המדינה שהייתה בלגניסטית באופן חביב הפכה למדינה משיחית ודווקא עכשיו, מתוך החורבן, צץ שוב זן של אנשים מעוררי תקווה
חבר ילדות שלי, עיתונאי ידוע, היגר למדינת מיין בצפון-מזרח ארצות הברית. ארצות הברית תמיד הייתה מדינה נערצת בעיניו ובתחילת שנות האלפיים, כשפוטר מהעיתון, מכר את ביתו בישראל והיגר עם משפחתו לאמריקה לתמיד.
בשנת 2006 נסעתי אליו לביקור.
באחד הימים נסענו יחד לסופרמרקט האזורי, בכפר בלו היל. עצרנו בחניה שבמרכז הכפר. הכול סביבנו היה נקי, מצוחצח ומתוקתק כמו עיירת צעצוע.
נכנסנו לסופרמרקט שבכפר.
כשסיימנו לאסוף את המצרכים לעגלה, נעמד ידידי בתור לקופה, ואני ניגשתי לקצה הרחוק של המסוע.
כשהחלו המצרכים להגיע אלי לקחתי שקית נייר ממחזיק השקיות והתחלתי להכניס את המצרכים לשקית.
ברגע זה משהו באוויר קפא. מיד חשתי בכך.
פני הקופאית איבדו הבעה ונעשו כפני הספינקס, עיניה נעשו שקופות, ומבטה מרוכז באורח מוגזם במצרכים שבידה.
גם האנשים הממתינים מאחורי החבר שלי נעשו כפסלים קפואים וחסרי תנועה, מבטם מזוגג באוויר. ברור היה לי שכולם עושים הכול להסתכל במה-שלא-יהיה, רק לא בדבר היחיד שבאמת הטריד אותם באותה עת – בי.
הסתכלתי בחבר שלי. "יש לי הרגשה שעשיתי משהו לא טוב". אמרתי.
הוא נענע בראשו בהבעה מאוכזבת-משהו. "כן," הוא אמר ביובש. "עשית משהו שלא עושים".
במכונית הוא הסביר לי: "היית אמור לחכות שהיא תסיים לעשות את החשבון ולהעביר את כל המצרכים", הוא אמר. "ואחר כך לחכות בשקט שהיא תקום מכיסאה ותארוז הכול בשקית".
ואז הוסיף: "לא היית אמור להתערב בעבודה שלה. היא מאוד נפגעה". ואחרי הרהור קצר אמר בתוכחה: "גם ככה רואים בי זר פה, אתה יודע".
ארצות הברית היא מדינה מסודרת מאוד. האזרחים יודעים להתנהג בנימוס, לכל דבר יש נורמות התנהגות וכללים מקובלים, המרחב האישי נשמר בהקפדה, איש לא מעיר לך כשאתה עושה פאשלה כזו בחנות ומתחיל לארוז לבד. המוכרת לא אומרת לך: "עזוב, תן לי לגמור לעשות חשבון ואני אורזת לך, חבוב!" האנשים בתור לא נזעקים וקוראים אליך: "עזוב, מה אתה עושה? אתה נורמלי??? זה התפקיד של הקופאית! חכה בסבלנות והיא תארוז לך!"
שעל כן גם אינך יכול לענות: "עזבו, מה אכפת לכם? יש לה מספיק על הראש והיא צריכה גם להעביר את המצרכים שלכם בקופה! עזבו אתכם משטויות, רבאק! אני יכול לארוז לבד! למה מה אני – נכה??!"
באמריקה אין דבר כזה. כל אחד יודע את מקומו. הכול מתוקתק ומסודר. מדינה לדוגמה.
לא הייתי יכול לחיות במקום כזה.
לא קפוצי תחת
גדלתי במדינה בלגניסטית באורח חביב שכילד, כנער וכאיש צעיר הייתי גאה בה.
בהתחלה זה היה כי הוריי תמיד הסבירו לי מה הייתה עבורם המשמעות של להיות יהודים ברומניה האנטישמית, וכמה הם גאים שיש להם מדינה שהיא "שלהם". אחר כך הייתי גאה בה כי התחנכתי בתנועת הצופים ולמדתי על עזרה הדדית וקהילה וחברים ואיך עוזרים אחד לשני ועושים דברים יחד.
על הדרך התגאיתי במדינה כי כל דבר היה חדש ונבנה מאפס – ניטעו פרדסים בזיעת אפיים של חקלאים ישראלים, והוקמה חקלאות לתפארת, נבנו בתים, בניינים ומפעלים בעזרת פועלי בניין ישראלים, חלקם ייקים יוצאי גרמניה, שהכניסו לעולם הבניין מושגים שהיום קבלנים ופועלים ערבים משתמשים בהם: "שטיכמוס", "גרונג" ו"שנוגריס".
צה"ל היה צבא קטן וחדש וכולם הכירו את כולם, בו ומחוצה לו. כשעבר מטוס בשמיים הלב נרעד מהתרגשות.
בנח"ל גרתי בצריפי המתנדבים יחד עם חברתי השוודית. לכל מתנדב חדש שהגיע לקח שבוע עד שאמר לי את הדברים הבאים: "כשאני שומע ישראלים מדברים אני תמיד חושב שהם רבים! אתם מדברים בקול רם כל כך! אני תמיד בטוח שאתם צועקים אחד על השני כל הזמן!"
צחקתי. הרגשתי קצת לא נוח, אבל לא ממש. חשבתי לעצמי: "כאלה אנחנו, לא קפוצי תחת כל הזמן, ולא צריכים אלכוהול בשביל להפשיר", ובהמשך כשראיתי ישראלים בחו"ל אמרתי לעצמי: "בחיי, אלה התיירים הכי רועשים!" אבל באותם ימים עדיין לא התרחקתי מהם. להיפך – נהגתי לראות בישראלים שפגשתי בחו"ל מעין חברים, ותמיד התקרבנו אחד לשני כמו מכרים ותיקים ומיד מצאנו נושאי שיחה משותפים, והרגשתי שיש איזה ייחוד באופי הישראלי שמאפשר את זה.
שהמונח "כל ישראל חברים" יש בו משהו אמיתי.
שאין משהו דומה לזה באף אומה אחרת שהכרתי.
ואז הכול השתנה.
חורבן בית שלישי
רבים רואים במלחמת ששת הימים את הניצחון הישראלי הגדול בכל הזמנים. בעיניי, תחילת הידרדרותה של מדינת ישראל החלה שם. שם החל התהליך שמוביל היום לחורבנו של הבית השלישי.
כי אחרי מלחמת ששת הימים, וכיבוש השטחים, החלה התעוררותה של ישראל המשיחית. התעוררו וקמו הסיקריקים והקנאים החדשים. והם השתלטו על ישראל, ואם לא נמנע זאת הם יביאו עלינו את הקץ.
חבורת רחוב
בשנות ה-70 עבדתי כמדריך חבורות רחוב. טיפלתי בנוער עבריין ומנותק. הכמויות שפגשתי בהן היו עצומות והלכו וגדלו ללא טיפול הולם במה שקראו "שכונות מצוקה".
ב-1981, בריאיון בתוכנית הטלוויזיה "ארץ אהבתי" בערוץ היחיד שהיה אז, אמרתי שאם הבעיה לא תטופל, בתוך 20 שנה תהיה כל מדינת ישראל חבורת רחוב אחת גדולה, ותתנהל בסטנדרטים של חבורת רחוב.
צחקו עלי.
אבל זה מה שקרה.
כשאני מסתכל על ממשלת ישראל של היום אני רואה את הנוער מחבורות הרחוב שלי משכונת התקווה ומאור יהודה, ואת החניכים שלי משכונה ד' בבאר-שבע ומקריית גת – חבורת הרחוב שבה טיפלתי פעם בניסיון לשקם את הנערים, מנהלת את המדינה שלי כיום, בסטנדרטים של החבורה.
לזה נוסף הגידול העצום באוכלוסייה החרדית, ששותה את משאבינו הכספיים היום בסכומי עתק. שוד הקופה הציבורית בידי משיחיים, חרדים ופוליטיקאים מושחתים ממפלגות הימין הביאו אותנו למדינה בלתי מתפקדת בשום צורה – זו שאנחנו רואים היום.
ובאיזשהו שלב, בייאושי, אמרתי לילדיי שינסו למצוא דרכם החוצה מכאן. וחלקם עשו זאת.
ואני כבר שכחתי מה החזיק אותי כאן פעם.
ומה שקרה הוא, שבשנה האחרונה התחלתי להיזכר שוב.
כי בשנה האחרונה צצו ועלו על פני השטח אותם ישראלים שעימם וביניהם גדלתי. עם המחאה יצאו ממחבואם האנשים שתמיד ידעתי שישנם כאן, אלו שמאמינים בשפיות, בהגינות, ביושר, בשלום, בחיים של דאגה לכל אזרח ולא לרעיונות משיחיים ומוטרפים מן היסוד.
ואז בא אסון אוקטובר, והסתבר לעין כל שאין כאן ממשלה ואין מדינה, ואין על מי לבנות שיארגן וינהל את הדברים, ואין על מי לסמוך.
ומתוך החורבן וההרס והבלאגן שוב צצו אנשי המחאה, והחלו לפעול.
ואנשים נותנים יד, כל אחד לפי יכולתו. ואט-אט ראיתי ואני רואה שוב את אותם אנשים שבגללם ובזכותם לא יכולתי לחיות במקום אחר. אנשים שתמיד ידעתי שכמותם – על כל מגרעותיהם – ניתן למצוא רק כאן.
וכשאני מקשיב לנתניהו נואם, אני מבין איך המדינה נחרבת, וכשאני מקשיב לנילי בר-סיני מקיבוץ בארי בראיון ברדיו, אני מבין איך המדינה קמה ונבנתה ובידי איזה אנשים.
ואני מבין ויודע איך ובידי מי היישובים שנחרבו ייבנו שוב.
ואני מבין שוב מה החזיק אותי כאן 70 שנה:
יש במדינה הזו זן מסוים של אנשים, שאולי יש טובים מהם אי שם בעולם, אבל כמוהם אין.
ופתאום יש זיק של תקווה.
