"אלה שהיו צריכים להיות פה ואינם" 

בשבוע שעבר התקיים טקס בר המצווה ומפגן האש המסורתי של בני ובנות קבוצת לילך מקיבוץ בארי, שאיבדו בטבח הנורא שניים מחבריהם לקבוצה ושלושה מדריכים. את האירוע המרגש אירח בנדיבות קיבוץ צאלים  

*תמונה ראשית: כתובות האש של שמות ילדי כיתת לילך, שמותיהם של ליאל וינאי דולקים למרחקים. צילום: דוברות בארי 

נדמה שברמצוות תמיד היו בבארי. כיתת הברמצווה קיפצה בין המגדל והחבלים במפקד האש, ואחרי זה ישבנו ביחד בדשא הגדול וראינו את ההצגה שהכינה.  

השנים חלפו, סדר האירוע השתנה מעט, כל משפחה יושבת עם חבריה על הדשא, ההצגה קודמת למפקד – אבל טקס ההתבגרות נמשך והתקיים בכל עוזו השבטי.  

ובבארי, אימפריה בפני עצמה, אכן מדובר בכוח, שהורגש במלואו, כש-3,000 תושבים ואורחים התכנסו באמפי, הצופה פני עזה, למפקד האש המסכם.  

שמענו שבקיבוצים מסביב כבר לא תמיד מתקיים החלק השיתופי, שבחלקם הוא הצטמצם, אבל בארי שמר על שיתופיות ועל מסורת בר המצווה שאפילו הועצם משנה לשנה ולא היה לנו ספק שהוא מהמרשימים בתנועה הקיבוצית.  

ובכל זאת, לפעמים התגנב הספק, האם בארי ישמור על הטקס עם המאפיינים האנכרוניסטים או, עם כל השינויים החלים גם בו, הוא ייעלם או ימוסמס עם הזמן?  

העשור האחרון, שבא עם הרבה זמנים שלא כתיקונם, נתן פרספקטיבה חדשה לטקס.  

בצוק איתן (איזה שם נבואי נפלא) נחגגה בר מצווה מאוחרת ועוצמתית. בשנת הקורונה השנייה נחגגו שתי בר מצוות באותה שנה, העכשווית, וזו שנדחתה מהשנה הקודמת. כל קושי אך חיזק והוסיף להרגשה שהינה, יכולנו לו.  

לכן מובן היה מאליו בבארי השנה שבר מצווה תהיה גם תהיה. כל חג השנה בבארי ספג את עוצמות ההלם והשכול ושיקף אותם, יחד עם תחושת הקהילה ובניה ובנותיה העוטפים אותה. 

"בכל דבר שעשינו הרגשנו את החוסר שלכם" 

לקיום ה"בר מצווה", כחג קיבוצי שאינו מחויב בלוח החגים, חג שמסמן שינויי זמנים פנימיים הכרחיים לקיומו והמשכיותו, היה טעם מיוחד. 

התכנסות המשפחות, שבבארי התפרשה בכל רחבי הקיבוץ, התקיימה בבריכת קיבוץ צאלים, שאירח בנדיבות את האירוע וההכנות לו. הגיעו רבים ואת הרגשות המעורבים ביטאו ילדי כיתת לילך: 

"לפני תשעה חודשים היינו עוד כיתה בבארי שמחכה לחגוג את שנת בר המצווה כמו כולם, אבל אז ב-7 באוקטובר כל מה שתכננו התנפץ לנו בפרצוף…" אמרו נציגי הכיתה על הבמה, עליה הוצבו כסאות ריקים לזכרם של ליאל וינאי חצרוני שנרצחו באותה שבת. הטקס היה גם לזכרם של חברי צוות הנוער הבוגר שליוו את הכיתה ונרצחו בטבח – ליאור טרשצ׳נסקי, כרמל בכר ואלון אבן, חלק מ-101 חברי וחברות הקיבוץ שנרצחו באותו יום. 

"השנה הזאת לא הייתה פשוטה, והיו רגעים של משברים וכאבים או רגעים שחשבנו שאין לנו סיכוי להצליח, ולמרות הכול ניסינו שוב ושוב כמה שאפשר לעשות את השנה הזאת הכי טובה שיש למרות כל הקושי שהיה בדרך. לא ויתרנו על פעילויות חשובות וניסינו לעשות הכול כאילו אנחנו עדיין בבארי. 

אבל עדיין זה היה שונה, לבוא לפעילויות ולזכור שהחברים שלנו לא איתנו, שהם כל כך חיכו לעבור את החוויה הזו. בכל דבר שעשינו הרגשנו את החוסר שלכם, ליאל, ינאי, ליאור, אלון וכרמל – כולכם הייתם חלק בלתי נפרד מהבר מצווה ואנחנו ננציח אתכם תמיד". 

שמחים ועצובים מאוד 

"אני רוצה לומר את החשוב מכול: בכל רגע נחמץ ליבנו", אמר דן אלגרנטי, נציג ההורים, שחמו נרצח. "בכל שנייה של מחשבה קרה, שפתאום תוקפת, תמיד זה בא, הלב מתכווץ לגודל של אפון. בדמיון הם עולים כל הזמן, אלה שהיו צריכים להיות פה ואינם, ליאל וינאי האהובים והמתוקים, ילדים רכים שהספיקו מעט והם אינם כאן על הבמה וחסרונם שובר את הלב, ההורים של, האחים של, הדודים של, הסבים של. אנחנו עצובים מאוד, גם כשאנחנו שמחים מאוד. והיום אנחנו שמחים ועצובים מאוד ואיכשהו סוג של שמחים בכל זאת".  

מעל הבמה הוסיף וקרא לממשלת ישראל בסוגייה הקריטית של החטופים: ‏ 

"אנחנו רוצים שתעשו סופסוף מעשה אמיץ עבור החטופים והמשפחות השבורות שלנו, ושל אחינו מהקיבוצים וממסיבת הנובה וכל מי שנחטף. רבאק, תתפסו כבר אומץ, תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם קלישאות ריקות מתוכן, שימו בצד לרגע את השיקולים האישיים העלובים שלכם, ותעשו עסקה מחר!"