שהפרי על העץ האיכות שלו יורדת, הוא אמנם לא מקולקל אבל הוא פחות איכותי ויחזיק פחות על המדף. עד עכשיו קטפנו עד תחילת אפריל, אנחנו סוגרים את הקטיף בשבוע האחרון של מרץ, מקסימום בשבוע הראשון של אפריל, עד אז היינו מסיימים את כל הפרדס. כמובן שככל הזמן יותר מתארך – אחוזי האריזה לייצוא יורדים."

ניצן רוטמן: "מאז שהתחיל הסיפור עם החותים אחוז ניכר מהאשכוליות האדומות שלנו היה אמור ללכת למזרח וכעת חלק תקוע – וחלק ייסע בדרך ארוכה מאוד מסביב לאפריקה, ולא בטוח שישרוד את התוספת של עוד שלושה שבועות מסע. בדרך כלל יש 'היטל מלחמה' בקטעים האלה. אני מתאר שאם יעשו סיבוב ארוך – אז ישלמו יותר.

"החל מנובמבר 50% מהאשכוליות האדומות נשלח למזרח, כי התמורות שם גבוהות יותר מהתמורות באירופה. היום הם מקיפים את אפריקה ואנחנו מקווים שהפרי יגיע כראוי. בימים רגילים, אתה שולח אשכולית אדומה לאסיה ובין 30 ל-40 יום – היא במזרח. ותחשוב שאתה מוסיף עוד 20 יום להפלגה, אתה מתחיל לטפס אל ה-50 ול-60 ול-70 יום.

"היה לנו את זה בקורונה כשההפלגות התעכבו בדרך – הפרי הגיע רך והיבואנים לא רצו אותו או הורידו את המחיר בצורה חזקה. אם יפחיתו את המשלוחים וישלחו את האשכוליות האדומות למדינות אחרות, נגיד למזרח אירופה, נקבל מחיר בהתאם, שולחים למזרח כי המחיר שם גבוה יותר. אנחנו שולחים גם פומלית למזרח אבל זה כבר לא אקטואלי, כי את הפומלית שולחים באוקטובר והקטיף שלה כבר הסתיים. כעיקרון השנה היתה שנה מאוד טובה לאשכולית האדומה באזור הצפון, יבולים יפים וגם הפרי יפה ואיך אומרים? חבל. אם לא יהיה פיתרון לייצוא החקלאים יאלצו לשלוח אותה לתעשיה וכמובן במחיר נמוך הרבה יותר."

יעל לוי: "רק עכשיו הצלחנו לרדת למחיר הנורמלי של מכולה אחרי הקורונה ועכשיו נחטוף אותה שוב. יש לנו 500 דונם 'סנרייז', אנחנו פרדס גדול. לגבי עובדים, יש לנו קבוצה גדולה של עובדים מהארץ, מבית ג'אן, חורפיש, וכרגע, בכל פעם שהמצב טיפה מתוח הם פשוט לא מגיעים. אנחנו ממש הולכים איתם על הקצה, כי הפרדס שלנו ליד נאות מרדכי, אנחנו בתוך קו עימות, כל היציאות של התומ"תים, כל הטילים שנוחתים פה באזור, הכל מקשה על העובדים. הם פתאום, באמצע היום, קמים והולכים. אנחנו ביישובים שבין ה-5 ל-9 ק"מ שאותנו לא פינו. הם חוששים כי מצד אחד אנחנו רשמית לא בתוך מלחמה אבל בצד שני אנחנו בתוך המלחמה, שומעים הכל מכאן, רואים הכל מכאן."

ניצן רוטמן: "האזורים הבעייתיים ביותר הם האזורים הקרובים לגבול לגמרי, החשש שם הוא מנ"טטים ועכשיו גם החקלאים לא יוצאים, למשל במטולה. יש פרדסים של שאר ישוב מצפון לדפנה שלא נקטפים. הצבא חסם את הדרך ואי אפשר לעבור. יש פרדס אחד ליד רמות נפתלי, נסעתי לשם בחודש הראשון והפרדסן מתקשר אלי בדרך ואומר לי: 'ניצן אל תבוא, לא יתנו לך להיכנס'. במשך חודש אף אחד לא נכנס לפרדס. רק בדצמבר איכשהו נכנסו – לפעמים פותחים, לפי סוגרים. אלה החיים שלנו פה. הכל מתנהל לפי המצב, לפי ההתראות, לפי הנפילות. יש ימים שיש קטיף ויש ימים, כשיש התראות, אז חוסמים את הגישה, כולל דפנה, דן, שאר ישוב ועוד. אומרים להם 'תישארו בבית ושאף אחד לא יגיע לפרדס'. זה לא שכל יום נופל משהו, אתמול נפל כטב"מ בגולן, אני גר באניעם, אצלנו שקט יחסית אבל אנשים במתח."

יעל לוי: "יצא לי לדבר עם המשווק שלנו בזום ביום ראשון, עם 'הדרי גליל' וכרגע העתיד לא מבטיח טובות. האם יישאר משהו בכיס? את זה אנחנו עוד לא יודעים אבל אנחנו מקווים שיישאר הרבה. כמו כל חקלאי אני יגיד, שאנחנו עוד אופטימיים שנקבל מחירים טובים ושבשנה הבאה יהיה יותר טוב."

מלבד העובדים הדרוזיים, לוי העסיק לפני המלחמה ארבעה עובדים תאילנדים, אך שניים מהם עזבו מייד עם פרוץ הקרבות. לוי המתין עד שהחזיר שני פועלים תאילנדים שעבדו אצלו בעבר במשך חמש שנים ועכשיו, בשל המחסור בידיים עובדות – הותר להם לחזור. אני שואל את אחד מהם אם הוא לא מפחד לעבוד בישראל בתקופת מלחמה והעובד עונה לי: "אני לא מפחד בכלל, ישראל חזקה."

כמה זה עולה?

ענקית הספנות הדנית "מארסק", שהייתה מהראשונות להודיע על הפסקת השיט בים האדום בעקבות מתקפות המורדים החות'ים מתימן, בוחנת את האפשרות לחזור לשוט באזור, אולם עד כה לא הודיעה על כך באופן חד משמעי. הסיבה לשינוי המדיניות של החברה נובע כנראה מהכוח הבינלאומי שהוקם, שאמור להבטיח מעבר בטוח לספינות בים האדום. עם זאת, החברה סייגה את החזרה לשיט, שכן לדבריה "הסיכון הכללי באזור לא פסק" ובזמן כתיבת הכתבה, לאחר תקיפת אחת מאוניותיה, הודיעה "מארסק" כי היא משהה את פעילותה בים האדום ב-24 שעות.

בני לדרמן, מנהל השיווק של "פירות בני דרור": "אם מאריכים ועושים את כל הדרך הזאת דרך דרום אפריקה, אז גם זמן ההובלה מתארך, מחיר ההובלה מתייקר וגם זמן ההובלה מתארך. הפרי עלול להירקב אם אתה שם אותו על הים במשך חודש ועכשיו צריך חודש וחצי ויותר זה פוגע. זה גורם לנו לא לעבוד וחוסר רצון לעשות אשכוליות. למשל, עכשיו באירופה אנחנו לא יכולים למכור במחיר נורמלי כי יש מלא פרי תורכי אז האשכולית נפגעה."

והפירות יחזיקו מעמד בחודש וחצי מסע ימי?

לדרמן: "לדעתי הם לא מסוגלים אבל מה לעשות אם כבר העמסת אוניות ואי אפשר לעבור את תעלת סואץ לכיוון המיצרים? ב'מארסק' מדברים על חידוש הקו אבל הם רוצים פי ארבע למכולה, כמו בקורונה, כשמכולה של 4,000 דולר עלתה 20 אלף דולר. בשיט אין לזה גבול, אם הם מסכנים את האוניה או שהם שטים יותר רחוק, זה עולה להם יותר דלק, יותר עבודה וזמן – וזמן שיט הוא מצרך יקר. המתנות בנמלים – מאוד יקר. זה ב'מארסק' בחברות אחרות אני לא יודע.

"למזלנו, אנחנו לא ענקיים באשכולית אדומה ומי שנפגע יותר הם בעיקר הפרדסנים בעמק החולה ובגליל, זה פגע בהם אנושות. בעבר ניסינו לייצא מנדרינות ליפן אבל זה לא הלך, זה רחוק מידי ומגיע לא טוב. המצב הזה לא פוגע רק ההדרים, זה עוד ענפים שלמים במשק הישראלי, כמו ההייטק, האלקטרוניקה, מוצרים ביטחוניים שנתקעו להם המשלוחים, זה פגע באחוז ניכר מהייצוא הישראלי. אנחנו פחות מתמקדים באסיה ובעיקר מייצאים לאירופה, ארה"ב וקנדה."

אורון זיו, מנכ"ל חברת היצוא "ביפראש", אומר: "עליית מחיר יצוא ה'סנרייז' למזרח הרחוק זו הבעיה היותר קטנה. הבעיה שלנו עם היצוא למזרח תמיד הייתה ותמיד תישאר – הזמן, לא יעזור כלום. 'סנרייז' וכל פרי לא בנוי להחזיק 50 או 60 יום. עושים את זה בתור אילוץ. אבל כרגע בצוק העיתים, בעתות מלחמה, זה יכול להגיע גם ל-70 יום.

"אז בעצם זה מתחלק לשתי בעיות. יש כמות נכבדה, משהו מעל 100 מכולות של 'סנרייז' של כל החברות הישראליות, שבעצם עלו על שלוש אוניות של 'צים'. אחרי שהאוניות היו כבר בדרך הם קיבלו את ההחלטה לסובב את האוניות ולשוט סביב אפריקה. זה לא שיכולנו לקבל איזושהי החלטה של ביטול או לצמצם – אלו הן אוניות שיצאו כשהתוכנית הייתה להוציא אותם דרך ים סוף, מסע שאמור לקחת בין 35 ל-40 יום ובתור אילוץ הם נאלצו לעשות סיבוב. אז גם פה יש תוספת של זמן כי לקח להם כמה ימים עד שהם התעשתו והחליטו מה עושים.

"הייתה אוניה אחת שכבר חצתה את תעלת סואץ לכיוון ים סוף והחזירו אותה, סובבו אותה חזרה, זה הוסיף עוד זמן וכרגע הם בדרך. יש שלוש אוניות עם 102 מכולות של בעיקר שלושה יצואנים שעושים את הייצוא הזה לדרום קוריאה, ואנחנו מחכים לראות איך זה יגיע."

יש איזה פרוטוקול קירור לשמירת הפרי במסע כזה ארוך?

"יש פרוטוקול קירור אבל זה לא קשור. הפרוטוקול מתייחס לטיפול קור, זה עוד גורם שלא עוזר לשמירת איכות הפרי. לכל היעדים או רוב היעדים במזרח אתה צריך לעשות טיפול קור, שזה אומר שעליך להוריד את הטמפרטורה של הפרי לסביבות 1-1.5 מעלה, למשך 15 יום וכמו שאתה יודע 'סנרייז' ובכלל פרי הדר לא אוהב טמפרטורות כאלה. הטמפרטורה האידיאלית שלו היא 8-9 מעלות. אבל את הטיפול הזה צריך לעשות בכל מיקרה, גם אם זה נוסע בהפלגה של 40 יום וגם בהפלגה של 60 יום, אבל זה עוד גורם שעלול לפגוע באיכות הפרי כי אם יורדים טיפה מהטמפרטורה שרוצים אתה מייד רואה נזקי קור על הפרי."

כולם מדברים על זה שמארסק מחזירה או תחזיר את הקו בים אדום..

"תראה, השירות הזה למזרח, השירות הכי אמין והכי יציב היה כל השנים של 'צים'. רוב חברות הייצוא אם לא כולן הוציאו עם האוניות של 'צים', כי השירות שלהם היה הכי מהיר והכי אמין. ברגע ש'צים' קיבלה את ההחלטה לסובב את האוניות שלה לפני כחודש, הרבה לפני ששאר החברות קיבלו את ההחלטה, היו כבר אוניות בדרך וגם היתה אוניה אחת שחיכתה בנמל אבל המכולות היו כבר בנמל ולהוציא אותם זה סיפור. היו חברות שהוציאו, חלקן השאירו את המכולות.

"אבל מאותו רגע ש'צים' קיבלה את ההחלטה הזאת העברנו את המטענים ל'מארסק' כי הם טענו שהם ממשיכים להפליג דרך התעלה. צריך להבין שמארסק זו לא אוניה ישירה שיוצאת מפה היישר למזרח. המטען עולה על איזשהו 'פידר' שמפליג לפורט סעיד ובפורט סעיד הוא פוגש אוניה גדולה יותר של מארסק שלוקחת אותו למזרח. אבל אז חזר על עצמו אותו סיפור – אחרי שהיו שמכולות היו חלקן בפורט סעיד חלקן בדרך, 'מארסק' קיבלה אף היא החלטה שהיא לא מפליגה דרך התעלה. ואז בפועל, גם אותן ספינות שהיו אמורות להיות יותר מהירות מ'צים' הם עושות את הסיבוב סביב אפריקה.

"כרגע, השבוע הזה (בזמן עריכת הראיון) אין אוניה לאף חברה אז אף אחד לא מוציא. יש אוניה של 'צים' שאמורה להפליג בשבוע הבא, גם דרך אפריקה, טוענים שהיא יחסית מהירה ובנוסף פסחו על כמה נמלים וזהו. 'מארסק', כמו שכולנו קוראים, אמרו שהם שוקלים להחזיר את השירות אבל עד לרגע זה הם לא ידעו להגיד שום דבר."

ההקפה של אפריקה, בכמה היא יקרה את המכולה?

"מכולות שכבר היו בדרך, מה שנקרא היו על המחיר של כביכול דרך תעלת סואץ, לא יכולות לשנות את המחיר תוך כדי המסע, המחיר שלהן יישאר אותו מחיר, הפגיעה הכלכלית שיכולה להיות ובטוח תהיה זה הזמן הגעה שהוא יתארך בכמעט חודש, שלושה שבועות.

"ברגע שהפרי מגיע לקוריאה הקוריאנים מביאים שמאי, עושים הערכה של הפרי ואחר כך כל אחד ויכולת המשא ומתן שלו מול הלקוח שלו, מדובר בהרבה לקוחות, זה לא משהו קטן. היו לנו כבר צרות כאלו. אם נלך שנתיים אחורה בתקופת הקורונה, בלי קשר לחותים, היו לנו עיכובים דומים, היו לנו הפלגות שהגיעו אחרי 60-70 יום והיו בעיות מאוד קשות. זה יכול להגיע לקנסות של עד 10 אלפים דולר למכולה שזה לא משאיר לך כלום. אבל כללית, מישהו ששולח מישראל לקוריאה יודע שאין מצב שאין בעיות של איכות, זה חלק מהמשחק. המחירים שם הם יחסית גבוהים אבל אתה צריך לקחת בחשבון שחלק מהמחיר מתקזז בגלל בעיות איכות ואחרות.

"מה שרציתי להגיד הוא שמפה והלאה, מי שעולה על האוניה של 'צים' השבוע אז הוא פוגש כבר מחירים של 1,500 דולר יותר למכולה. אם היינו באזור ה-5,000 דולר למכולה (כולל הכל: טיפול קור ודברים נוספים) אז עכשיו המחיר עלול להגיע ל-6,000-6,500 דולר למכולה. יש לציין שהמחירים ירדו השנה ועם המחיר החדש אנחנו חוזרים לתקופה של לפני שנה-שנתיים, אבל זה מחיר שאם הפרי מגיע באיכות טובה – אז זה עדיין משתלם, בטח בהשוואה לאלטרנטיבה באירופה. אבל שם המשחק הוא כמובן האיכות, וגם ככל שאנחנו מתקדמים בעונה אז מן הסתם הפרי יותר מועד לבעיות איכות, כך שהדילמה עכשיו היא האם להמשיך ובכמה להמשיך.

"בגליל העליון באמת יש להם פרי שיודע להחזיק יותר, אבל אני לא רואה אף אחד לוקח סיכון ושולח 'סנרייז' באפריל. היכן שאנחנו בעיקר עובדים, פה באזור העמקים, סובב כנרת, הפרי חייב להיארז לכל המאוחר עד סוף ינואר. זה גם מאוד תלוי בשנה, בגשם, כולם מכירים את זה, כשאתה לוקח פרי מתקדם הוא מועד לפורענות.

"נכון שהשנה יצאו פירות גדולים ויפים, אבל זה לא יתרון אלא חסרון כי הקוריאנים לא רוצים פרי גדול, הם רוצים פירות בינוניים וקטנים, 40-45, זה מה שהם מחפשים, 35 אתה נותן להם במשורה וככל שהעונה מתקדמת יש יותר פרי גדול ואין מה לעשות איתו. פרי גדול הוא יתרון בתחילת העונה אבל הופך לחיסרון בסוף העונה. לגבי הפומלית, הכמות שיוצאת למזרח היא קטנה מאוד. ברגע שאין את האוניה שמגיעה ישירות ליפן, מעט מאוד יצא למזרח ומה שיצא יצא עוד לפני המשבר בים סוף.

"הסיפור של המלחמה זה לא רק החותים, זה אלף ואחד דברים אחרים. למשל, רשתות ובקרב לקוחות באירופה לא ממש ששים לקחת תוצרת חקלאית מישראל. כל מי שיש לו את היכולת או את האלטרנטיבה מעדיף ללכת למגדלים אחרים. גם לזה יש השפעה כלכלית על הענף שלנו."

אתם מרגישים את זה בתגובות של היבואנים?

"כן, חד משמעית. הקטע של היצוא לקוריאה זה משהו אקוטי אבל ההשפעות של המלחמה הם לא נעצרות שם. יש לקוחות שאנחנו מכירים את האהדה שלהם לעניין הפלשתינאי, בעיקר בסקנדינביה, אבל אלה הקיצוניים. במקומות אחרים, בא נגיד ברשתות שאתה עובד איתם, אף אחד לא יגיד לך את זה בריש גליי, אבל אתה מבין את זה. אם יש לך תוכנית איתו אז את התוכנית הוא לוקח, אבל אם יש לך עוד הצעה או יש אופציה הוא מעדיף פרי תורכי או מצרי על ישראלי. ושוב, גם לקוחות שהם מאוד פרו-ישראליים שמתקשרים פעם-פעמיים בשבוע לשאול מה המצב, זה לא הכל בידיים שלהם – הרשת לא רוצה תוצרת שתגרום לה בעיות. אף אחד לא בא ואומר לך את זה בריש גלי אבל בהחלט זה מורגש, ויש מקומות שזה מורגש פחות ויש שיותר."

אתה אופטימי לגבי ההמשך?

"אני תמיד אופטימי, אם לא הייתי אופטימי לא הייתי מתעסק בהדרים. נכון ששערי המטבע, באופן חסר הגיון למה שקורה פה בסביבה, אבל השקל מאוד התחזק בזמן האחרון, שזה לא עושה טוב לייצוא, אבל עדיין אנחנו נמצאים בשערים שהם יותר טובים משמעותית ממה שהיה שנה שעברה ולפני שנתיים, וזה בכל זאת תורם לחקלאים. עכשיו מדברים על איזושהי עליה, אבל עדיין מחירי התובלה, בתחילת העונה היו משמעותית יותר נמוכים – ובסך הכל, אני חושב שתהיה עונה סבירה בסופו של דבר. דברים שכבר סיכמנו, כמו האשכולית המוקדמת והפומלית, התמורות לחקלאים יותר טובות משל שנה שעברה."

הפוסט מגדלי "הסנרייז" בבעיה הופיע לראשונה ב-.

בעקבות המחסור בעובדים זרים לחקלאות והעזיבה של אלפי עובדים זרים מתאילנד עם תחילת מלחמת חרבות ברזל, בשבוע שעבר נחתו לראשונה מאות עובדים זרים לחקלאות מסרי לנקה. הגעתם התאפשרה הודות להסכם הבילטרלי שנחתם לאחרונה בין ישראל לסרי לנקה.  

רובם המכריע של העובדים שנחתו בטיסה זו שייכים לחברת ״מבט מושבים עובדים זרים״, מבית תנועת המושבים. כעת לאחר שנפתח הסכר והחלה כניסה מאסיבית של עובדים זרים מסרי לנקה, בחודש הקרוב צפויים להגיע מאות עובדים חדשים נוספים מסרי לנקה לישראל.  

בנוסף לכניסתם של העובדים הזרים לחקלאות מסרי לנקה, פועלים עובדי "מבט למושבים עובדים זרים" בהשבת עובדים מתאילנד, אשר סיימו בעבר את תקופת שהותם בישראל ובעקבות המצב החריג מאפשרים שלטונות המדינה להשיבם לתקופה נוספת.  

מנהל מבט מושבים עובדים זרים, יוני דמרי, המשמש גם כמנהל אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים אמר: "אנו עושים ככל שביכולתנו על מנת להשיב את החקלאות לשגרת עבודה תקינה ומגייסים עובדים זרים מכל מדינה בהתאם לבקשת החקלאי ולקריטריונים של רשות האוכלוסין וההגירה. עד כה יש רשמים מאוד טובים מהעובדים הסרי לנקים ואני מעריך שככל שהעובדים החדשים ילמדו את התרבות הישראלית ויכירו את דרישות החקלאים הישראליים כך ישתפר שיתוף הפעולה שכן בחלקם הגדול מהעובדים הם דוברי אנגלית והדבר מקל על התקשורת עימם." 

כידוע בשל מתקפת הטרור ב 7 לאוקטובר, עזבו את ישראל אלפי עובדים זרים מתאילנד ובשל האיסור של השלטונות התאילנדים החלו ברשות האוכלוסין לתור אחרי מדינות העומדות בקריטריונים לטובת הסכם בילטרלי כפי שנחתם עם סרי לנקה.

הפוסט לראשונה: אלפי עובדים זרים לחקלאות נחתו מסרי לנקה הופיע לראשונה ב-.