אנחנו, השמאל מרכז, חייבים להכיר בחרדת הנשארים מאחור. זו חרדה המערערת את קיומם, את כבודם ואת הדמוקרטיה, מזהיר הסוציולוג דני זמיר ממשמר העמק. ריאיון
"אני רוצה לדבר על המפה של ישראל כיום", אומר דני זמיר בפתח הריאיון. "מערכת הבחירות החמישית היא אחת מרצף, כמו מערכת בחירות אחת המחולקת לחמש. זהו מצב מסוכן המלמד על שבריריותה של הדמוקרטיה שלנו: לא מאשרים תקציב; ממשלות פועלות בטווח של חודשים מול מגפה; מול טרור; מול משבר אקלים שעלול להחמיר; מול אינפלציה שמתחילה להתפתח ומול פילוג עמוק בתוך החברה הישראלית. יש אנשי ספר שכבר אומרים: 'שני עמים'". אנחנו במערכת בחירות שנמשכת שלוש שנים שבה מתמודדים שניים – אחד שמו: 'אנחנו', ואחד שמו: 'הם'".
דני זמיר הוא "דני ממשמר העמק", מוותיקי הקיבוץ וגם חבר לדעה ובעיקר לעצה. דני חי בקיבוץ מאז הגיעו אליו כילד חוץ בגיל שבע והוא מאושר בו, בזוגתו שולה, בבניו ובנכדיו. הוא סוציולוג – מתלמידיו של פרופ' יונתן שפירא המיתולוגי באוניברסיטת תל-אביב – שעובד במכון לחקר הקיבוץ. הרזומה שלו בקיבוץ כולל עבודה בחקלאות ובמפעל, שתי כהונות כמזכיר וגם פעילות בחטיבה הצעירה של התנועה וחברות במזכירות שלה. לשאלתי למה לא המשיך בתפקידים תנועתיים, אומר דני כי בגיל די צעיר נמשך למסלול האינטלקטואלי. "אני שוחה יותר טוב בתחום העיוני, הכישורים הניהוליים והארגוניים, אינם הצד החזק שלי".
קריאת השכמה
דני זמיר אפוף דאגה. מבחינתו, הריאיון הזה הוא גם קריאת השכמה. "מה שמקשה עלי את הדיון בנושא הוא העומס הרגשי הקשור לסכנה הזאת – לנוכח התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית, עד כדי סכנה ממשית וקרובה לדמוקרטיה – והקושי העצום לשוחח עם אנשים על מציאות שהם חיים ולכאורה מכירים אותה, בלי לראות איומים מסוכנים מאוד במציאות הזאת".
תן דוגמא
"למשל, הייתה לי שיחה מרתקת עם אחת מהמנהיגות של מחאת בלפור. היא אמרה לי: 'אנחנו מגינים על הדמוקרטיה כי היא מגינה עלינו'. זה מאוד נגע בי, אבל אז שאלתי את עצמי: איך מרגישות השכבות הרחבות של מתנגדי המחאה. עשיתי תרגיל קטן. הפכתי את המשפט שאמרה על ראשו וחשבתי: הם אינם מגינים על הדמוקרטיה כי הדמוקרטיה איננה מגינה עליהם. השמאל מרכז מגן על הדמוקרטיה אך מתעלם מהצרכים של השכבות הבינוניות-נמוכות. אבל אלה השכבות שמכשילות את המאבק על הדמוקרטיה! זאת כל העלילה של המחזה בן חמש מערכות הבחירות שעברנו. זהו עיקר העלילה".
מי זה "אנחנו"?, מי זה "הם"?
"'אנחנו' זה השמאל מרכז שמגן על הדמוקרטיה. 'הם' זה תומכי ביבי בישראל, טראמפ בארה"ב, לה-פן בצרפת. הכוונה היא לימין הפופוליסטי במדינות המערב. 'אנחנו' זה המסודרים – אקדמאים מבוססים כלכלית, רובם אשכנזים חילונים שגרים במרכז. הם – זה אלה הנשארים מאחור, אלה שלא משתלבים בתהליכי האוטומציה, המחשוב והגלובליזציה, שמשנים באופן דרמטי את מפת התעסוקה. הם ברובם בעלי השכלה תיכונית או פחות, נתונים לחרדה כלכלית, רובם גרים בפריפריה, מזרחיים ודתיים. אנחנו לא מכירים בהם, מגדפים אותם, ביותר או פחות נימוס; הם לא מכירים אותנו. הם אומרים שאנחנו מתנשאים עליהם. כועסים עלינו, שונאים אותנו. האם אנחנו יודעים שאיננו יודעים עליהם? ובכן, אנחנו לא יודעים ולא מכירים. איננו יודעים ואיננו מכירים את החרדה הכלכלית של הנשארים מאחור. הכוונה איננה לשכבות העוני המסורתיות, אלא למעמד הבינוני שנשחק ביומיום ובזמן הקורונה – הרבה יותר. זהו מעמד 'השכירים החיוניים', אלה שמקיימים את מערכת הרווחה והביטחון האזרחי. והם קורסים תחת עומס עבודה שוחק ותחת שכר נשחק".
יהירות המסודרים
כשדני זמיר מתייחס ל"מעמד הביניים הנשחק", הוא כולל בו בין היתר את העובדות הסוציאליות, עובדי הוראה, אחיות, רופאים מתמחים, שוטרים ותיקים, עצמאיים זעירים, בעלי חנויות ומסעדות, מורי דרך ומדריכי כושר שקרסו בזמן הקורונה; את אלה שלמדו בקורונה שעדיף להישאר בבית מאשר לעבוד בשכר משפיל, ואם אפשר אז לברוח למקצוע פחות חיוני ויותר מכניס. "כשהם שובתים", הוא מסביר, "מגישי החדשות המסודרים נוזפים בהם על כך שהם לוקחים את הציבור כבן ערובה."
מה המשמעות של המצב הזה?
"אנחנו חייבים להכיר בחרדת הנשארים מאחור. זו חרדה המערערת את קיומם ואת כבודם. הפערים המתרחבים של השכלה, מקצוע, פריפריה ומרכז, מונעים מהם לפרוץ קדימה. בדימונה ובחצור קשה מאוד לאדם לפרוץ קדימה. הוא חש מושפל וכועס. הוא חש כעס ושנאה כלפי מי שדואג רק לדמוקרטיה, אך מתעלם מהכעס וההשפלה שחשים רבים מאזרחי הדמוקרטיה. כשאתה מרגיש שאתה דואג לדבר החשוב ביותר, לדמוקרטיה, אינך מודע להשפלה העצומה שחשים רבים מאזרחי ישראל. אנחנו, השמאל מרכז, מדברים למעשה רק למסודרים ולא לאלה שנשארו מאחור. זה לדבר אל המשוכנעים ולהתעלם מן האחרים. מתחייבת תשובה לחרדתם הכלכלית לעתידם ולעתיד ילדיהם. אי הביטחון הפלילי בפריפריה של הנגב, הצפון והערים המעורבות, מחייב אותנו לאג'נדה סוציאל דמוקרטית חדשה של זכויות חברתיות ולא רק זכויות אזרחיות. כבוד האדם פירושו גם קיום בכבוד בבריאות בחינוך, ביטחון סוציאלי וגם זכות לעבודות המכבדות את בעליהן".
***
בהקשר של פתרון אפשרי, מספר דני זמיר, כי צוותי חוקרים בעלי אוריינטציה חברתית מוסרית חזקה ובקיאים בהיבטים הטכנולוגיים, הכלכליים והחברתיים של שוק העבודה, עובדים על "גוד ג'ובס". לדבריו, טענתם היא "שרוב השכלולים של האוטומציה והמחשוב כוונו רק לפליטת עובדים ממקומות עבודתם ולא ליצירת משרות חדשות של עבודות שנותנות כבוד, סיפוק ופרנסה. צוות גדול עוסק בזה ב-MIT שזאת אולי האוניברסיטה הטכנולוגית הנחשבת בעולם. המסקנה העיקרית מכך עבור השמאל מרכז היא שלאורך זמן לא תתקיים דמוקרטיה פוליטית, משפטית ואזרחית בלי דמוקרטיה כלכלית חברתית".
דמוקרטיה בסכנה
"חמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים מלמדות על מדינה לא יציבה", מזהיר דני זמיר. "מול אתגרים ביטחוניים, מול פערים עמוקים בכלכלה ובחברה, מול איומי מגפה ומשבר אקלים, ועם תיקו וכעס ושנאה בין הגושים הפוליטיים, כולם מאיימים על הדמוקרטיה. הבה נקפוץ לחופשה קטנה באמריקה: ב-6.1.21, הסתערו מאות מפגינים על בניין הקפיטול בוושינגטון. עדויות מחקירת הפרשה מצביעות על קשר ברור בין הנשיא היוצא לבין המפגינים, במטרה לסכל את תוצאות הבחירות שבהן נבחר ביידן לנשיא. במרץ 2021 פרסם המשרד של מנהל המודיעין הלאומי בארה"ב, מסמך בלתי מסווג, בו נכתב כי 'קיצוניות פנימית אלימה המונעת על ידי מגוון אידיאולוגיות, מגורה ומומרצת על ידי האירועים הפוליטיים והחברתיים האחרונים בארה"ב – קיצוניות כזו מהווה איום מוגבר על המולדת…' האם שם זה ייתכן וכאן לא? הדמוקרטיה האמריקאית בת 245 שנה חשופה לאיום פנימי גובר של קיצוניות אידיאולוגית אלימה. האם הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והבלתי יציבה לא חשופה לאיום כזה? האם אין בה קבוצות אידיאולוגיות וקיצוניות, האם חסרים בה אירועים המעוררים קיצוניות אלימה? גם הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והבלתי יציבה מצויה בסכנה פנימית מדרגה ראשונה".
תוכל להתמקד במקור הסכנה אצלנו?
"לפני עשור התריע החוקר הבריטי גאי סטנדינג מפני 'המעמד המסוכן של הנשארים מאחור'. זה כבר מזמן איננו רק נושא אקדמי מעניין וחשוב. החרדה של הנשארים מאחור למעמדם הכלכלי והחברתי הנשחק, היא מאגר הדלק של מנהיגים היודעים להצית את האש וללבות את הכעס החרדה והשנאה. זה נכון גם אצלנו, גם כלפי הקיבוצים. לכן המרכז שמאל הישראלי זקוק לאג'נדה חדשה ולמנהיגות חדשה שמדברת אל כל הישראלים ולא רק אל המסודרים; אג'נדה של מדינה שדואגת לכל אזרחיה; מדינה וכלכלה האחראיות לקיום בכבוד של כל האזרחים; מדינה המקיימת בתוכה גם זכויות אזרח משפטיות ופוליטיות ומחדשת בכך שהיא מקיימת גם זכויות אזרח כלכליות חברתיות. הסכנה לדמוקרטיה הישראלית מגייסת כבר היום מנהיגים חדשים בעלי אג'נדה כלכלית ומדינית, שתוכל לדבר אל רגשותיהם הפטריוטיים של הרבה ישראלים הרוצים לראות ארצם לא רק כ'סטארט אפ ניישן', אלא קודם כל כמדינה שרוב אזרחיה גאים בה ואוהבים לחיות בה. אם אתם פוגשים מנהיגים כאלה, תנו להם הזדמנות".
לדבר בשפת הרגשות
"אנחנו השמאל מרכז מדברים בשפה 'מקצוענית' כלכלית פסיכולוגית, היצע וביקוש, משבר זהות ועוד", אומר דני זמיר. "שכחנו לדבר בשפת הרגשות. אנחנו לא מבינים את הכוח של אהבה ופטריוטיות ואת הכוח של כעס ושנאה. אלה רגשות שקובעים גם את ההתנהגות שלנו, המסודרים. אם נביט סביבנו ואולי גם לתוכנו נגלה שגם חלק מהמחשבות שלנו עליהם, נובעות גם מן הרגשות הללו. כשהם אומרים שאנחנו מתנשאים, עם יד על הלב, האם אין בזה אמת? על כך כתב פסיכולוג מאמר מקורי ומרתק שכותרות ודאי סייעה לפרסומו. הכותרת הייתה 'הכלב האמוציונלי, הוא זה שמנענע את הזנב הרציונלי'. כלומר, לא המושגים והידע שלנו הם אלה שמכוונים בעיקר את התנהגותנו ומחשבותינו, אלא הרגשות שלנו קובעים במה אנחנו מתעניינים, מה אנחנו רוצים לדעת מה חשוב לנו ומה אנחנו זורקים לסל.
אישה אחת חכמה כתבה בשעתה, כי הרבה מומחים ניסו להסביר לאסטרטגים של הילרי קלינטון שהדמוקרטים שלה מדברים בשפה מקצוענית מתוחכמת וזה לא מגיע אל הקהל שעליו הם צריכים להשפיע. זה לא עזר. הם המשיכו לדבר באותה שפה ואני מוסיף: אולי הם פשוט איבדו את היכולת לדבר בשפה של רגשות".
משהו בהקשר הקיבוצי?
"כשבחרתי לחקור מה עומד מאחורי הדיבורים על מצוקה כלכלית בקיבוצים, מה שהניע אותי היה רגש של אמפתיה וסולידריות כלפי החברים הללו. רציתי לדעת אם זה נכון. כשחקרתי לפני שנתיים האם התופעה של הנשארים מאחור קיימת גם בקיבוצים, אותם הרגשות של סולידריות ואמפתיה הניעו אותי, אבל היה ברור לי שעלי לחקור זאת בכלים אובייקטיביים. זה וידוי אישי קטן איך רגשותיי משפיעים על מה שמעניין אותי ומה שחשוב לי לדעת. אני מאמין ומקווה שהידע שנוצר יצביע על הבעית הקיימות וישפיע על מקבלי ההחלטות".
דמעות תנין
רשימתה של הדס דניאלי ילין "קשר טוב עם כל המפלגות" ("זמן קיבוץ" 11.8), שבה הגיבה לדיווחים על מחוז הקיבוצים בהקשר אליה, מלאה פרכות. אתייחס רק לאחת הקשורה ישרות אלי, כמי שדיווח על הנושא.
כותבת הדס: "באף אחד מן הפרסומים האלה לא ניתנה לי זכות התגובה". ובכן, זו לא האמת.
הנה התכתבות ווצאפ שלי (22.1.22) עם הדס (בקיצורים מתבקשים):
אני: "אני מדווח על פנייה של עשרות חברים המבקשים להסדיר רשמית את פעילות מחוז הקיבוצים במחלקה הפוליטית בהתאם להחלטת מועצת התנועה, בעקבות סיכום שאת היית שותפה לו ואף אישרת אותו בפני המחלקות הפוליטיות … אשמח אם תגיבי בקצרה".
הדס: "[אתה] מוזמן לפנות לדוברות".
אני: "השאלה מופנית אלייך אודות דברים שלך. אם אינך מעוניינת להגיב, לא תהיה תגובה".
הדס: "אני ממלאת תפקיד בתנועה, יש לבקש את תגובת הדוברות. זו חובתך".
לבסוף, לבקשתי, נשלחה תגובה מטעם הדוברות. זאת הייתה תגובה בוטה ופוגענית, עד כדי כך שהמזכ"ל ניר מאיר התנצל עליה בפני מי שבחר להתנצל.
הסיפור הזה הוא רק משל לעוד הטיות ברשימה של הדס.
***
נ.ב. לחבריי במרצ: תתחדשו עם יאיר גולן. הוא בחירה טובה.
