אם הבעיה של הדי בן עמר היא באורך ולא ברוחב, האם תועיל לו הזריקה למניעת השמנה?
ב-1997 איבדתי קשר עין עם הפרמשתק שלי.
פרמשתק הוא השם התלמודי לאיבר המין הגברי, ומטבע הדברים האכסניה המכובדת שבה אני כותב כאן אינה מאפשרת לי להשתמש לשם תיאור האיבר הנ"ל באות השביעית שבאלף-בית העברי.
איבוד קשר העין שעליו מסופר כאן, קרה מאותה סיבה שאתה מאבד קשר עין עם העיר חיפה, כשאתה מתרחק ממנה בהפלגה באונייה.
במקרה של העיר חיפה זה קורה בגלל קימור כדור הארץ. במקרה שבו אנו עוסקים עכשיו זה קורה בגלל קימור הבטן.
מאז שנת 1997, כשאיבדתי את קשר העין הזה, ובמשך למעלה מ-25 שנה, ניסיתי לחדש אותו.
המאמצים שלי לפתוח מחדש את קו הראייה הנ"ל נתקלו בקושי מסוים, שניתן לסכם אותו במשפט הבא: "אני אוהב לאכול, ומצדי שימותו כולם!"
כאן המקום לציין שמעולם לא תפסתי את עצמי כשמן. לאנשים שמנים יש מעין הורמון במוח שגורם להם לתפוס את עצמם כאילו הם 20 קילו פחות ממשקלם האמיתי, ולא חשוב מה המשקל בבית מראה.
עד שהם נתקלים בטבלת ה-BMI.
יש טבלה כזו. טבלה המיועדת לכלל הציבור ולאנשים כמוני במיוחד. BMI היא נקראת. BMI הם ראשי התיבות של Body Mass Index. בטבלה הזו מראים לך את היחס הנכון והרצוי בין הגובה שלך והמשקל. כך שאם גובהך 170, נניח, משקלך אמור להיות 70 קילו, פחות או יותר, ואם אתה בגובה 180 משקלך אמור להיות בסביבות ה-80 קילו וכן הלאה.
כשאני מביט בטבלה הזו אני יודע שהמשקל שלי יתאים לגובה שלי רק אם אטוס מחוץ לאטמוספירה בחללית של ריצ'ארד ברנסון מוירג'ין או של ג'ף בזוס מאמאזון, ששלחו חלליות אל מחוץ לאטמוספירה כדי שאנשים יחוו תחושת חוסר משקל.
מצד שני, אפשרי גם שאעבור לגור על הירח, שבו כוח המשיכה קטן פי שש מאשר בכדור הארץ. גם אז ה-BMI שלי יתקרב ליחסים המופיעים בטבלה.
היחס בין משקל לגובה מתבהר לי באורח מוחשי כשאני הולך לקנות מכנסיים חדשים. כשאני קונה מכנסיים חדשים ומודד אותם, ברור לי לחלוטין שאינני שמן מדי, אלא אני קצר מדי. כלומר – כדי שהמכנסיים שיושבים עלי טוב ברוחב יתאימו לי גם באורך אני צריך שהרגליים שלי יהיו ארוכות יותר ב-40 סנטימטר, וזו כבר בעיה מסוג אחר לגמרי – זו בעיה של גובה, לא של משקל.
במילים אחרות – כדי שהמכנסיים יתאימו לי גם ברוחב וגם באורך אני צריך להיות בגובה של מייקל ג'ורדן או מג'יק ג'ונסון, ואולי כבר ניחשתם – אני לא.
המקום שבו אינני יכול להתחמק מעימות עם המציאות הם חניונים תת-קרקעיים – פרטיים או עירוניים. בחניונים כאלה מטבע בנייתם המקום מצומצם, ועל פי תקן יש לתת מרחק מינימלי של 2.60 מ' בין קו לבן לקו לבן, המסמנים את מקום החניה של המכונית. כשאתה מכניס למרחק המצומצם הזה רכב בגודל רגיל של מכונית משפחתית, הרווח הנותר בין המכוניות מאפשר לאנשים כמוני לצאת מהמכונית ולהיכנס אליה רק אם יש לה פתח בגג.
אין סיכוי שאצליח לפתוח בחניון כזה דלת לרוחב הדרוש כדי שגם אצליח לצאת ממנה או להיכנס חזרה.
רבי נחמן מברסלב אמר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד", וכשאני מנסה לעבור בין שתי מכוניות בחניה כזו אני מבין למה הוא התכוון. לנסות לפנות בפרופיל ולעבור "על הצד" בין שתי המכוניות רק מחמיר את הבעיה, אפילו מחמיר מאוד.
נהגי טנקים בצה"ל הם בחורים צעירים שאין להם כל בעיה לטפס על הטנק ולהיכנס ולצאת ממנו מפתח עילי בצריח או מפתח ברצפת הטנק, אבל אני, שמיטב שנותיי מאחוריי, מוצא את עצמי מתקשה לעשות זאת. על כן שקלתי את החלופה של רכישת רכב מסחרי ויציאה וכניסה מהדלת האחורית.
אבל מסתבר שגם יציאה מהדלת האחורית לא ממש פותרת את הבעיה, שהרי גם לטפס על הכיסאות במכונית ולזחול במרווח הצר שבין המשענות לתקרה עניין לא פשוט הוא.
אין לי מושג איך הגעתי לעודף משקל כזה, שהרי מרבית שנות חיי אכלתי בעיקר מזונות שנקראים "קלוריות ריקות", וכלל וכלל לא ברור לי העניין: אם הקלוריות באמת היו ריקות, ממה השמנתי ככה?
יש לי הרגשה שעבדו עלי והקלוריות היו מלאות לגמרי, ואני אפילו יכול להעיד שלדעתי הן היו מלאות בכל טוב – אבות המזון שלי במרבית שנות חיי היו בצק, סוכר, וצבע מאכל, כל מה שהנפש זקוקה לו כדי לקיים את עצמה.
טוב, אז הנפש אהבה את זה, אבל מה עם הגוף? הגוף ילמד להסתדר עם זה, חשבתי תמיד.
אז נראה שצדקתי – אם במילים "ילמד להסתדר עם זה" קוראים לתהליך שבו הגוף גדל וגדל כדי לפנות עוד ועוד מקום לקלוריות ריקות.
כשהייתי תינוק אימי נהגה לקחת אותי מפעם לפעם למה שקרוי "טיפת חלב", שם בדקו ושקלו אותי, וכששקלו אותי אימי הייתה מאוד גאה כשאמרו לה שאני מתפתח יפה.
אני בטוח שאמי המנוחה הייתה מאוד גאה בי גם כיום, אילו הייתה בחיים, כי בשנים האחרונות אין להכחיש שהתפתחתי יפה מאוד.
מעת לעת שלחתי ידי לתחביב הנפוץ של הבלתי-סובלים-מתת-תזונה כמוני, תחביב הקרוי "דיאטה". בכל דיאטה כזו ירדתי משהו, ביותר הצלחה או בפחות ממנה, אבל ירדתי. העניין הוא שדיאטה דומה לחיסול בכירים בארגוני טרור איסלמיים – הורדת קילו, צצים שניים חדשים במקומו. על כן אני יכול להצהיר היום ללא היסוס שבמצטבר ירדתי ב-20 השנים האחרונות 845 קילוגרם, ועדיין אני נושק ל-110 קילו מלמעלה.
אם זה איננו נס מדעי, אני לא יודע נס מהו.
התיאבון התגבר פלאים
לפני כמה חודשים פגשתי חבר שלקח לי קצת זמן לזהות אותו.
הוא סיפר לי שהוא ירד 20 קילוגרם ושהוא אוכל בריא עכשיו. הסתכלתי עליו והוא נראה לי כל כך בריא, עד שחששתי שהוא חולה במחלה סופנית קשה. אנשים בגילנו שיורדים 20 קילוגרם נראים ככה.
"איך הצלחת לרדת כל כך הרבה?" שאלתי בהיסוס. חשבתי שלשאול את זה ככה, היא דרך עדינה ומנומסת לבדוק אם חלילה נשארו לו שלושה חודשים לחיות או משהו, כי לך דע איפה אתה נמצא עם אנשים שנראים בריא כל כך.
"שמעת על הזריקה החדשה, האוזמפיק?" הוא שאל.
מסתבר שזריקה חדשה הגיעה לשוק. במקורה היא פותחה עבור סוכרתיים – שמטבע הדברים שכתבתי כאן גם אני נמנה עליהם – אבל במהלך השימוש בה הסתבר שהיא מפחיתה מאוד את התיאבון.
אז ביקשתי מהרופא שלי שירשום לי אותה, הרופא המחוזי של הכללית אישר, והתחלתי לקבל את הזריקה.
ואכן – באמת פלא פלאים! הזריקה הזו חוללה פלאים לתיאבון שלי: התיאבון שלי התגבר ועכשיו במקום להיות רעב לקראת הארוחות אני רעב כל הזמן!
ומה שעוד יותר יפה – תמיד אהבתי ממתקים, ועוגות, ודומיהן, אבל מאז שאני מקבל את זריקת הפלאים הזו אני ממש בקרייבינג (Craving) אליהם – תשוקה עזה למתוקים שקשה להתגבר עליה.
ואם לסכם את התוצאות – מאז שאני מקבל את זריקת הפלאים הזו להרזיה עליתי שני קילו.
יש לי הרגשה שאני עומד להיות מוגדר כנס רפואי.
באסה.
