תערוכת צילום בגלריה שבקיבוץ עמיר מספקת הצצה למציאות תחת אש בגליל ובגולן
*תמונה ראשית: "אלו הם חיינו בזמן האחרון". תערוכה מגויסת בצו 8. צילום: אתי פרדו נוסבאום
בגלרית סימן שאלה שבקיבוץ עמיר נפתחה תערוכת צילום "אלו הם חיינו בזמן האחרון" המציגה תמונותיהם של צלמים מקצועיים וחובבים מהגליל והגולן כפי שהם חווים את המלחמה דרך עדשת המצלמה. הצצה לחיי היומיום בצל האיום המתמיד.
"חודשים ארוכים של מלחמה הטביעו את חותמם על התודעה הישראלית. תמונות של הרס, כאוס ואובדן מציפות את הרשתות החברתיות, ומביאות מציאות מרה מאזור הדרום". כתבה אתי פרדו נוסבאום (שמיר) שאוצרת התערוכה יחד עם נפתלי נחמן. "בצפון מציאות שלא ידענו שכמותה. ענני עשן מיתמרים בהרי הגליל, שריפות משתוללות במרחב הפתוח, רחש מטוסים ויירוטים מפר את השקט הכפרי, אזעקות לכניסה מידית למרחב מוגן – עניין שבשגרה. ישובים מפונים. קהילות נודדות. המרחב הציבורי נעלם. זוהי מציאות חיינו בתקופה האחרונה. כל זאת תחת ענן כבד של אי ודאות לגבי העתיד וברקע החטופים המופקרים".
בתערוכה מוצגות יצירותיהם של 16 צלמים, מישובים שהתפנו ומאלו שלא פונו:
אידית גרשוני ממטולה שהתפנתה לשדה נחמיה; ארז הלוי, אתי פרדו, נוסבאום הלל אפרת, יאיר המרשלג ויעל שפיגלר משמיר; גלעד דרומי ממחניים; זאב ברקן ומירי אביגד מגונן. מאיר סטרס מכפר בלום; מיכאל גלעדי מקצרין; סיגל גולדמברג מלהבות הבשן; עמיחי גלעדי מכחל. צבי אליאש משדה נחמיה. רועי כשר מכפר גלעדי ורם שדמון מעמיר.
"כוחו של צילום טמון ביכולת להקפיא רגע אחד. הרגע שבו הכול מגיע אל שיאו ומתפרץ. לעיתים דרמטי, אנושי, מסעיר או מרגש, ולהנציח אותו לפני שימחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. רגעים קשים לצד רגעי יופי קטנים, פרי פטל שנושר בהעדר קוטפים. כביסה תלויה יתומה על מתקן. נופי עמקים והרים מרהיבים לצד יערות שרופים. לוחמי אש אמיצים הנאבקים בלהבות. בטונדות בכבישים ובתוך היישובים. גני הילדים מוגנים בשקי חול?. לצד זה עדיין תושבי הגליל יוצאים לצמתים להביע מחאתם. כל אלה, תמונות מוכרות לכאורה, מקבלים משמעות חדשה וטראגית בהקשר של המלחמה. התמונות הן עדות אילמת זועקת, לאנשים ולטבע. התערוכה מגויסת בצו 8, ללא כחל וסרק. אמנות לא לשם אמנות, אמנות פעילה ולוחמת זאת יעודה".
גלריית סימן שאלה קיבוץ עמיר
פתיחה: 13.7.2024. נעילה: 29.9.2024.
"הצפון נטוש, שרוף, מופקר ונשכח"
רועי כשר מכפר גלעדי על החיים על שגרת חיים בצל המלחמה
כשעוברים את צומת עמיעד השרירים משתחררים, הריאות מתרחבות וחיוך נמתח לכל רוחב הפנים.
ככה זה כשמגיעים הביתה, ובטח שהבית הוא המקום הכי יפה בארץ.
ארץ הנחלים והעגורים, ארץ השדות והיערות, ארץ מפלט משדות האספלט המקומטים.
בכל פעם שאני מגיע לקיבוץ אני מרגיש כאילו נכנסתי לספריה וכולם עושים לי ששששש.
העיר דורשת ממך לגבור על שאונה בכל רגע, ובצפון אין שאון שצריך לגבור עליו.
במקסימום איזה מפל רועש או להקת עגורים שעפה למלון הכל כלול באוגנדה.
עכשיו המצב קצת שונה, השרירים עדיין משתחררים והריאות עדיין מתרחבות כשעוברים את צומת עמיעד, אבל החיוך לא עולה, הצפון נטוש, שרוף, מופקר ונשכח.
עשרות אלפים מפונים מביתם ועד עשרות אלפים חיים שם בצל המלחמה ומנסים איכשהו לנהל שגרת חיים נורמלית, ולגבור על שאון המלחמה.
אלו הם חיינו בזמן האחרון.
