אומר עודד גרוסר, אגרונום ופרדסן צעיר שפעיל במשך שנים בשולחן המגדלים, "אם לא נעבד את האדמה – נאבד את המדינה והערכים שלנו". גרוסר מספר על האתגרים הרבים בלהיות חקלאי בשנים האחרונות, על הקשיים שהביאה המלחמה ומדוע צעירים מעטים מדי מצטרפים לענף
בכפר יחזקאל אני פוגש את עודד גרוסר, אחד מהפרדסנים הצעירים בענף ההדרים הישראלי, בן ממשיך של הפרדסן הלל גרוסר, שגם כיהן כיו"ר ענף ההדרים במועצת הצמחים. בפתח המשק עומדת חנות ההדרים והמשק שהציבו עודד ורעייתו אביב, היישר מהפרדס, 24/7, הבנויה על אמון בלקוחות – לוקחים פרי בשירות עצמי ומשלמים מחיר הוגן.
עודד בדיוק חוזר מהפרדס ואומר לי בהומור: "אשתי קוראת למשק 'האישה השנייה', כי בכל פעם שיש לי זמן – אני הולך ועובד בפרדס".
אביב מוסיפה בחיוך: "אני באמת קוראת למשק 'האישה השנייה', לפעמים אפילו הראשונה, תלוי בעונה. רק מי שחי ככה יודע מה זה אומר. זה הכל באהבה אבל באמת שזו מחויבות אחרת ובחקלאות רק שחקני נשמה יכולים להתמיד. קשה מאוד להיכנס לזה כשלא נולדים לתוך זה. זה זורם בדם".
"בין עצים לאנשים"
גרוסר הצעיר בן 41, נשוי לאביב ולבני הזוג שלושה ילדים: אמיר (9), לביא (7) וכרם (3.5). עודד נולד בכפר יחזקאל: "אנחנו משפחה של חקלאים – אני דור שלישי במושב, סבא וסבתא שלי לא היו חקלאים. אבא שלי קנה את המשק כאשר סיים את שירותו הצבאי ואני דור שני במשק. מהצד של אמי אני דור שלישי של חקלאים ממושב היוגב. יש לי שני אחים גדולים ואחות קטנה שלא המשיכו בחקלאות, הם גרים פה בעמק קרוב לקן המשפחתי".
בנעוריו למד גרוסר בעפולה, בביה"ס ויצ"ו ניר העמק ואז התגייס ליחידת עוקץ ושירת ארבע שנים, גם כמפקד וכמאלף כלבים. עם שחרורו למד בפקולטה לחקלאות ברחובות במגמת מטעים: "התלבטתי מאוד אם ללמוד חקלאות או להיות מורה דרך, אבל מה שעניין אותי יותר זו היצירתיות שיש בחקלאות והשילוב בין העצים לאנשים, הרגשתי שבא לי לצאת מהמשק ולעשות דברים משמעותיים בשבילי שיכולים לשלב בין כל העולמות. סיימתי את הלימודים בפקולטה ויצאנו משם חבורה של חברים לחיים שעד היום בקשר".
"אביב ואני הכרנו אחד את השני פה בעמק. אשתי במקור מתל יוסף, היא אשת תוכן בתחום של תרבות יהודית-ישראלית, עורכת טקסי חיים ומורה למחשבת ישראל ותנ"ך. התחתנו ב-2014 ואחרי החתונה חזרנו למושב ולמשק".
ב-2011 גרוסר התחיל לעבוד בחברת 'מהדרין' כמנהל פרדס ובמקביל למד לתואר שני במנהל עסקים, מתוך חיבור לשילוב שבין עסקים לחקלאות. גרוסר עבד במהדרין עד שנת 2023 בתפקידים שונים במשך 13 שנה, מתקדם מתפקיד לתפקיד כל כמה שנים: מנהל פרדס, אחר כך מנהל אזור, בהמשך מנהל מחוז ולבסוף כסמנכ"ל אגף החקלאות.
"ארבע שנים הייתי סמנכ"ל חקלאות ובאותן שנים היו המון שינויים ב'מהדרין'. ראיתי ארבעה מנכ"לים ושלושה בעלים מתחלפים. באוגוסט 2023 החלטתי שאני מסיים ויוצא לדרך חדשה בדיוק בשנת ה-40 שלי. כאשר סיימתי לעבוד החלטנו לעשות "טיול שחרור" של חודש בקרוואן כל המשפחה וטסנו לפורטוגל בתחילת אוקטובר. בבוקר של 7.10 קמנו במקום קסום ליד ברכות מלח עם מלא פלמינגו, פתחתי את הנייד וראיתי מלא הודעות בקבוצת ווצטסאפ של המילואים. היה קשה להתנתק ממה שקורה, וחזרנו אחרי כמה שבועות למציאות חדשה".
בדצמבר גרוסר התחיל לעבוד בסטארט-אפ שנקראNess fertigation , שעושה דישון מדויק לפי הצורך הספציפי של הצמח ובכך מעלה יבולים בגידולים שונים. במקביל הוא עבד במשק וחווה את אתגרי הקטיף במלחמה תוך כדי תכנון ופיתוח אסטרטגי יותר.
לפני כחודש וחצי החליט גרוסר לסיים בNess fertigation- לטובת עבודתו הנוכחית בחברת 'שיכון ובינוי אנרגיה', כמנהל התחום האגרו-וולטאי בחברה. התחום האגרו-וולטאי הוא שילוב של אנרגיה וחקלאות. לאחרונה החברה החליטה להעלות הילוך בתחום, ויש כמה פרויקטים גדולים שנמצאים בשלבים מתקדמים של הקמה ועוד הרבה אחרים בשלבים שונים של סטטוטוריקה והסכמים.
"אני חושב ומאמין שבסופו של יום החקלאות הולכת לכיוון הזה. יש הרבה מאוד יתרונות בשילוב בין האנרגיה לחקלאות. בישראל יש עודף של קרינת שמש ואם מנווטים את כמות הקרינה שמגיעה לעלי הצמח – בהרבה מאוד גידולים אנחנו מעלים את התפוקה והיבולים, ובמקביל מנצלים לטובת חשמל את האנרגיה הסולארית. כל התפעול של מערכות האגרו-וולטאי מאוד מתקדם עם פאנלים שניתן לכוון לפי הצורך. לדוגמא: במטעים בבוקר ובערב, כשהקרינה חלשה, אור השמש הולך למרכז השורה, ובצהרים, ברגע שיש קרינה מאוד חזקה, הפיוניות נסגרות והצמח סובל, ואז נכוון לכך שיהיה צל על הצמח בשעות אלו כדי למקסם את הצימוח. הרבה מאוד חקלאים עדיין ספקניים בעניין וחושבים שהסיפור סובב רק סביב הרווחים שיש כתוצאה מהאנרגיה הסולארית, אך אני מאמין שהשילוב הזה יכול לגרום לכך שלחקלאים יהיה גם עוגן כלכלי וגם יבולים טובים יותר והמשך חקלאות מצטיינת. כמדינה אנחנו חייבים לשמור על הגבולות ועל הביטחון התזונתי והכניסה של תחום האגרו-וולטאי שתומך חקלאות איכותית באותן חלקות וגם נותן ביטחון אנרגטי וכלכלי רחב יותר, יכול להוות גורם מפתח לטובת הישובים החקלאיים שכיום סובלים מקושי בהמשך החקלאות. אני כחלק מהדור הצעיר מחפש חדשנות ויזמות, וזה בדיוק אחד התחומים שיכולים להחזיר צעירים לחקלאות".
התפקיד החדש של גרוסר ב'שיכון ובינוי אנרגיה' דורש גם יוזמה, ניהול, יצירתיות והבנה כלכלית וכמובן שהבנה חקלאית.
מה זה אומר משק משפחתי?
"המשק הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. אני, אשתי והורים שלי עובדים כולנו גם בחוץ וגם במשק ויש לכל אחד תפקיד. הילדים שלי גדלים לכך וזה מהווה חלק מהווי המשפחה. יש לנו 300 דונם של מטעים, בעיקר פרדסים, וגם קצת זיתים למאכל, קצת אבוקדו ומעט גד"ש. עד לפני שנתיים היה לנו גם שקדים שהפסקנו לגדל. מאז שעזבתי את 'מהדרין' אני ואביב יותר פעילים במשק ועשינו השקעות ושינויים על מנת להתאים אותו לשוק המשתנה וגם כדי שנוכל להמשיך לעבוד 'בחוץ' ולהתפתח בכיוונים שונים".
"המשק הוא חלק ממני, כחקלאי וכציוני. לפני כמה שנים כשעבדתי עוד ב'מהדרין' והיו לי המון נסיעות שמעתי איזה פודקאסט ומישהו שאל: 'אם היית יכול לתלות שלט בנתיבי איילון, מה היית רוצה שיהיה רשום שם?'. זה היה בחמש בבוקר, וחשבתי על איזה משפט ועל מה המוטו שלי בחיים, עיבדתי אותו במוח ויצא לי המשפט: 'אם לא נעבד – נאבד'. אם לא נעבד את האדמה נאבד את המדינה, נאבד את הערכים ואת השורשיות האמיתית שלנו פה, וגם מבחינתי את הקשר לעצמנו, לזהות המאוד שורשית ומקומית. זה משפט שאני הולך איתו כבר הרבה שנים. המשק עבורי הוא שליחות והוא חלק משמעותי בסיפור שלי, הקרקע והערכים שעליהם אני ואשתי מחנכים את הילדים שלנו".
לאן הולך הפרי?
"את הפירות אנחנו קוטפים גם לשוק המקומי וגם לייצוא. יש לנו כמה בתי אריזה שאנחנו עובדים איתם באופן סדיר וחשוב לנו לשמור על קשר ואמון עם בתי האריזה והמשווקים. בתחום שלנו יש הרבה מאוד ידיים בדרך ללקוח ולכן נדרש אמון גדול במי שאתה נותן לו את הפרי. אנחנו עובדים קודם כל עם אנשים – ולכן חשוב לנו שמי שעובד איתנו קודם כל יהיה בן אדם מתוך הבנה ומאמצים הדדיים, כדי שכולם ירוויחו. למזלנו מי שעובדים איתנו הם כאלה.
"אנחנו מתמחים בגידול של לימון מזן 'אינטר' שנקטף מוקדם, סביב אמצע אוגוסט עד סוף אוקטובר בשלושה סבבים של קטיף סלקטיבי. אני תמיד אומר שלימון הוא אחד הגידולים היותר מסובכים לגידול בהדרים ואם אתה לא מתייחס אליו כמו שצריך הוא ישר מגיב; זן רגיש ומיוחד.
"כמובן שאנחנו מגדלים גם 'אור' שנקטף יחסית מוקדם בעונה. 'מינאולה' שלצערי זה זן שגדל כבר רק בעמק חרוד כי בכל הארץ הוא חטף אלטרנריה, ואנחנו נהנים מכך שכאן בעמק אחר הצהריים יש רוח שמייבשת את העצים – ואז האלטרנריה פחות תוקפת אותו. אנחנו בכוונה נוטעים את רוב הפרדסים לכיוון מזרח-מערב, ואז הרוח עוברת בשורות, ומייבשת את העצים. אישית, אני חושב שהמינאולה הוא זן ההדרים הכי יפה שיש. הוא זן מאוד מיוחד. האור הוא הזן הכי טעים, המינאולה הוא הזן הכי יפה".
הפרדס במלחמה
איך הסתדרת במלחמה, היה לכם מחסור בעובדים?
"לפני המלחמה הייתה לנו קבוצת פועלים פלשתינאים שהיו מגיעים מג'נין, וברגע שהמלחמה החלה כל העניין הזה ירד מהפרק, הכל נסגר. אלו היו פועלים שאני מכיר כבר המון שנים, אנשים מבוגרים שרוצים רק לעבוד ולחזור הביתה למשפחות שלהם, וזה באמת מאוד מורכב הסיפור הזה.
"המשק שלנו ברובו עונתי: קוטפים מחודש אוגוסט עד מרץ – כל הזמן, כמעט כל יום, ואז יש קבוצות קבועות. במלחמה כמו לכולם כל הקלפים נטרפו. היו המון פניות ממתנדבים, אבל לא רציתי כי הרגשתי שיש אנשים שזקוקים להם יותר ממני ושהמצב שלי טוב יותר מחקלאים שיושבים על הגבולות תחת אש. בערך באותו זמן התחלנו לעבוד עם נערים ונערות מתיכון 'אדם ואדמה תבור', תיכון שאשתי גם מלמדת בו. הם באו אלינו לעבוד חמישה ימים בשבוע, קטפו קלמנטינות, מ-6 בבוקר עד 11, קוטפים את הפירות ואז הולכים ללמוד בבית ספר, כשהתשלום תומך את חיי הפנימיה שלהם. הם הכניסו הרבה רוח טובה ואופטימיות".
הנוער הציל לכם את העונה?
"כן, אנחנו משק קטן יחסית ולכן יותר קל לנו להיות ורסטיליים. למזלי התחברנו אליהם, ולעוד כמה קבוצות קטנות שבאו והלכו והצלחנו להתמודד עם הקטיף – אמנם באיחור מאוד גדול, אבל הצלחנו ולא נשארה לנו קלמנטינה אחת על העץ. כמובן שהיה איחור בגיזומים, בחיגורים ובטיפולים והכל כמו לכולם.
מבחינתי, חלק מהעניין זה להכניס את ערכי החקלאות בלבבות הצעירים כדי שחלקם יתאהבו בעבודה וימשיכו להיות הדור הצעיר שמעבד את האדמה ושומר עלינו. העבודה איתם רק חיזקה את הסיבה האמיתית שאנחנו מגדלים וקמים לעבוד עם הזריחה. להרוויח מחקלאות זה לא פשוט בימים אלו. זו אחת מהסיבות שכולנו גם עובדים בחוץ במקביל למשק ועושים בו את ההתאמות הנדרשות, לצד העובדה שזו החצר הביתית שלנו ושזה אורח חיים שלם.
"עכשיו אנחנו עובדים עם קבוצה של חבר'ה ישראלים, עם קבוצה מפנמה וגם העובדים התאילנדים שקוטפים, אבל נוצר פה מצב שעלויות כוח האדם עלו באופן דרמטי בעוד שמחיר הקלמנטינה לא עלה. נוצרו פערים באחוזים מאוד מאוד גבוהים, מה שפוגע מאוד ברווחיות. זה התחיל במלחמה ומאז לצערי המחיר של הקטיף רק עולה וזה נהיה בלתי הגיוני. זה מגיע למצב שמחיר הקטיף משתווה למחיר הגידול במהלך שנה שלמה. לצערי גם איכות הקטיף פחות טובה – אז אתה משלם יותר ומקבל פחות. בגדול, נהיה מאוד מורכב להיות פרדסן במדינת ישראל".
יש לכם לימונים, קראתי לאחרונה שלימונים פודים ממש מעט…
"נכון, אבל לנו יש זן שנקרא 'אינטר' והוא בא תקופה שיש פחות לימון בדרום (יוריקה ו-וילה פרנקה) ולכן הוא מקבל מחיר קצת יותר גבוה. הבעיה האמיתית שצריכה להטריד את הצרכנים ולא רק את החקלאים היא פערי התיווך. במדינת ישראל מדובר על פערים אסטרונומיים בכל הגידולים. נוצר מצב בו כוחות השוק פועלים לא נכון והמדינה לא מתערבת בזה. במקום לעסוק בצמצום הפערים האלו נתנו לייבא פירות. יש 2-3 רשתות שיווק גדולות ששולטות ומכתיבות את הפער הזה וגומרות את החקלאים, כשחלק מרשתות השיווק עושות גם את היבוא. גם אנחנו מושפעים מזה כמו כולם, אני מוכר את הלימון בשקל וחצי עד שלושה שקלים, זה מכסה את הגידול ואפשר קצת להרוויח והוא נמכר ב-9 שקלים.
"זו אחת הסיבות שאביב אשתי התחילה לפתח פה את המכירה הישירה, עם הדוכן שלנו. אנשים באים ולוקחים פרי בשקיות באופן עצמאי ומאוד מרוצים מהתוצרת וגם מהמחיר שהוא יותר נגיש. הדוכן הזה לא מאוד משנה את מצב ההכנסות של המשק כי כמות הפרי שנלקחת פה היא לא משמעותית, אבל זה מוכיח שאפשר למכור במחירים הוגנים את הסחורה הכי טובה שיש. אנשים באים אלינו כל הזמן ושואלים: 'איך יכול להיות שאתם מוכרים בפחות מהסופר?', כי אני מוכר את המחיר ההוגן שאני רוצה ומגיע לי לקבל ואין מישהו באמצע, גם במצב בו היה אפשר לגבות הרבה יותר. זה בעיקר בשביל לחבר את הקהילה פה במושב ובעמק לנעשה. אנשים באים גם כי כיף להם להרגיש שהם קונים ישירות מהמגדל, פרי "בטעם של פעם" טרי ובלי דונג. הכיף שלי במכירה ישירה זה לפגוש את האנשים ולדבר איתם".
ביחד עם הקורונה והמלחמה עברנו 2-3 שנים קשות בענף ההדרים. אתה עדיין אופטימי לגבי הענף הזה?
"תראה, הענף נהיה מאוד מורכב. ענף ההדרים היה אחד הענפים הכי משגשגים של מדינת ישראל והפך לענף מאתגר כשהקושי הכי גדול זה כוח האדם והקושי להדביר מזיקים עם מעט מאוד חומרים מאושרים.
"אבל, בסוף אנשים רוצים לקנות תוצרת ישראלית איכותית, כחול-לבן, ובהחלט יש מקום לענף הפרדסנות בישראל. יכול מאוד להיות שהוא יצטמצם בגלל שהמתחרים שלנו בחו"ל כמו טורקיה, מצרים, ספרד ומרוקו נהנים מכוח אדם הרבה יותר זול.
"אני חבר מועצת מגדלי ההדרים כבר 10- 12 שנה, שלוש קדנציות, ואני פעיל בענף ההדרים בשולחן המגדלים של המועצה ובארגון. זוהי התנדבות שחשוב לי להמשיך לעשות כי אני רואה את התרומה הרבה של הפעילות לענף ולפרדסן הפרטי. יש הרבה מאוד עשייה ואני מאוד מקווה שיגיעו עוד צעירים וצעירות בעלי מוטיבציה למען הכלל.
"מבחינת הייצוא, מדובר בתקופה מאתגרת. אנחנו מייצאים בעיקר אשכולית אדומה, פומלית ואורי, שלושה זנים שיש מולם תחרות כל אחד בתחומו ואין לנו מספיק יתרונות יחסיים מפותחים, וחלק מתפקיד השולחן הוא לחזק את היתרונות שיש ולשמר אותם.
"השוק המקומי נהיה מאוד דומיננטי ובו לצערי אנחנו עובדים בצורה לא נכונה. למשל, אין מיתוג להדר הישראלי. בזמנו כשעבדתי ב'מהדרין' ניסיתי להכניס שקיות עם מיתוג לכל זן. חשוב לי שמי שקונה יכיר את הזנים ויוכל לבחור מתוך בחירה. כשאתה קונה תפוח, כתוב על כל פרי מה הזן שלו. בהדרים ובהרבה גידולים אחרים לצערי, שופכים את הפרי ושמים אותו בתפזורת ולא בקרטון ואז הצרכן לא יודע מה הוא קונה. מיכל ביחד עם מירב, אור ביחד עם אורה, פומלית עם אשכולית ועוד ועוד… הכל ביחד בלי לתת קרדיט לצרכנים שהם יכולים לבחור.
"דבר נוסף וקצת יותר מורכב קשור לתהליכים שהפרי עובר בבתי האריזה, שמביאים לכך שבסופו של יום הצרכנים קונים פרי מדונג שהוא קצת פחות טעים. בחו"ל יש מקומות שמוכרים פרי טרי באופן ישיר, שהוא הרבה יותר טעים. אבל זה הרבה יותר מסובך והעלות יותר גבוהה. פה בישראל השוק המקומי מונע מאוד מהמחיר, פחות חושבים על מה אנחנו והצרכנים רוצים.
"עניין שאשמח לראות בו שיפור קשור לניתוק הקיים בין המוסדות של המדינה לבין המציאות בשטח. לדוגמא, מאז פרוץ המלחמה אמרו לחקלאים שאפשר להביא הרבה יותר עובדים תאילנדים וקיבלנו ויזות. הלכתי פה למועצה האזורית ולמשרד החקלאות וביקשתי עזרה עם סידורי לינה שלא נדרשו בעבר עם פועלים פלשתינאיים. שלחו אותי לעשות היתר בניה יקר לקרוואן שגם ייקח לי שנה לקבל אותו – וזה עוד לפני שקניתי את הקרוואן, לפני שהבאתי את התאילנדים ועוד בתקופה עם כל כך הרבה חוסר ודאות קדימה. הרגולציה מקשה עלינו. חקלאי קטן עובד לבד וצריך להתמודד עם בירוקרטיה במקום לעבד את האדמה ולשפר את איכות גידול שלו".
המצב מורכב
רוב הפרדסנים הם כבר אנשים מבוגרים למדי. איך מושכים יותר צעירים לענף ההדרים?
"אני מסתכל גם פה במושב ובכלל, גם ב'מהדרין', גם בשולחן מגדלי הדרים, שנים רבות הייתי הכי צעיר. לאחרונה הגיעו עוד כמה חבר'ה, כמו אור, עומר ודניאל, שאנחנו פחות או יותר באותו גיל אבל לצערי אין הרבה צעירים מאיתנו. אנחנו יוצאי דופן ואנחנו גם כבר בני 40, הלוואי ויגיעו צעירים יותר.
"הסיבה העיקרית היא הרווחיות. בסוף, אם תהיה אלטרנטיבה להרוויח יותר, אז יבואו יותר צעירים לענף. ברגע שהמדינה תיתן לחקלאים כלים להרוויח ולחיות טוב ממה שהם עושים, ולא תסתמך רק על אידיאולוגיה אז ייכנסו הרבה יותר צעירים. זו אחת הסיבות שהתחלתי לעבוד בתחום של האגרו-וולטאי כי אני באמת מאמין שהתחום הזה ייתן עוד אלטרנטיבות כלכליות, מאתגרות ומעניינות לחקלאים צעירים".
איך הייתה העונה מבחינתך?
"אנחנו כבר בסוף. נשאר לנו לקטוף רק את ה'אור', קצת אשכולית לבנה ואת ה'הדס'. את הרוב עברנו אבל עדיין אין לי תמונה מלאה כי בייצוא לוקח זמן עד שהתשלום נקבע ומתקבל אז 'שלחתי את לחמי על פני המים', מבחינת זה ששלחתי את הפרי אבל אני לא יודע כמה אקבל. לאחר שהפרי יימכר בחו"ל נדע. להבדיל מענפים אחרים שיש בהם שוטף 60 או שוטף 90 בענף שלנו זה שוטף שנה פלוס. ההוצאות הגדולות מתחילות באביב, עם חיגורים, ריסוסים, דישון והשקיה, ומקבלים את ההחזר מהפרי אחרי שהפרי של השנה העוקבת כבר על העצים…".
מה אתה הכי אוהב בלהיות פרדסן?
"יש שלושה דברים שאני אוהב. הראשון הוא הסיפוק בלראות את הפרי שעל העצים נשלח ללקוחות אחרי שעבדת עליו כל כך הרבה זמן, שנהנים ממנו. הדבר השני הוא החיבור של המשפחה לעשייה אמיתית, ולאמונה במשהו גדול עם תחושת שליחות. הדבר השלישי זו המחשבה מחוץ לקופסה; חקלאי חייב להיות יצירתי, לדבר עם עצים זה ממש לא כמו לדבר עם אנשים. בחקלאות צריך כל הזמן לשפר ולהשתפר ולדעת 'להקשיב' לצמח. זר לא יבין זאת.
"לסיום אני רוצה לאחל לכולנו לחזור לשפיות, לשגרה, לאפשרות ליהנות מפרי טרי בבוקר שמשי, וכמובן קודם כל שהחטופים יחזרו ושנוכל לחזור לחיים נורמליים עם כלכלה יציבה ואחדות בעם הנהדר שיש לנו פה במדינה".
