הממשלה הסירה את המניעה הביטחונית עבור 11 קיבוצים בעוטף עזה לשוב לבתיהם. ליאורה בן צור ומריוס דרייר מעין השלושה, פטריק אילוז מסופה, סיגל שבלמן מניר יצחק והדס גרימברג קרלינסקי מנירים מספרים על חזרה ברגשות מעורבים. בין טראומת 7 באוקטובר והדי המלחמה הנשמעים לרצון לשוב הביתה ולהשתקם
*תמונה ראשית: ליאורה בן צור. עין השלושה. "מוקדנית במשטרה אמרה לי שאנשי הכוח שהם שלחו לקיבוץ שלנו נהרגו". צילום: מהאלבום המשפחתי
בשבוע שעבר אישרה הממשלה, בהתאם להמלצת משרד הביטחון, את הסרת המניעה הביטחונית מ-12 יישובים בעוטף עזה החל מתחילת החודש הנוכחי ובהתאם ללוחות הזמנים וההסכמים עם מנהלת תקומה.
בקיבוצי העוטף מלווה השיבה הביתה ברגשות מעורבים. מצד אחד, המניעה הביטחונית לא מתכתבת עם רעשי המלחמה והדי הפצצות צה"ל ברצועת עזה אותם חווים תושבי העוטף כמעט מדי יום. מצד שני, מציינים התושבים, אין כמו לשוב הביתה תוך רצון להיבנות ולהשתקם מאסון 7 באוקטובר.
מצאו את אימא ירויה בעשרות כדורי קלצ'ניקוב
30 שעות לפני אירועי 7 באוקטובר ילדה ליאורה בן צור מקיבוץ עין השלושה את בתה השלישית, אסיף, ועל אירועי אותה שבת שחורה התבשרה בהיותה עדיין מאושפזת בבית החולים. "כל המשפחה", מספרת ליאורה (30), נשואה לדור ואם לאבישי, מטר ואסיף, "באה לבקר אותי ב-6 באוקטובר וביקשתי מאמא שלי לבוא במיוחד לבקר אותי גם בבית החולים וגם להישאר איתנו בקיבוץ. למוחרת בשבת בשעה 6:30, נשמעה כמות מטורפת של אזעקות. ניסיתי להבין מה קורה. התקשרתי לבעלי והוא סיפר לי שהם נכנסו לממ"ד ושאימא שלי, ששהתה בדירת האירוח, טרם הגיעה. בהמשך התברר לי שהייתה פלישה של עשרות מחבלים לתוך הקיבוץ וקיבלתי פניות רבות, נוכח עברי התקשורתי, לסייע. התקשרתי לכל מי שיכולתי עד שהמוקדנית במשטרה אמרה לי שאנשי הכוח שהם שלחו לקיבוץ שלנו נהרגו. התקשרתי אז לשני האחים שלי, בוגרי יחידות קרביות, וביקשתי מהם להגיע ולסייע בחילוץ בני המשפחה שלנו וקהילת הקיבוץ. בדרך לא דרך הצליחו האחים שלי להגיע לקיבוץ, תוך שאני יודעת שחצר הקיבוץ שורצת מחבלים. האחים הגיעו אלינו הביתה, וידאו שהכול בסדר ופנו לבדוק מה עלה בגורלה של אמא שלנו. בדרך לחדר האירוח הם מצאו את אימא שלנו ירויה בעשרות כדורי קלצ'ניקוב ומתבוססת בדמה כשהיא מחזיקה צמוד ללב שקית עם ממתקים לילדים שלי, לנכדים שלה. שעות אחדות לאחר ששבתי מבית החולים נאלצתי לקבור את אימא שלי".
מציאות קשה ובלתי נתפסת?
"הייתי אחרי לידה. לא היה לנו שום דבר. מצאתי את עצמי בין הלוויות ושבעה. מאוד קשה. ידענו שנעשה הכול כדי לחזור הביתה. לחזור לעוטף ולפתח אותו. מאז אני אחת ממייסדות תנועת 'עתיד לעוטף'. אנחנו עושים הכול כדי להפוך את חבל הארץ שלנו למקום הכי טוב לחיות בו".
ליאורה בן צור נרגשת לחזור הביתה לאחר תקופה כה ארוכה של ניתוק מביתה הקיבוצי. "אני מאוד מתרגשת מהחזרה הביתה", היא מדגישה, "אני יודעת שזו לא תהיה החזרה הכי קלה, אבל בשביל לבנות את מדינת ישראל אנחנו מחויבים להשתמש בעשר אצבעות ולהוקיר תודה על מה שיש לנו, על מה שהעם היהודי הצליח לעשות עד כה. לא סתם יש לנו את המדינה הזו 77 שנים. זה חתיכת נס. אני מאוד שמחה לחזור. אני חושבת שכאן תהיה הצמיחה שלנו, התקומה שלנו".
ציפיות לעתיד?
"הציפיה שלי לעתיד היא לגדל את הילדים שלי כאן בביטחון, שלווה ובאמונה ואהבה חזקה לארץ. שהם יבינו שגם על הכתפיים שלהם יש אחריות שנקראת ארץ ישראל ומדינת ישראל וכולנו מחויבים לעשות הכול כדי שהיא תישמר לנו. אני בעיקר רוצה בסופו של דבר לחזור הביתה, לנשום את האוויר שיש כאן בקיבוץ ולתת לילדים שלי לרוץ יחפים".
הדי הפיצוצים וההפגזות של צה"ל
ביום שני שעבר, ימים בודדים לאחר שפטריק אילוז שב עם משפחתו לביתם שבקיבוץ סופה, נחנכה מחדש בריכת הקיבוץ ונפתחה רשמית לאחר למעלה מ-20 חודשי השבתה מאז 7 באוקטובר 2023.
עבור פטריק אילוז (52), חבר סופה מזה תשע שנים, נשוי לרוני ואב לשגב, רוי ואמה, זו הייתה לא רק סוג של שמחה של שיבה הביתה, אלא גם למקום אליו הוא נקשר בתוקף תפקידו כמציל בבריכה המקומית, בנוסף לכך שהוא גם עובד בענף גידולי השדה "חלוצה" של הקיבוצים צאלים, גבולות, סופה והר עמשא.
"עבורי", מודה אילוז, "זה היה סוג של אסקפיזם. לחזור לבריכה המחודשת אחרי מה שעברנו כאן ב-7 באוקטובר ההוא, זה פשוט ההיפך הגמור ממה שחווינו אז באותה שבת ארורה".
"באותה שבת", הוא נזכר, "הייתי תורן שבת בגד"ש חלוצה. יצאתי לעבוד עם עלות השחר. עם פרוץ האזעקות עשיתי את דרכי חזרה הביתה על כביש 232 ובצומת מבטחים ראיתי כלי רכב עומדים ובתוכם הנרצחים שברחו ממסיבת הנובה. RPG נורה לעבר הרכב שלי, אך הספקתי לצאת ולירות באקדח האישי שלי ופגעתי באחד המחבלים ויחד עם שוטר קהילתי שחברתי אליו חיסלנו עוד ארבעה מחבלים. בהמשך נודע לי שהאחיין שלי גיא אילוז, שנורה ונפצע על ידי המחבלים במסיבת הנובה, נחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס וגופתו עדיין מוחזקת בעזה".
למוחרת אותה שבת פונו אנשי סופה לבית מלון באילת. "כשהגענו למלון", נזכר פטריק אילוז, "כולם היו בהלם. היינו בטראומה קשה. חיבקנו האחד את השני בידיעה כי שלושה חברי קיבוץ שלנו נרצחו באותה שבת. לאחר ארבעה חודשים באילת התפנינו למגורים זמניים באופקים במסגרת פרויקט של מנהלת תקומה ובסוף השבוע שעבר חזרנו לקיבוץ".
איך זה מרגיש לחזור הביתה, לקיבוץ, לאחר תקופה כל כך ארוכה?
"אנחנו עדיין בשלבי התארגנות. נורא קשה לחזור לקיבוץ. עדיין יש את הדי הפיצוצים וההפגזות של צה"ל. תחושת הביטחון היא לא משהו. אין לך את השלווה שהייתה לפני כן, אין לך את השקט. אתה כל הזמן בחששות, אתה כל הזמן דואג. תחושה לא נעימה, אבל אין לנו ברירה אחרת. אנחנו רוצים לחזור למקום שלנו, לבית שלנו. אנחנו אוהבים את הארץ ואת האזור שלנו".
חושבים כיצד ייראה כאן העתיד?
"הצפי לעתיד הוא שהאזור יפרח שוב ושנחיה פה בתחושת ביטחון יותר טובה ויותר בטוחה מלפני 7 באוקטובר. עד אותה שבת הונו אותנו, פשוט שיקרו לנו שהביטחון בסדר וב-7 באוקטובר התבדינו. אמן, שבעתיד יהיה לנו הרבה יותר טוב".
ניצחון קטן אל מול הפחד
אותה שבת שחורה של 7 באוקטובר "תפסה" את סיגל שבלמן מקיבוץ ניר יצחק כשהיא יוצאת מביתה שבקיבוץ למשמרת של סיור גזרתי במסגרת מג"ב אשכול בחניון רעים בו התקיימה מסיבת הנובה.
"למזלי הרב", נזכרת סיגל (29), "האזעקות תפסו אותי בדרך לחנייה של השכונה של ההורים שלי. תפסתי את האקדח הפרטי שלי, פשטתי את חולצת המדים שלי ורצתי הביתה בגופייה כדי שלא יזהו אותי. נכנסתי הבית וצעקתי על אימא שלי שישבה אז בסלון והוריתי לה לעוף מיידית לממ"ד וגם הערתי את אבא שלי ואמרתי לו להצטייד באקדח. לאחר חצי שעה הבנו שקורה משהו יותר גרוע מ'סתם משהו חריג'. בוואטסאפ הקיבוצי החלו לזרום הודעות מצוות החירום היישובי על חדירת מחבלים באזור שדרות ולאחר שעה פלוס הונחינו להינעל בממ"דים, כי גם אצלנו נרשמה חדירת מחבלים".
"במציאות הנוראית הזו, בה נרצחו לנו חברים בקרב על הקיבוץ", מציינת סיגל שבלמן, "פונינו מהקיבוץ לבית מלון 'קיסר' באילת, שם שהינו בחודשיים הראשונים. בסוף חודש דצמבר 23 עברנו למלון בקיבוץ אילות, שם היינו 11 חודשים".
"השהות במלונות הייתה מאתגרת מאוד" היא מספרת, "צוות מלון 'קיסר' נתן לנו תחושת בית וביטחון וכאשר נודע על נפילתם של אנשים מהקיבוץ, הם ישר עטפו אותנו. השהות במלון 'יו ספלאש' הייתה מאתגרת ומעצימה במיוחד. הכרתי צדדים חדשים באנשים שגדלתי לצידם. אימצתי לעצמי ספורט חדש בדמות חתירה על 'סאפ'. זה נתן לי אפשרות להתנתק מהמצב לכמה שעות".
בשבעת החודשים האחרונים, עד החזרה לביתה הקיבוצי, שהתה סיגל שבלמן, כמו משפחות צעירות נוספות מהקיבוץ בקיבוץ משאבי שדה, כשהיא מסייעת לאותן משפחות לטפל בילדיהן.
באשר לחזרה הביתה לקיבוץ מודה סיגל כי "בשבועיים האחרונים עברו בי מחשבות האם לעבור לבאר-שבע או לחזור לקיבוץ שלא הייתי בו מ-8 באוקטובר. באותם שבועיים, במהלך המלחמה מול איראן, הרגשתי שנכון יהיה לחזור לניר יצחק. תחושות קשות וכואבות ליוו אותי בדרך להחלטה הזו לחזור לבית שלי".
כמו, למשל?
"מה יקרה אם שוב נחווה אסון כמו 7 באוקטובר? מי יציל אותנו? הצבא יגיע בזמן בפעם הבאה כדי להציל אותנו? ביום שישי שעבר חזרתי לבית היישר לתוך 'בומים' מטורפים מהפצצות צה"ל בעזה. זה מפחיד מאוד לראות את החלונות זזים על סף התנפצות. אנחנו עוברים לילות מאתגרים מרעשי הפיצוצים. אני מקווה להסתגל למציאות ההזויה הזו. כרגע אני מרגישה שהחזרה הביתה היא ניצחון קטן אל מול הפחד שהיה בי לחזור הביתה. מקום המבטחים של כל אחד בחיים זה הבית אבא ואימא ואני איבדתי את הביטחון ב-7 באוקטובר כשהבנתי שאבא שלי הוא זה שהציל אותי ולא אף אחד אחר ויחד איתנו כיתת הכוננות שלחמה עד הכדור האחרון".
כיצד את מתייחסת להחלטת הממשלה מהשבוע שעבר שאין מניעה ביטחונית ושיקומית שאנשי ניר יצחק ישובו לבתיהם בקיבוץ?
"החיים פה הם תחת סכנה מוחלטת. כל עוד יש מלחמה, אנחנו חיים בדריכות נוראית. זה לא סביר, שכצעירה בת 29 אני לא מעיזה לצאת לבד מהבית כשמחשיך פה. אין לדעת מה יכול לקרות בכל רגע. אני מזמינה את שרי הממשלה לשבת אצלי בממ"ד 38 שעות ללא מאוורר או מזגן עם בקבוק ליטר של מים לשלוש נפשות ולישון פה לילה ולחוות את הפיצוצים ואת רעשי מסוקי הקרב מעל הראש והדף הארטילריה".
חזרנו הביתה בליל המתקפה באיראן
עם החוזרים נמנית גם הדס גרימברג קרלינסקי, נשואה לירון ואמא של אסיף וגבע. הדס (37), עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת את המרכז הקהילתי במועצה האזורית אשכול ואת החינוך החברתי בקיבוצה, מתגוררת עם משפחתה מזה כשמונה שנים בקיבוץ נירים.
"ב-7 באוקטובר", היא מספרת, "היינו בממ"ד עם הבנים שלנו שהיו אז בני ארבע ושנתיים ועם גולי הכלב שלנו. ירון החזיק את הידית, כי היו שלוש פעמים ניסיונות כניסה ושוטטות בבית והיה פשוט פחד מוות, פשוטו כמשמעו".
השהות מחוץ לבית, עם הפינוי בעקבות הטבח של אותה שבת שחורה, הייתה מבחינתם של הדס ובני משפחתה "חוויה של התמודדות קשה".
"הגענו לאילת", היא נזכרת, "וישר היה רצון לתת מענה כמערכת. היו ימים שהיינו מדברים ביננו בערב ולא מאמינים שהאדמה נפערה בצורה כזאת ואנחנו כל כך רחוקים מהמקום האהוב עלינו".
תחושה קשה.
"חווית הניתוק גם גרמה לנו לא להתמודד עם 7 באוקטובר. היינו בהישרדות תמידית עם הרצון להחזיק את כל העולמות ולחבק את כל החוויות של כל אחד מהילדים ושל עצמנו ושל החברים והשותפים הקרובים. ובתוך כל האירוע הזה לא הייתה אדמה יציבה שאפשר ליפול בה".
המחשבות לחזור הביתה היו כל הזמן ברקע?
"לאורך כל תקופת הנדודים היו רבים וטובים שעשו הכל שנחזור הביתה ושנחזור לבית יפה וירוק, מחייך ונעים עם ילדים ונוער. זכינו בשותפים ושותפות של חיים ודרך שעבדו מסביב לשעון בלהחזיק תקווה ולא לוותר. חזרנו הביתה בליל המתקפה באיראן".
וכשחוזרים סוף סוף הביתה, איך זה מרגיש?
"הייתה תחושה שאפשר לנשום, שנכנס אויר לריאות ופתאום הלב הצליח לכאוב באמת על האובדן. ללכת בשדות ולנשום את הכאב האדיר והגעגועים למי שנרצחו בשבת הארורה ויחד עם זאת להאמין באדמה שמצמיחה עוד עונה ועוד עונה ולהאמין שמכאב אפשר לייצר טוב ושותפות אמיתית יותר ולרגע לא לשכוח שהם שם ממש מעבר לשדות מחכים שיצילו אותם – האחים שלנו".
כשהדס ומשפחתה שבים הביתה לאחר למעלה מ-20 חודשים בהם נעדרו מהבית, הם גם מלאי ציפיות לגבי העתיד.
"הציפייה הכי גדולה", מציינת הדס, "היא להחזיר את כולם היום. לאחר מכן יש ציפייה ללכת את הדרך הארוכה ביחד, כאשר מילים גדולות כמו ציונות, שותפות, קהילה, אמונה וצדק הם חלק בלתי נפרד מתפיסת החיים, החינוך והפסיפס שנקרא המועצה האזורית אשכול ונירים בפרט. אין מקום יפה כמו הנגב המערבי, גם בהון האנושי וגם בנוף שמייצר אוויר בריאות. יש ציפייה אדירה לבנות המשך סיפור שיש בו גם צמיחה וחיים לצד ולאורם של כל מי שלא פה איתנו".
שילוב מבלבל של חששות והתרגשות
מריוס דרייר (38), נשוי לעדן ואבא לשלושה ילדים, רז, בר ושי. בימים כתיקונם הוא מנהל פעילות בחברת תקשורת ובחמש השנים האחרונות הוא חבר קיבוץ עין השלושה. "החיים בקיבוץ", הוא מטעים, "תמיד נתנו לנו תחושת קהילה ושיגרה נעימה ובטוחה, עד אותו יום גורלי שבו הכול השתנה".
"ב-7 באוקטובר היינו בבית", הוא משחזר, "כמו רבים אחרים. את היממה הראשונה בילינו סגורים בממ"ד. חלק מהזמן היינו שם ללא חשמל ואינטרנט, מנותקים מהעולם שבחוץ בזמן שמחבלים הסתובבו בקיבוץ. זו הייתה מציאות בלתי נתפסת, רגעים של פחד ודאגה עמוקה לילדים ולנו. אחרי כ- 24 שעות קיבלנו החלטה לפנות את עצמנו עצמאית ועברנו להתארח אצל חברים טובים בנתניה. ביום שלמחרת חברנו לשאר קהילת עין השלושה באילת, שם התחילה תקופת הפינוי הארוכה".
איך זה לחיות תקופה כל כך ארוכה בבית מלון?
"מאוקטובר ועד מרץ 2024 גרנו בבית מלון באילת. זו לא הייתה חופשה, זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. לנהל משק בית עם ילדים בחדר אחד, זה דרש מאיתנו המון סבלנות, יצירתיות והכלה. כל פעולה יומיומית, כביסה, בישול או מציאת רגע של פרטיות, הפכה למשימה מורכבת. אבל בתוך כל הקשיים למדנו גם הרבה על עצמנו. אין ספק שיצאנו מזה חזקים יותר".
כלומר, היו גם יתרונות בשהייה בבית המלון?
"אחת המתנות הלא צפויות של התקופה הזו הייתה ההזדמנות להכיר לעומק חברים מהקיבוץ שפחות הכרנו קודם. החיים בצפיפות ובחוויות המשותפות יצרו ביננו קשרים אמיצים. גילינו אחד את השני מחדש. צחקנו, בכינו ותמכנו זה בזה. זו הייתה תקופה מחשלת וגם מגבשת".
בחודש מרץ שעבר עברה קהילת עין השלושה לנתיבות. "זו הייתה חזרה הדרגתית לשגרה", מציין מריוס, "לפחות יצאנו מה'בועה' של אילת. שם כבר הרגשנו מעט יותר בבית וקצת יותר יציבים".
נתיבות גם יותר קרובה, לפחות גיאוגרפית, לביתכם שבקיבוץ?
"עכשיו, עם החזרה המתקרבת לבית שלנו בקיבוץ, אנחנו חווים שילוב מבלבל של חששות והתרגשות. מצד אחד יש פחדים – איך יהיה, מה יחכה לנו שם, ומצד שני תחושת שמחה עצומה לחזור למקום שלנו, לפיסת האדמה והזיכרונות האישיים שלנו".
עם השיבה הביתה, צופים פני עתיד?
"אנחנו מצפים לגלות מחדש את הבית היקר והאהוב שלנו. רוצים להחזיר בו חיים, להקים חוויות חדשות ולהראות לעצמנו ולעולם כולו שאותנו אי אפשר לשבור ואי אפשר להזיז. זו הדרך שלנו לומר בקול ברור – אנחנו פה כדי להישאר".
כך או כך, כולם מסכימים כי השיקום לא יהיה מלא עד אשר יוחזרו הביתה כל החטופים והחטופה הנמצאים עדיין בשבי החמאס.
קול קורא הביתה
הקיבוצים מהם הוסרה המניעה הביטחונית
הקיבוצים מהם הוסרה המניעה הביטחונית לשוב הביתה הם בארי, כפר עזה, ניר עוז, סופה, חולית, נירים, ניר יצחק, כרם שלום, עין השלושה, נחל עוז, כיסופים וחולית וכן המושב נתיב העשרה.
במקביל להחלטת ממשלה, הודיעה מינהלת תקומה על סיום העבודות החיוניות לחזרת התושבים בארבעת הקיבוצים כרם שלום, רעים, נירים, ועין השלושה. באותם יישובים יוכלו התושבים לשוב לבתיהם באופן מלא החל מתחילת החודש הנוכחי.
בחודש הבא צפויות להסתיים העבודות החיוניות גם בקיבוץ נחל עוז, כך שגם תושבי הקיבוץ יוכלו לחזור לפני תחילת שנת הלימודים. על פי התוכנית, צפויים אנשי קיבוץ כיסופים לחזור לבתיהם בחודש נובמבר הקרוב, אנשי נחל עוז מתוכנים לשוב לקיבוצם בסוף חודש מרץ הבא, אנשי כפר עזה צפויים לחזור לבתיהם בחודש יולי 2026 ואנשי בארי צפויים לחזור הביתה במהלך חודש אוגוסט 2026. לגבי קיבוץ ניר עוז, טרם סוכם מועד תום המניעה השיקומית של הקיבוץ, אשר מרבית המבנים בו נהרסו במהלך התקפת המחבלים על הקיבוץ ב-7 באוקטובר.
