ב-1 במרץ אמורים תושבי מושב דוב"ב לחזור למושב אבל האם זה יקרה? * בינתיים מטרידים אותם נושא הביטחון והמצב הכלכלי * בתחילת הפסקת האש הגיעו פקחי השירותים הווטרינרים למושב והודיעו על חיסול 20 להקות הטלה בשל סלמונלה * הלולנים מרגישים שהמדינה מתנכלת להם, במקום לעזור לאלה שבאו יום יום תחת אש ואספו את הביצים * עכשיו המושב בהסגר והעתיד הכלכלי וההתיישבותי של 100 מ-136 משפחות המושב מוטל בספק
הדרך למושב דוב"ב כמו לקוחה מגלויה יפה של חיים שלווים, הכל פורח וירוק, באופק מבצבץ החרמון המושלג אך הנוף המלבב מטעה ורחוק מהמציאות.
"עד עכשיו חזרו לדוב"ב משהו כמו שש משפחות, כאשר רוב התושבים עדיין מפונים במלונות, הם גם לא רוצים לחזור," מסביר לי דני פרץ, יו"ר ועד האגודה במושב. "דבר ראשון, הם לא סומכים על הפסקת האש עם חיזבאללה. שנית, אחרי שאתה רואה את החיים בעיר – אתה רואה מה הפסדת וכמה אתה מקריב בחיים פה ליד הגבול.
"לנו חשובים שני דברים, כיו"ר הועד חשוב לי גם המצב הביטחוני של המושב וגם הביטחון הכלכלי. האחד הולך עם השני ואם אין לך אחד משני המרכיבים האלה חבל על הזמן. המצב הכלכלי שלנו התושבים של דוב"ב בכי רע. כרגע חיים בדוב"ב 134 משפחות, כאשר מתוכן 34 משפחות זה מוניציפלי ומקצועות חופשיים, משפחות בלי נחלה ועוד 100 משפחות עם משקים שחיים ממכסות ביצים. מכסת הביצים נותנת לי ולאחרים בין 7,000 ל-8,000 שקל בחודש הכנסה (נטו). היו גם המון מטעים אבל עכשיו מתפעלים אותם רק שלושה אנשים, פשוט לא היה רווחי."
לדברי פרץ, חלק מתושבי דוב"ב המפונים מצאו עבודות בטבריה, חלקם כנהגי אוטובוס, בחנויות, אבל רוב בעלי הלולים מפונים, אם כי רובם נסעו מידי בוקר לאסוף ביצים מהלולים לאורך כל המלחמה תוך סיכון חייהם. במהלך המלחמה נפגעו לולים ובתים מפגיעות ישירות של טילי נ"ט, אך הלולנים נאחזו בציפורניים בלולים כדי לספק ביצים לעם ישראל.
בימים האחרונים מסתובבים הלולנים בדוב"ב אבלים וחפויי ראש, עם הרגשה שהמדינה פגעה בהם לא פחות מלוחמי החיזבאללה. "צריך להבין שהלול זו ההכנסה העיקרית של האנשים בדוב"ב," מסביר פרץ, "זו העבודה שלי, זו ההכנסה שלי וזו גם הפנסיה שלי לעתיד ולדורות הבאים. אין פה משהו אחר. לפני כשבועיים באו לפה לדוב"ב פקחים של השירותים הווטרינריים, בעקבות הפסקת האש, אמרו: 'אנחנו רוצים לבדוק לכם את הלולים'. באביבים נאמר להם שהם עדיין מפונים ולא אישרו להם כניסה.
"אני לעומת זאת, אמרתי 'נשתף איתכם פעולה, אין בעיה, תיכנסו'. הם נכנסו בדקו לולים ומצאו ב-20 לולים סלמונלה. איך הם בדקו סלמונלה? לוקחים חתיכת בד, מושכים אותה ברצפה ואז בעקבות כנראה צואה של עכברים מצאו סלמונלה. ככה כבר חיסלו כאן במושב קרוב ל-20 להקות, נזק כספי עצום לתושבים (מעל 3 מיליון שקל), שבקושי הגיעו לפה כל בוקר תחת אש וסיכון חייהם לאסוף ביצים. חיסלו 20 להקות והמושב כרגע סגור."
ולא בדקו ביצים?
"לא בדקו ביצים. אמרתי לפקחים, קחו ביצים ותבדקו אותם, הרי אנחנו בעד בריאות הציבור. שאלתי אותו: 'למה אתה בודק את הרצפה שאף אחד לא ניקה חודשים. תבדוק את הביצים'. הייתי חבר מועצת הלול ועד לפני שבע שנים בדקו ביצים. אז מה קרה שעכשיו שאתה מביא לי את הבד הזה ובודק איתו.
"אמרתי לפקח: 'בא לבית שלי שהוא עדיין לא נקי, מלא באבק בעקבות המצב, תבדוק אותו ותמצא סלמונלה'. אז הוא אמר לי: 'לא, כדי למצוא סלמונלה אני צריך לדגום 2,000 ביצים'. אתה יודע מה, שידגום על חשבוני 4,000 ביצים, אני מעדיף להפסיד את הביצים הללו למטרת הבדיקה ולא להפסיד את הלהקה שעולה לי 100-150 אלף שקל ועוד אני חייב לסגור את הלול ל-3-4 חודשים כי אין כרגע עופות להשיג. מאיפה תשיג עופות עכשיו?
"שמע עמוס, אנשים פה מיואשים! חיסלו 20 להקות, המושב לגמרי סגור ואין קבלת עופות ואני שואל אותך ואת משרד החקלאות? זה הזמן לערוך ביקורות במושב שרק חטף הפגזות במשך שנה וחצי? מאיפה אנשים יאכלו – אין להם תשובה."
רפורמה או לסגור
אם לא די ב"קבלת הפנים" שעשו השירותים הווטרינריים לתושבי דוב"ב לפני חזרתם המתוכננת לבתיהם, גם העתיד לא נראה מבטיח. "עכשיו רוצים לאלץ אותנו לבנות לולי חופש חדשים שיעלו לנו מיליוני שקלים," מוסיף פרץ. "אני שואל אותך, מאיפה אני שמרוויח 8,000 שקל נטו לחודש יכול להרים לול חדש בהשקעה של מיליוני שקלים?"
מדובר בתקנה שאושרה בכנסת לפני כשנתיים וחצי ועתידה להיכנס לתוקף כבר במאי 2026. עד אז אמורים כל הלולים לעבור מלולי סוללה ללולי חופש, כלומר מלולים עם כלובים או ללולים בהם העופות חופשיים.
בארץ פועלים כ-3,000 לולני הטלה, שני שליש מהם על גבול הצפון. מרבית הלולנים בדוב"ב כבר עברו את גיל 65-70 ואין להם את הכספים להשקיע הון בלולים חדשים. "אתם רוצים להסב את הלולים לחדשים יותר על הגב שלי," שואל דני פרץ בכעס. "תגידו לי, מה יש לי פה? אם אין לי את ההכנסה החודשית מהלולים, מה יש לנו לעשות פה על הגבול?
"אנחנו כאן בצפון כ-60 שנה, תראה לי אזרח אחד במדינת ישראל שנפגע מהלולים שלנו שבשירותים הווטרינריים מכנים אותם 'לולי זבל'. קח למשל את ענף החלב, איך בודקים שאין סלמונלה בחלב? מביאים את החלב למחלבה, שם לוקחים מדגמים ובודקים, אבל לא הולכים לרפת, מעבירים חתיכת בד ומצהירים 'מצאנו סלמונלה'. זו שערוריה, אני מרגיש שנעשה לנו כאן עוול.
"בעייה שניה, פה במושב מתוך 134 משפחות רק ל-22 יש ממ"דים. בימים האחרונים התחילו לבנות ממ"דים לתושבים. הבנייה תארך כשנה וחודשיים, אז לאן אנשים יחזרו? מהראשון במרץ 2025 אנחנו חייבים לחזור ואין ממ"דים, לאן נחזור?
"לפני כשבועיים ישבנו עם שר החקלאות במועצה. אמרתי לו בנוגע לרפורמה, שהיום חקלאים באירופה חוזרים מלולי החופש ללולי תאים ואתם עושים הפוך, מיישמים רפורמה שלא הוכיחה את עצמה. לולים שבהם התמותה גבוהה יותר ויש בהם מחלות לא פחות. הוא התחיל להסביר שמדובר בתקנה שיזמו 'צער בעלי חיים' ו'תנו לחיות לחיות'. אמרתי לו: 'אדוני השר, אתה יודע מה זה 'תנו לחיות לחיות'? זה אני דני פרץ, אני שצריך לחיות בדוב"ב מוקף בגדרות ואני לא עוף שיושב שנתיים וגומר, אני פה עד סוף החיים'. הוא אמר שאני לא היחיד שאומר לו את זה ושהוא הולך להקים ועדה בינמשרדית שתבדוק את התקנה הזאת ואם זה אמנם נכון שאירופה חוזרת ללולי תאים אני הולך לשמח אתכם.
"אני שומע את אנשי המקצוע בענף, גם את אלו שמגדלים בלול חופש, הגיעו למסקנה שזה לא מוצלח. עוף בלול חופש אוכל את הצואה שלו. ברגע שזה קורה הוא חוטף מחלת מעיים וזה נכנס בביצה. יש לי פה חבר שמגדל בלול חופש, ביום אחד הוא זרק 700 מתים. אז רוצים שניכנס לענף שאנחנו יודעים שהוא פסול, שיש בו יותר תמותת עופות מלול רגיל, שיש בו פחות רווחיות. לזה אני לא עובר גם אם ישלמו לי 100 אלף שקל, כי מראש זה הולך להיכשל. לאלה מ'תנו לחיות לחיות' ולארגונים יפי הנפש אני אומר: 'אין בעיה, תעזבי את המשרד שלך ובואי לחיות פה על הגבול ותגדלי עופות, בוא נראה אותך'. אני אומר שקודם כל, עוד לפני שחוזרים למושב, צריכים לשקם את המושב, אתה צריך לדאוג לפרנסה בכבוד ולהרים את המורל של התושבים שגם ככה ירוד."
וניסיתם להסביר מה המצב?
"כבר ישבתי עם עשרה שרים – וכל אחד מבטיח עולם ומלואו. הבטיחו סיוע למושב, הבטיחו פרנסה, חוץ מחיבוקים ונשיקות לא קיבלנו כלום. לפני שבועיים היה השר זאב אלקין. אמרתי לו: 'חוץ מהבטחות ששמענו עד עכשיו אין כלום – יש המון הבטחות אבל הצ'קים חוזרים. תראה לי שקל אחד שהעברתם לפיתוח המושב, או אפילו לכיסוי עלויות טרקטור שמפנה עזובה אחרי שנה וחצי בלי תושבים, כלום, לא העברתם כלום'. הוא מייד אמר לי: 'לא, אני הולך להציף אותכם ולתת לכם'. עכשיו אני מתקשר אליו הוא כבר לא עונה לי.
"אז אני מכיר אותם וההבטחות שלהם. מצידי, אם המצב ימשיך ככה אפשר ללכת לאלוף פיקוד העורף להגיד לו תקים פה בסיס מושב, קח את המפתחות, תן לנו פיצויים ונעזוב. מספיק, אני פה 60 שנה, משנת 63'. אם אין לי פרנסה ואין לי ביטחון אז מה יש לנו פה?"
"אני בגיל 70 צריך הלוואות?"
אנחנו עוברים ברחובות הריקים והשוממים של דוב"ב. פה ושם רואים תושבים מוציאים דברים מהבתים או זורקים זבל. ליד בית אני רואה חבורת פועלים מתקנת את הגדר. ביתם של אלי ומרים קוטין נפגע מפגיעה ישירה של רקטה.
אלי מתפנה לשוחח אתנו על המצב: "לא חזרנו עדיין אבל אני בא כל יום לתקן את הבית. אני גם אחד הניזוקים מפגיעת השירותים הווטרינריים, חיסלו לי את הלהקה בגיל חודשיים. מה אפשר לעשות? אני יכול להילחם נגד בהם? יש ביטוח של 80% על עלות הפרגיות. גם כשיש לך את הפרגיות אתה צריך לחכות לפחות חודשיים עד שיטילו. כבר ספגתי את החודשיים המתנה ללא הכנסה ולקראת ההטלה לקחו לי את הלהקה. לצערי חיפשו אבק בכל הלול בשביל להכשיל אותנו. כאילו החיים כאן היו רגילים וכל יום ירדנו בכיף לטפל בלול, הרי הייתה פה מלחמה.
"אמרתי לווטרינר: 'אתה מחפש בשביל למצוא בכל מחיר, אפילו במלון שאנחנו ישנים עכשיו, בטוח תמצא, אבל שנה וחמישה חודשים הילדים שלי והלקוחות שלי אכלו מהביצים ולא היתה תלונה אחת, אז מה קרה עכשיו? אפילו לא בודקים את הביצים, עושים בדיקה קטנה ויאללה להשמיד את הלהקה. 150-200 אלף שקל הלכו לפח."
ובכל זאת, אתה מתקן עכשיו את הבית שנפגע, אתה נלהב לחזור למושב?
"בכלל לא. בגלל כל הצרות האלו אני מתכנן להקים לול חופש חדש. ארגנתי קבוצה גם עם קרובי משפחה, ביחד אנחנו שישה, לא אחד כי לבד אתה תתרסק. הלול החדש עולה שש מיליון וחצי, כל אחד בערך מיליון שקל. אני בגיל 70 צריך להשקיע מיליון שקל? אבל מה אני יעשה? אני צריך להתפרנס. פה אין לי פנסיה, אין לי כלום, אז אחיה מביטוח לאומי? פה רק לחמם את הבית בחורף עולה 2,500 שקל. הלול החדש יהיה מוכן עוד שנה וחצי. בטח שאני מפחד מההשקעה הזאת, אני לא ישן בלילה."
ומה יעשו בעלי מכסות שלא ישקיעו בלול חדש?
"יש כאלה שישכירו את המכסה, יש כאלה שיבנו וחלקם יעזבו. אבל תשמע, אם אני אוותר על גידול העופות אז מה יש לי לעשות פה? ואם אני אסתלק מהמושב יסתלקו אחרי עוד 30."
אתה יושב במלון ומדבר עם התושבים. רוצים לחזור למושב?
"רוב הצעירים לא רוצים לחזור, אלה עם הילדים לא יחזרו. הם ראו חיים אחרים, חיים בטוחים ועשירים יותר בעיר. בעיר הכל נח. רוצה לנסוע, אתה יורד למטה ולוקח אוטובוס. פה בשביל כל דבר קטן אתה צריך להניע את האוטו לנסוע או לקרית שמונה, כרמיאל או לנהריה, כל נסיעה כ-30-40 דקות. החיים פה קשים גם בלי המלחמה ואנשים שכחו את זה."
"אלה שהשכירו דירות לא יחזרו. מי שנמצא במלון יחזור כי יסגרו לו את המלון, אבל גם מי שיחזור יחשוב להשכיר בית ולעוף מפה, זה גם הרבה תלוי באיזה ביטחון יתנו לנו פה. אם מתכוונים לחזור למה שהיה, שנסמוך על כוח של כיתת כוננות אז אני מצטער, זה לא בטוח. צריך פה צבא. אני גם לא מאמין בהפסקת האש הזאת, הם (החיזבאללה) יחזרו לפה בחזרה בדיוק כמו שהיה."
פגיעה ישירה בבית
הטיל פגע בגג של משפחת קוטין, חדר לבית דרך הגג כשהוא מפרק את המטבח ואת החלונות, כולל פגיעה בגדר. את כל שברי הזכוכיות והבטון כבר מזמן אספו, את הקירות והגג תיקנו, אבל הפגיעה כל כך קשה שיש לשקם את המטבח ואת פגעי הרסיסים. אנחנו עוברים בבית ורואים חורי רסיסים במזגנים, בחלק מהקירות, בארונות ואפילו בסורגי החלונות, שבינתיים מכוסים בלוחות עץ במקום חלונות.
את מרים קוטין, רעייתו של אלי, אני שואל אם הם מתכוונים לחזור למושב: "יש ברירה," היא שואלת, "גדלנו פה. אני מגיל 11.5 פה במושב. פה גדלתי, למדתי באביבים, התחתנתי והבאתי ילדים לעולם, כל הילדים נשואים ברוך השם.
"בפה קל להגיד 'אני אגור בעיר, אני אגור שם' אבל אין מקום שלא מפחיד בארץ. אני יכולה להיפגע בכל מקום אבל פה כיף לנו פה. פה עברנו את הילדות שלנו ונמשיך לחיות פה. למרות שאנחנו עדיין מפונים אני כמעט שבעה חודשים יום יום בבית. כל הבחורות במלון יוצאות לטייל לכל מיני מקומות ואני כל הזמן נוסעת לפה, דואגת ושואלת מה יהיה עם הבית.
"אומרים לנו 'לכו תביאו עובדים שיתקנו לכם', מאיפה אני אביא עובדים ומאיפה נשלם? מה שילמתם לי עד עכשיו שאני אקח עובדים? כל המלחמה באנו לפה, אלי ואני ואספנו את הביצים כל בוקר. פעם אחת נפלתי כשהיתה אזעקה, קיבלתי מכה חזקה. על הברכיים רצתי לבית. יש לי 64 מ"ר בית שמוגדר בטוח אבל הוא לא מוגן לטיל שירו עלינו. עכשיו יבנו לנו ממ"ד ולך תדע מה יהיה.
"מה שהכי מפחיד ואני אומרת לך באמת – את כל הספורט שלנו עשינו על כביש המערכת. ועכשיו אנחנו מתחילים לחשוב איך רצנו מול העיניים של החיזבאללה. וכל פעם שראיתי בור קראתי למג"ב שיבואו ויבדקו. הרי מתחת לאביבים עשו מנהרה. בעבר ב-2-3 לפנות בוקר הייתי עולה על הטרקטור עם בעלי לעשות קטיף ברמת נפתלי. לא השתלם אז מכרנו הכל. היום הפרנסה שלנו זה רק מהלול."
שמעתי שהשמידו לכם את הלהקה.
"זה כאב לב, אני פשוט לא מראה לו שכואב לי. אני כל הזמן מעודדת אותו, אומרת: 'לא חשוב, יהיה טוב', לא רוצה שחס וחלילה יקרה לו משהו, מי אחר כך יבוא לעזור לנו? הרי כל אחד בבית שלו ובעבודות שלו, הילדים גם כולם עם ילדים, כולם עובדים, אז זה קשה לנו.
"לא מרוצה מהממשלה הזאת. על איזה יחס למושב אתה מדבר? מי בא לפה בכלל, מי בא? ביום שישי מישהו מירושלים אמר לי: 'לכם אנחנו צריכים להודות, אתם בגוף שלכם שמרתם על הגבול הזה, מגיע לכם הכל'. אמרתי לו: 'תשמע, נפגע לי כל הבית – לא רוצה הכל – אבל תשלם לי מה שמגיע לי', שישלמו את המינימום שמגיע לנו. אני צריכה ללכת להתחנן וכל הזמן להתקשר למס רכוש?"
אנחנו נכנסים לבית דרך פתח הכניסה שבינתיים מכוסה בלוח עץ במקום דלת הפלדלת שנהרסה. "רק עכשיו אני מגלה את כל החורים. אתה לא מאמין מה שהיה פה. הלך לי המטבח. אני צריכה מטבח חדש, אפילו עוד לא סידרו לי את החלון. זה מטבח ישן אבל למי יש כסף לחדש? הכל כל כך יקר עכשיו.
"אז אני אומרת לך שבעה חודשים אני יום יום פה בבית. מס רכוש נתנו לנו על תיקון הגג, היו לנו חורים ענקיים, ראו את השמים, אבל על המטבח הם לא משלמים. אמרו לנו שעל תכולה לכו ותביאו ונפצה. אבל עוד לא שילמת לי שקל אז מאיפה אביא? אני מחכה שישחררו לנו את הכסף."
"פיגוע מהמדינה שלנו"
מהמושב אנחנו עוברים לאזור בו מרוכזים הלולים. בדרך לאזור אנחנו עוברים ליד שתי המכוניות השרופות של חברת החשמל, מקום בו נספה שלום עבודי ז"ל, עובד חברת החשמל ונפצעו עוד שישה אנשים, שניים מהם מדוב"ב. תזכורת דוממת למה שהתחולל כאן לאורך המלחמה.
אנחנו מגיעים לאזור ארבעת הלולים שנפגעו מפגיעות ישירות של טילי נ"ט ופוגשים את אברהם עטון, שבדיוק מסייע לחברו הלולן ברוך פרץ לשקם את הלול השרוף שלו.
אברהם עטון (71): "הלול שלי לא פה, אני פה כדי לעזור לברוך לשקם את הלול שלו. הלול שלי למעלה, גם נפגע, קיבל טיל ישיר וקיבלתי אישור לתקן אותו. אנחנו מטפלים במה שיש לנו לטפל, אנחנו כמו חיילים, שומרים על האזור וכשאנחנו מגיעים לגיל פנסיה אנחנו לא מקבלים אותה כמו אנשי קבע. עכשיו שמעתי שיבנו בסיס מחוץ לישוב ואנחנו צריכים להיות המגן, אז עכשיו אנחנו סופר חיילים ובמקום לעזור לי משתקים ומשאירים אותי ללא כלום."
מי משתק אותך?
"את המכסה ריסקו לנו ואין לנו ממה לבנות לולים חדשים. אנחנו לא מיליונרים, אנחנו חיים מ-8,000 שקל לחודש. רוצים לעשות לנו רפורמה, זה יעלה לי 3 וחצי מיליון שקל, מאיפה אביא אותם, אפילו רק 1 מיליון? מי יכול להבטיח לי אותם? עכשיו המצב במושב שיש סלמונלה, ואם סגרו לי את הלול החדש, איך אני אשלם אותו? בא נגיד שלקחתי להקה והשקעתי 3 מיליון, ואז יש סלמונלה, הוא סוגר לך את הכל ומשבית אותך, אז איך אני אשלם את ההלוואה, אותו דוקטור שסגר אותי? אני בגיל 71 ואקח הלוואה של 25 שנה, אני הרי לא אחיה עוד 25 שנה, אז אני אשאיר לילדים ולנכדים שלי חובות? לא באתי בשביל לקבור את הילדים והנכדים שלי פה."
פעם דובר על מתן מענקים לרפורמה.
"אנחנו לא רוצים מענקים, שפשוט יניחו לנו עם הלולים האלה. לא יכול להיות שמקשיבים לשתי בנות שמקורבות לראש הממשלה ול'תנו לחיות לחיות' על חשבון הפרנסה שלנו. בכנסת שומעים להם ולא שומעים אותנו. למה לא שומעים את הצעקה שלנו? העופות שלנו חיות בבית הבראה, לא חסר להם דבר. באו כמה אנשים והתמקדו דווקא על ענף הלול בשביל לשתק אותו.
"את הלול שנפגע לי פחות או יותר שיקמתי אבל עכשיו אני צריך להרוס אותו בשביל לבנות אחד כזה," אומר לי עטון ומצביע על מבנה של לול מודרני שעומד חצי גמור בשיממונו לידנו. "אתה רואה את הלול הזה? הוא נכנס לחובות ולא מצליח לגמור לבנות אותו. זה הלול חופש שלהם – העוף בחופש ואנחנו במעצר של חובות."
כל החודשים שאתם בלי הכנסה, מישהו מפצה אתכם?
דני פרץ: "קיבלנו הכנסה עד חודש חמישי ממס רכוש, מחודש שישי עד היום, שמונה חודשים לא קיבלנו שקל, לא לנסיעות ולא לפיצוי לבחור הזה. המדינה כפי שאמרתי לך רק מבטיחה אבל בשטח אנשים מחכים לכסף שלא מגיע. הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת."
לשיחה מצטרף ברוך פרץ, שעטון עוזר לו לתקן, לאחר שהלול של ברוך נפגע מפגיעה של נ"ט. "הלול שלי נפגע פגיעה ישירה בדצמבר 2023. היו פה גם מתנדבים שנפצעו. מאז אני בלי הכנסה מהלול ונכנסתי לחובות קשים. יש לי גם בעיה עם מס רכוש. גג הלול מאזבסט וכולו סדקים וחורים. שאלתי: 'מה יקרה עם זה?' ואמר לי: 'תדביק את זה עם סיליקון'. פשוט צוחקים עלינו. עד עכשיו יש לנו בעיות עם מס רכוש, עדיין לא סגור שום דבר. אני חי על חשבוני עד היום וגר אצל גיסי שעוזר לי. אין לי כלום חוץ מהלול ולכן נכנסתי לחובות. בינתיים לקחתי הלוואות ואשתי עובדת ומרוויחה משכורת שהיא פחות משכר מינימום."
עטון: "הבן אדם מתבייש אבל אני לא מתבייש להגיד לך. הבן אדם הגיע לפת לחם וגיסו בא ועזר לו. המצב שלו ממש גרוע ואנשים מתביישים לדבר על מצבם האמיתי. אני לא מתבייש ויש עוד הרבה תושבים במצב הזה בדוב"ב.
"מה רוצים מהחיים שלנו? משביתים אותי בלול ואנחנו פה לבד בלי פרנסה נורמלית. החיים פה מספיק קשים ומעמיסים עלינו עוד קשיים. כל יום מה-7 באוקטובר עד היום אנחנו פה אוספים ביצים בסכנת חיים, בכל 14 החודשים האלה שמעת על מישהו שמת מסלמונלה? לפני חודש נאסר עליהם לבוא לפה, לא בדקו כלום, עכשיו מהפסקת האש נפלו עלינו כמו טיל של החיזבאללה שנופל ומרסק. יחד עם הלהקות השמידו גם אותי. הלול שלי נפגע מטיל של חיזבאללה ו-3,000 עופות מתו, בניתי הכל ועכשיו הגיע טיל מחיזבאללה פנימי של המדינה ולקח לי את הכל."