ההורים שהתגרשו, הלימודים ברימון במקום בתיכון האזורי והלילות על הספה בסלון של שמוליק קראוס. בספר אוטוביוגרפי ובמופע אינטימי עילי בוטנר בן עין כרמל, הוא הכי חשוף שאפשר
ביום שישי האחרון העלה עילי בוטנר מופע השקה לכבוד צאת ספרו האוטוביוגרפי "כמו הילד בקיבוץ", שורה הלקוחה מהשיר "אני אש" שכתב יחד עם רן דנקר. עילי, שמופיע ב-12 השנים האחרונות עם ההרכב "ילד החוץ" על בימות כמו תיאטרון קיסריה ואמפי-פארקים ברחבי הארץ וויתר על המעטפת המוכרת לטובת מופע אקוסטי ומאוד אינטימי, בו נחשפים חייו כמו ביומן אישי, דרך הסיפורים שכתב ודרך השירים שלו.
"זה ספר שאני עובד עליו בשנתיים האחרונות והוא כולל 32 שירים שכתבתי, מילים, תווים וסיפורים שכתובים כמו יומן אישי. יש שם חוויות מבית הילדים, מהגירושים של ההורים שלי, היציאה ללימודים בבית ספר רימון, המפגש עם שמוליק קראוס ועוד כתיבת השירים ומי שאני היום". עילי, שגם בשיריו מרבה לעסוק בילדותו בקיבוץ, בסיפור חייו המשפחתי, ביחסים עם אימו, אביו ואחיו, מודה שיש במופע משהו עוד יותר חשוף מבעבר. "זה מופע מאוד אינטימי, משהו אחר מהמופעים שלי, זה לבוא לפגוש אותי בלי מסכות, בצורה הכי חשופה, הכי קרובה, הכי אישית. אני חושף דברים שלא כולם מכירים וגם מי שמכיר את השירים לא תמיד מודע לסיפור שעומד מאחוריהם. גם מוזיקלית, זה מופע שלא מגובה בגיטרות חשמליות, מחשבים או פירוטכניקה וכמה שהשירים שלי, לאורך כל הדרך המוזיקלית שלי, עוסקים בי ובסיפור המשפחתי שלי, אני מספר דברים שלא דיברתי עליהם עד כה, נקודות משמעותיות בחיי. זה מאוד אישי, מאוד מרגש וזה חלום שאני מגשים".
לב של ילד זוכר הכול
אחד הסיפורים הוא על הזיכרון הראשון של עילי בן הארבעה בבית הילדים "ואימא שלי מגיעה ולוקחת אותי לחזרה של הקולית. כילד שגדל בבית ילדים אני לא זוכר שהיו מרדימים אותי עם שירי ערש, לא רגיל שאימא שרה לי לפני השינה. והיא לוקחת אותי לחזרה, ובתוך ה'שקט שקט הס' של אלתרמן שמושר בקולה של אימי אני נרדם".
סיפור נוסף הוא על השבת ההיא בצוהריים בבית בקיבוץ בה הושיבו ההורים את עילי ואחיו לספר להם שהם מתגרשים, ועל הבקשה של שני הילדים הקטנים לנסוע עוד פעם אחת לירושלים לשבוע "חילופים" (שבוע בו משפחה מהקיבוץ ומשפחה מירושלים היו מחליפות בתים, מה שהיה אז החופשה המשפחתית השנתית).
"יש גם את הסיפור על המורה הראשון שלי לגיטרה שבעצם היה פסיכולוג ושיעור שלם היה רק מקשיב לי, והסיפור על הנסיעות לרימון, המפגש עם שמוליק קראוס, על שיתופי הפעולה הראשונים עם זמרים וזמרות, על השירים הראשונים ועל המקום בו אני נמצא היום, נשוי עם ארבעה ילדים. הספר והמופע עוברים בתחנות החיים שלי, והשירים המוכרים מקבלים ממד נוסף, עוד ספוט, זווית פחות מוכרת".
כאן אולי המקום לגילוי נאות ששנינו מאותו הכפר, או בעצם מקיבוץ עין כרמל, שאפילו היינו שכנים לתקופה, והפתיחות בה כותב, שר ומנגן עילי את סיפור חייו, ראויה להערכה אם לא להערצה.
אגב הורים, איך הם מקבלים את החשיפה של הסיפור האישי?
"עם ההורים יש הסכם בשתיקה והם מאפשרים לי לכתוב את הסיפור שלי שהוא גם הסיפור שלהם. יש חשיפה וזה לא פשוט. הם מכילים, גם האחים שלי. הם חלק מהסיפור שלי ואני כותב עלי ועליהם מההתחלה. לא מובן מאליו שהם מאפשרים לי ונותנים לי את ברכת הדרך. השיר האחרון שהוצאתי נקרא 'זוכר הכול' הוא על היחסים עם אבא ויש שם דברים לא פשוטים להאזנה. אבא שלי משתתף בקליפ. זאת הדרך שה אני מתמודד עם העבר שלי".
השיר "מכתב לאחי" שיצא לאור בביצוע שלו יחד עם קובי אפללו ב-2010 נכתב על אחיו הבכור עופר שהפך לפגוע נפש. בספטמבר 2019 פרסם אקו"ם כי זהו השיר המושמע ביותר ברדיו בישראל בעשור השני של המאה ה-21.
בגיל 16 החלטת שאתה לא ממשיך בבית הספר המשותף חוף כרמל ונוסע ללמוד ברימון, לא משהו שהיה מקובל באותם הימים.
"בכיתה י' רציתי לנגן. לא היה לי חלום לכתוב שירים, רציתי ללוות נגנים. הבנתי שכדי להגשים את החלום שלי אני צריך ללמוד לנגן. הלכתי למבחנים לבית ספר רימון, התקבלתי והודעתי ששם אני הולך ללמוד. הייתי שם אז התלמיד הכי צעיר. הקיבוץ אישר לי את הלימודים שהיו יחסית יקרים על חשבון הלימודים של אחרי הצבא ואני מודה לקיבוץ שפרגן לי. כיתה יא' כבר התחלתי ברימון (בי"ס למוזיקה ברמת השרון) וחייתי שלוש שנים על קו 921, יוצא באוטובוס הראשון וחוזר באוטובוס האחרון.
תקופת רימון הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי, לא רק מבחינה מוזיקלית. התבגרתי שם וזה היה הגשמת חלום עבורי. על אף הקשיים האמיתיים, הקיבוץ רחוק, אבא במעין צבי, אימא בלי רישיון נהיגה, הבדידות, שעות הנסיעה הארוכות – זה לא עצר אותי מהרצון להגשים את החלום".
הזכרת קודם את שמוליק קראוס.
"הוא הראשון שפתח לי את הדלת. זה היה בשנה השנייה ברימון, הגעתי אליו במקרה כי שמעתי שהוא מחפש גיטריסט, היה סוג של אודישן והתחלתי לנגן איתו. הייתי נוסע אליו אחרי הלימודים, לחזרות להופעות, וכשלא הספקתי לתפוס את האוטובוס האחרון הייתי נשאר לישון על הספה בסלון. הייתי עוד לא בן 17 וחוויתי דברים מטורפים, פגשתי אצלו את קלפטר, מאיר אריאל, חברים שבאו לבקר אותו. חשבתי שלא יאמינו לי בקיבוץ שפגשתי את האנשים האלה. חוויות בגיל שעוד אי אפשר לעכל. אני חייב לו המון. הוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה ואת האמונה בעצמי".
כוכב נולד
עם סיום הלימודים ברימון מתגייס עילי לצבא ללהקת חיל האויר. בתקופה שהשתחרר הפסיק קראוס להופיע. עילי מקים יחד עם קבוצת נגנים את הלהקה פאנקנשטיין שמופיעה במועדון הבארבי בתל אביב, "אני וגם הנגנים האחרים קיבלנו פניות להופיע איתם, ולהקליט איתם". עילי הופך לנגן הפקות מבוקש בהרכבים שונים ומשמש גיטריסט מוביל בלהקה של עברי לידר ובהפקות גדולות לצד ריקי גל וגלי עטרי. "השתתפתי אז בתוכנית בערוץ הראשון (שירה בציבור) וב"כוכב נולד" שהייתה עם רייטינג גבוה והתחילו לראות אותי בטלוויזיה כגיטריסט. עוד לא כתבתי אז שירים. זה הגיע רק שנה שנתיים אחר כך".
אז איך קורה הקסם הזה?
"חזרתי אחרי הופעה בלילה והתחלתי לכתוב חצאי משפטים, אקורדים, פתאום נהיה שיר. גדלתי על מוזיקה ישראלית, הערצתי כותבים, כגיטריסט תמיד חלמתי ללוות זמרים. המילים, המנגינות, אני אוהב את זה במוזיקה. התחלתי לכתוב שירים, השמעתי לכמה חברים וקיבלתי חיזוקים שזה טוב".
הראשונות שקיבלו את שיריו היו ריטה (באלבום "רמזים") ונינט שלקחה שירים לאלבום הבכורה "יחפה". "נפגשתי עם נינט אצלי בבית לכתוב שיר. יש דף לבן, איך מתחלים, איך כותבים יחד? איך בכלל? נהיה פינג פונג, משפט היא, משפט אני, ונכתב שיר 'היא יודעת' וגם 'אם תבוא'. זה נתן לי דרייב והרגשה טובה, והמשכתי לכתוב".
אלבום הבכורה הראשון "שווים" (2007) אותו כתב יחד רן דנקר היה אלבום שהתפוצץ ומופע שהתפוצץ. "אלו היו השירים הראשונים שיצאו החוצה ואנשים נחשפו אלי, לכתיבה, לשירים". בהמשך יוצאים שירים נוספים של עילי בשיתופי פעולה שונים כמו "מכתב לאחי" בביצוע קובי אפללו, "קול זיכרון חוזר" בביצוע של ריטה, "ימים של קיץ" בביצוע כפיר בן ליש ועוד.
רגע לפני שהוא מקים את ההרכב "עילי בוטנר וילדי החוץ" יוצא ב-2010 האלבום "עילי בוטנר" שכולל 11 שירים שכתב והלחין, בביצוע של זמרות וזמרים מהשורה הראשונה. "שרו שם זמרים וזמרות שגדלתי עליהם – נורית גלרון, הפרברים. הרבה מהשירים הושמעו ברדיו, אבל האלבום לא עלה על הבמה. זה מה שגרם לי להקים הרכב שיעלה על במה וישיר את השירים שלי. מתחילת דרכי הקריירה שלי היא שיתופי פעולה עם זמרים שונים. אני לא זמר ששר את השירים שהוא כותב, זמרים אחרים שרים את השירים שלי. 12 שנה שאנחנו יחד ומשלימים זה את זה. הם מוכשרים, מדהימים, אני נותן להם את השירים הכי אישיים שלי והם לוקחים אותם אליהם ויוצרים גשר לקהל".
שם ההרכב "ילדי החוץ" והתכנים של הרבה מהשירים נוגעים בילדותך בקיבוץ.
"אני כותב על העבר שלי, על המשפחה שלי, על המקום שגדלתי בו. אני לא יכול לכתוב על משהו אחר. אני לא כותב להוציא להיט. הכתיבה שלי מגיעה ממקום של ריפוי, של התמודדות, של טיפול. לכתוב שירים לא היה חלום שלי, ואני שמח שהשירים נוגעים בקהל שמחבק אותם, שבוכה, שצוחק. השירים מגיעים קודם כל ממקום מאוד אישי, אני מתחבר לסיפור חיים שלי.
אין בי כעס על הקיבוץ, הייתה לי ילדות טובה וזיכרונות טובים, היו גם דברים משפחתיים ואני לא מאשים את הקיבוץ. זה לא היה מובן מאליו שאפשרו לי למוד ברימון והלכו לקראתי. לא חשבתי על אופציה שארצה ללמוד משהו אחר, חיבקתי את המוזיקה".
את הילדים שלך בחרת לא לגדל בקיבוץ.
"נכון. אני כבר יותר שנים בתל אביב מאשר בקיבוץ. אשתי תל אביבית וגם לה הייתה ילדות נהדרת, הילדים שלי גדלו בתל אביב ובכל הזדמנות אנחנו נוסעים לבקר בקיבוץ, זה בלב שלי. זה גם השם שבחרתי לספר 'כמו הילד בקיבוץ' שזה מה שאני, ילד מהקיבוץ".
