אחרי 12 שנה בתפקידי ניהול בקיבוצים הבין שחם ברקת מרמות מנשה שהאמון בין החברים להנהלה הוא הבסיס להכל. חברה חדשה שפתח עוזרת למנהלים בתהליכי שיתוף הציבור
"למה אין שקיפות?", "בכלל לא הבנו שעל זה מצביעים!", "איפה זה פורסם?!" את המשפטים האלה, שמאוד יכול להיות שנשמעים גם בקיבוץ שלכם, מכיר מקרוב גם שחם ברקת (42) מרמות מנשה, שבעשור האחרון מכהן כמנהל קהילה ומרכז משק בקיבוצים. "אחד האתגרים בהם נתקלתי בתפקידיי ואצל קולגות בקיבוצים אחרים, הוא פער טראגי בין הרצון והנכונות של המנהלים לשתף את ציבור החברים במידע, לבין האופן בו הציבור תופס וחווה את רמת השיתוף. המנהלים וההנהלות מרגישים ששיתפו את הציבור בכל המידע שברשותם, והחברים מרגישים שמסתירים מהם. "להראות לציבור את כל המידע והנתונים שברשותך זה לא מספיק" אומר שחם. ראיתי את הדפוס הזה יותר מדי פעמים והוא גובה מחירים יקרים – תהליכי קבלת החלטות מתארכים, האווירה על השבילים עכורה, האמון נפגע ולעיתים החלטות טובות נופלות בקלפי".
מאז חזר לקיבוץ לפני 12 שנה והתנדב לוועד ההנהלה ולהנהלת העסקים, שחם נמצא עמוק בעשייה הקיבוצית. "באותו זמן עבדתי כמנהל מפעל קטן, אך הסוגיות בהן עסקנו בהנהלות הקיבוץ עניינו אותי יותר מאשר המגזר העסקי הפרטי. הסיפוק שבעשייה למען אנשים וקהילה התחבר עם החוזקות שלי בניהול והובלת תהליכים".
מאז, שחם היה מנהל קהילה בקיבוצים גבולות, גליל ים ומזרע, מרכז משק בצבעון, מרכז שיוך הדירות ברמות מנשה וחבר בהנהלות וצוותים רבים בעסקים ובקהילה. "נוכחתי בפער הזה משני הצדדים – גם כחבר הנהלה מתוסכל שלא מבין איך הדברים מוצגים בצורה לא מובנת וגם כבעל תפקיד שלא מבין איך החברים אומרים שאין שיתוף ואין שקיפות כששיתפתי בה-כל. 'עושים לנו מחטפים', 'יש פה מניעים זרים' הן אמירות מוכרות".
עידן הפוסט אמת
את תחושות אי האמון בהנהגות בקיבוצים, שחם מקשר לתהליכים אוניברסליים שלדעתו חלחלו לשיח עם התפתחות הרשתות החברתיות. "אנו חיים בעידן בו ניתן להטיל ספק כמעט בכל, והשיח הזה חלחל גם לחצרות שלנו. המונח פוסט-אמת אינו מונח תלוש. נהיינו בחוסר מסוגלות לשמוע עמדות ודעות אחרות משלנו. בחוסר יכולת להקשיב באוזן כרויה. כשזה מגיע ל'ממסד', חוסר האמון כמעט מובנה אוטומטית, ללא קשר לפרסונות שממלאות את התפקידים. אפילו בקיבוץ, בו 'ההנהלה' ו'המנהלים' נבחרו על ידנו והם חברינו. זו תופעה מעניינת, שאינה רציונלית".
חוסר האמון, יחד עם הסבלנות והקשב שהצטמצמו מאוד, מהווים אתגר בניהול קיבוץ בכלל וביכולת לנהל תהליכי קבלת החלטות בפרט. "אמון הוא הבסיס להכל. לאחר מכן, אתה רוצה שהחברים יתעמקו בסוגיות, כדי שיגבשו החלטה ויצביעו מתוך הבנה. אבל אתה בתחרות על הקשב שלהם – ראש בראש מול ענקים שעוסקים למחייתם בלחטוף את הקשב שלנו (רשתות חברתיות, אתרי חדשות וכו')".
שחם מספר כי בתהליכים שניהל, ביקשו ממנו לא פעם "לתמצת את הסוגייה למשפט אחד ברור שמקיף את הכל". "הלוואי שהייתי מצליח" הוא אומר. "שיוכי דירות, נכסים, שינוי או עדכון אורחות חיים, פיתוח עסקי, איחודי סטטוסים ושאר הנושאים שעל סדר היום הקיבוצי הם נושאים מורכבים. מאוד. כל אחד הוא עולם תוכן רחב בפני עצמו שלא ניתן להסבירו בסלוגן פשוט".
זו אדישות של הציבור? עצלנות?
"אנשים מופצצים במידע כל יום, כל היום, ואי אפשר להתעמק בכל פוסט או ידיעה. זו לא אדישות. אולי בכלל מצוקה. אם הייתי חושב שאנשים אדישים לא הייתי עוסק בזה. אבל כך או כך, החברים הם בעלי הבית שמקבלים את ההחלטות וגם למי שאדיש או מנותק, יש זכות הצבעה וזכות להפיל החלטה. זה כמובן לגיטימי, אך המחיר לעיתים גבוה: יש תהליכים שמושקעים בהם משאבים רבים – במשך חודשים ושנים. ועדיין, ישנם חברים ששומעים עליהם לראשונה ברגע האמת – כשזה עולה לקלפי. אצל חלקם, ברירת המחדל כאשר לא מבינים על מה מצביעים, היא להתנגד. וכך החלטה טובה יכולה ליפול.
האתגר הזה אינו נחלתה הבלעדית של הקהילה. בשנה האחרונה נפלו במספר קיבוצים הצעות החלטה לפיתוח מרכז לוגיסטי. זה פרויקט שלרוב בולט ברווחיות הטובה שלו יחסית לסיכון לקיבוץ. בשיחות שלי עם מנהלי העסקים שקידמו את הפרויקטים, כולם סיפרו על דיסאינפורמציה שרצה על השבילים וכי בדיעבד – השקעה בשיתוף ציבור נכון יותר, הייתה יכולה להיות הגורם שמטה את הכף".
אז מה הפתרון – להיות פחות דמוקרטיים?
"ממש לא. בטח לא בימים אלה! המפתח בעיני הוא קודם כל להבין שאופן שיתוף הציבור הוא כיום גורם מכריע ביכולת לקבל החלטות בקיבוץ. כשמבינים את זה באופן עמוק, כל קידום החלטה עובר דרך תחנה של חשיבה על אופן שיתוף הציבור ולאחר מכן הכנה של חומרים מותאמים. יש קיבוצים שכבר הבינו זאת ומינו דובר/ת או אחראי/ת הסברה. זו הדרך הנכונה בעיני, על אף ש'דוברות' ו'הסברה' לעיתים נשמעים בקונוטציה שלילית. אני אוהב את המושג 'שיתוף ציבור', או "דיאלוג עם ציבור". זה משקף יותר לדעתי. אבל לא לכל קיבוץ יש את הצורך בזה או את הרצון להפנות משאבים למינוי בעל תפקיד קבוע".
לתקשר את המידע
את התחושות והצרכים האלה ואת ניסיונו הקיבוצי, תרגם שחם לפני חצי שנה להקמת "מובנים" – חברה שנותנת שירותי שיתוף ציבור והנגשת מידע עבור מנהלים בקיבוצים. "אני לא עוד יועץ", אומר שחם, "אלא מלווה את המנהל/ת בתהליך השיתוף – משלב החשיבה ועד להכנת החומרים. רוב המנהלים רוצים לשתף במידע, אבל הצורה בה החומרים ערוכים ומונגשים כיום, מקשה מאוד על הציבור הבין את עיקרי הדברים. חבר או חברה שמגיעים לישיבת הנהלה או לאספה ונדרשים לקבל החלטה על סמך הסדר משפטי ארוך, מצגת מייגעת או קובץ אקסל גדול ומורכב, יתקשו להבין את הסוגייה שעליה דנים, אפילו שבחוויה של המנהלים הם שיתפו בכל המידע שהיה בידיהם. נוצר תסכול גדול, גם בציבור וגם בהנהלה, מה שהרבה פעמים מוביל לקושי בתהליכי קבלת ההחלטות. ב'מובנים' אנו מסייעים למנהלים לתקשר את המידע והחומרים בצורה מובנת, ברורה ומונגשת. ושתגיע לכמה שיותר חברים".
איך בכל זאת מנגישים את המידע?
"קודם כל על ההנהלות והמנהלים לקחת אחריות על התהליך. זה כביכול מובן מאליו, אבל נדרש כאן להשתחרר מהתפיסה לפיה אין מה לעשות כי החברים לא מוכנים להתאמץ בשביל להבין או להשיג מידע (מה שנכון לא פעם).
לאחר מכן, נדרשת חשיבה ממוקדת על שיתוף התהליך בו נמצאים באותה העת: מה הפורום (הצגה בהנהלה או באספה, הפצה במדיות וכו'), מי קהל היעד (כלל האוכלוסייה, רק מבוגרים/רק צעירים וכו'), מה הדגשים המרכזיים שרוצים להעביר ומה ערוצי הפצת המידע בהן נרצה להשתמש.
לאחר מכן נדרש לעבד את המידע והחומרים בהתאם לתובנות מהסעיף הקודם: לזקק את העיקר, למקד, לתמצת ולעצב. לא פשוט להעביר נושא מורכב בשעה-שעתיים של הצגה, ודאי לא לקהל ששומע אותו לראשונה. החומרים צריכים לתמוך בזה.
העבודה הזו דורשת ידע וזמן, שבחוויה שלי הוא המשאב החסר ביותר בניהול הקיבוצי. 'מובנים' נותנת את השירות הזה במיקור חוץ עבור המנהלים. בזכות הניסיון שצברתי: בהכרות עם הנושאים שעל סדר היום, עם הדינמיקה באספה, בהנהלות, במדרכות ובקלפי – בשילוב ידע וכלים שפיתחתי למטרה זו, אני יכול להציע לקיבוצים ערך מוסף של שדרוג חומרי שיתוף הציבור.
אתה יכול לתת דוגמאות ?
"שימוש באינפוגרפיקה והמחשות ויזואליות במקום מלל היכן שניתן, מסייעים מאוד להבנה מהירה. שמתי לב, למשל, שמילון מונחים יכול מאוד לתרום להבנה בתחומים מסוימים- פרצלציה, רמ"י, תב"ע, לפעמים מדברים בשפה שחלק מהציבור לא מבין. ראיתי איזה פידבק טוב מקבלים כשהולכים כמה צעדים אחורה ומסבירים את המונחים מקו ההתחלה. יש פידבק לתחושת הבנה ואמון ו'סוף סוף מסבירים לנו'.
"צריך לצאת מנקודת הנחה שציבור החברים רוצה לדעת ורוצה להיות מעורב. הוא גם רוצה, או רגיל, שהמידע יגיע אליו ובערוץ שהוא מורגל אליו. זה יכול להיות בווטסאפ או רשת חברתית אחרת, באפליקציה יישובית או דף בדואר. זה ציבור שרוצה מידע מפורט ושלא 'ימרחו' אותו, בלי הרבה מלל ובלי הצפת מידע שנראה לעיתים כלא רלוונטי. מבחינת המנהלים, כל מכתב, מסמך, מצגת, גוזלת זמן רב וידע, אבל המחיר לא להנגיש את מידע לציבור עשוי להיות יקר- נפילת הצעות, קושי בתהליכי קבלת החלטות, חוסר אמון ואווירה ציבורית עכורה.
בשורה התחתונה – שיתוף ציבור טוב ונכון מגביר אמון ומסייע להפוך את תהליכי קבלת ההחלטות למהירים, חלקים ונעימים יותר. כך נחסך זמן יקר וכולם מרוויחים.
מבחינתי זו שליחות שהנהלות יבינו שיש צורך בשיתוף הציבור. אני חושב שזו תפיסה קצת אחרת של הניהול הקיבוצי והקשר עם הציבור, שמי שלא יטמיע אותה בדרך זו או אחרת, יתקשה להמשיך לנהל תהליכי קבלת החלטות בקיבוץ. ישנם קיבוצים שהבינו זאת ומינו אצלם אחראי שיתוף ציבור צמוד. זה מבורך מאוד והלוואי וכולם יגיעו לשם. אפילו שהעבודה שלי תתייתר. פשוט כי זה מראה את הבנת החשיבות".
