במתח שבין מהפכת התרבות היהודית, להמשכיות ולשורשים הנעוצים במורשת הדורות לא חייבים לבחור ב"או" "או", אפשר לבחור ב"גם" ו"גם"
במלאת שמונים שנה לפלמ"ח, לקראת הכנס במשמר העמק, כתב צביקה כסה דברים קצרים המתארים את הפלמ"ח כ"היהלום במהפכת התקומה של עם ישראל".
כסה מתאר את מהפכת התקומה של העם על שני צירים הקשורים זה בזה: האחד – המהפכה התרבותית שפתחה את היהדות להשכלה הכללית.
מהפכה שביאליק נתן לה ביטוי עז בשירו "לבדי" – "כולם נשא הרוח. כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה". לדבריו של כסה, שלושים שנה לאחר מכן כבר היו עשרה יהודים בין מקבלי פרס נובל.
הציר השני הוא הישוב העברי והציונות המגשימה ששינתה את הגורל היהודי, מעם מוכה רדיפות ופרעות לישוב עברי שידע להילחם ולהגן על עצמו במאבק על תקומת ישראל, המדינה שהוקמה לדבריו על ידי היישוב העברי (ולא על ידי העם היהודי) לקיום ולתרבות עברית, למלוא האופק האנושי.
כל אלה התחילו לדעתו של כסה "כמלחמת תרבות בין חופשיים לאדוקים שניסו לעצור את המודרנה ואת מהפכת התקומה הלאומית, מעם עבר לעם עתיד".
והוא מוסיף: "בימים שגורל היישוב היה תלוי על חוט השערה, הפלמ"ח היה הסיירת של עם ישראל". מבלי להמעיט מאמירתו המעניינת של כסה ומהמקום המשמעותי שהוא מייחס לפלמ"ח, איני מקבל את התיאור הדיכוטומי של המציאות היהודית.
לא כל מי שהיה להם חלק במהפכת התרבות וההשכלה היו שותפים למפעל הציוני. רבים היגרו למערב וחלקם וויתרו על יהדותם. כך גם לא כל הציבור הדתי נלחם כדי לחסום את מהפכת התרבות היהודית, המהפכה שאכן הייתה תנאי הכרחי לציונית המגשימה.
חשוב לציין שהמהפכה הציונית לא התרחשה בדור אחד בלבד. רבים מחלוצי הישוב שהקימו את המדינה גדלו בבתים ששילבו מסורת יהודית דתית יחד עם רוח ציונית. סבתי מצד אימי הייתה ציונית מנעוריה, היחידה במשפחתה, וקיימה בית כשר למהדרין.
סבי מצד אבי, היה ציוני מנעוריו, דבר שלא מנע ממנו להכשיר את עצמו ולשמש כרב. היה גם מחנה חלוצי, ציוני דתי, שהיה לו חלק חשוב בחינוך הנוער בגולה וביישוב שהקים את המדינה. היה זה המחנה שדגל ברעיון של "תורה ועבודה".
היהדות המתחדשת
בדגש שונה על המתח שבין מהפכת התרבות היהודית, להמשכיות ולשורשים הנעוצים במורשת הדורות, אמר יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אמירה שמרבים לצטט אותה: "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". מחלוקת לכאורה בין ראיית הציונות כמהפכה לבין ראייתה כשלב נוסף על הרצף ההיסטורי.
להבנתי שני הדברים נכונים ואין מדובר בהכרח בבחירה של "או או", אלא במציאות של "גם וגם". גם המשכיות וגם התחדשות, והכל עניין של מינון.
"השומר הצעיר" (כמשל), שהיה ממרחיקי הלכת במהפכה התרבותית, מעולם לא התנתק מהמטען התרבותי ההיסטורי של היהדות. בשנים הראשונות לא ציינו אמנם בקיבוציו את יום הכיפורים, אך ערכו והשקיעו כוחות יצירה רבים בחידוש כל שאר מועדי וחגי ישראל.
יצירה מיוחדת במינה היא ההגדה של פסח שנערכה והופקה על ידי מחלקת התרבות של הקיבוץ הארצי. הגדה עמוסה בטקסטים מהמקורות, לצד קטעים חדשים שמבטאים את ההתחדשות היישובית והקשר לטבע ולחקלאות. כמו כן היא כללה התייחסות למאורעות הגדולים של התקופה, לאימי השואה ולמאבק על התקומה.
היא כללה, בין השאר, טקסטים פרי יצירתם של אבא קובנר, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואחרים. הגדה שכולה יצירה תרבותית חדשה, המשלבת המשכיות יחד עם התחדשות. התחדשות תרבותית שגם אם הייתה נתונה לחילוקי דעות, רוב הציבור ראה בה ביטוי נאמן לרוח היהודית.
סבי שהיה כאמור ציוני מנעוריו, והיה רב בעל שם, נצר לשושלת רבנים מדורי דורות, עלה ארצה בתחילת שנות החמישים וניהל יחד עם סבתי בית כשר בקיבוץ.
מי שהיה אז המחנך והמורה של קבוצתי בחברת הילדים, פנה יום אחד אל סבי ושאל: "איך מסתדר הרב עם עדת החילוניים מ'השומר הצעיר'?" השיב לו סבי: "מה שאתם עושים כאן הכי קרוב לאלוהים". היו גם כאלה בציונות הדתית.
השיח הישראלי
בשנים האחרונות אנו עדים להקצנת השיח הישראלי בכל המגזרים. מתחולל סחף מסוכן לקצוות. בציבור הדתי הולך ומשתלט המחנה החרדי על השיח היהודי. הציבור הדתי המתון חי יותר ויותר ברגשי נחיתות, עד כדי התבטלות, מול המחנה החרדי.
המפד"ל שהייתה המשך של "המזרחי" ושל "תנועת העבודה הדתית" כבר לא קיימת, והרעיון החדשני של "תורה ועבודה" התנדף ואין לו היום נושא משמעותי בציבור הדתי.
תהליכים דומים של הקצנה מתרחשים גם בציבור החילוני. הקיטוב הכלכלי, המאבק על האתוס הלאומי, המתח בין מזרחיים ואשכנזים, בין וותיקים לחדשים ובין ימין לשמאל.
כל אלה מתרחשים אל מול נסיגה מדאיגה של הציבור כולו, כולל התנועה הקיבוצית, מהשאיפה ומהעשייה להתחדשות חברתית ותרבותית. בפרפרזה על מילותיו של ביאליק: "שכחה הרוח, כבה האור".
מי ייקח אחריות על העתיד
באחת הרשימות שכתבתי לאחרונה, הצגתי את התרומה להתחדשות חברתית ותרבותית כאחד האתגרים לעתיד הקיבוץ. כמה מידידי הגיבו וטענו שלצערם הדבר אינו נמצא היום במקום גבוה בסדר העדיפויות של רוב חברי הקיבוץ.
יותר נכון: "אינו מעניין איש". שמעתי ואיני משלים. צביקה כסה צודק בהציגו את הפלמ"ח, שמונים שנה לאחר הקמתו, כהרבה יותר מיחידת עלית צבאית.
הפלמ"ח היה יצירה מיוחדת ומקורית של עם ישראל המתחדש. יצירה מיוחדת ברוח מפקדיו, במחשבה שכל לוחם אמור להיות מסוגל לקבל פיקוד בעת הצורך, בדרישה לשמור על טוהר הנשק, ביחסי החברות ובשילוב המיוחד של עבודה ואימונים.
יצירה חברתית, צבאית ותרבותית, שהקיבוץ היה אחד השותפים היותר משמעותיים בה. היום נכון לשאול האם הייתה זו יצירה חד פעמית לזמנה? האם נדע לחזור ולקחת חלק בתהליכי היצירה וההתחדשות, התרבותית והחברתית? אין צורך להקים היום מחדש את הפלמ"ח, אך יש צורך דחוף להוביל תהליכים יצירתיים להתחדשות בחברה הישראלית.
התשובה לשאלה זו תהיה משמעותית מאוד לעתיד המדינה ולעתיד הקיבוצים והתנועה הקיבוצית.
מי יקח אחריות על העתיד | איור: מתי עמלי
