אריה (זלמן) זלמנוביץ', איש האדמה וניר עוז, נרצח בייסורי גוף ונפש כאשר הוא נתון בידי חמאס. בנו, בועז זלמנוביץ', שיתף בכיכר החטופים בשבת
במילים האלו: "אני בחרתי לחיות", תיאר אבא את החלטתו בפני החטופות מהקיבוץ שהוכנסו לחדר בו היה כלוא לאחר כ-12 ימים. לשמחתנו הן שוחררו ומהן שמענו כיצד הוכה בראשו, נשלף מביתו ובאיומי אקדח נשאל: "האם הוא רוצה למות או לעלות על האופנוע", "אני בחרתי לחיות", השיב.
אבל אבא ככול שהיה עקשן וקשוח לא עמד לו כוחו, ובלי טיפול רפואי, ובלי מזון שיכול היה לעכל נגזר עליו מוות בייסורים.
למדנו מהן, שהוא לא היה מסוגל לאכול את האורז המתובל שקיבלו והתקיים מתה וכמה ביסקוויטים מלוחים ביום. רוחו, כך למדנו, הייתה איתנה. הוא לא ביקש דבר, ובזמנים שהיה ערני, דיבר וסיפר את קורותיו בחטיפה, וגם את תולדות חייו ומחשבותיו על ניר עוז, על הבית ועל הזיכרונות. יותר חשוב מכך, שמחנו לשמוע, כי המשיך להפגין את ההומור הציני-העוקצני המפורסם שלו שכיסה לא בהצלחה את אהבת האדם.
אבל גופו לא עמד ברעב ובכאבים. אחרי כמה ימים בצוותא, הוצא מהחדר כשהוא הולך על רגליו, ואין אנו יודעים עליו עוד למעט הסרטון האכזרי שהפיץ החמאס אודות גסיסתו ומותו.
אני מקווה שאבא סולח לי על שחשפנו אותו לציבור בניגוד לצניעות שאפיינה אותו, אבל אנחנו לא רוצים שמשפחות נוספות ישמעו סיפורים על יקיריהן. אנחנו דורשים את כול החטופים כולם עכשיו.
אני כאן כי לצערי אבא הוא סמל ודוגמה לדחיפות בשחרורם של המבוגרים, חבריו של אבא מהקיבוץ ומהמקומות האחרים, של החולים וגם של הבריאים והצעירים, של כולם.
אבא כבר איננו, ואין לנו את נשמתו וגם לא את גופו. אנחנו נרצה לקבור אותו בלב השדות שהיו ביתו במשך כמעט 70 שנים. להחזיר אותו הביתה.
אבל זה לא בעדיפות ולא בקדימות. קודם כל יש להחזיר את החיים, את אלה שנאבקים לשרוד. את אותם אלה שכל יום הוא קריטי עבורם. הן בגלל בריאות וגילם, והן בגלל אכזריות החמאס שלא ימצמץ לרצוח לצרכי תעמולה.
רבי יהודה מונה "עשרה דברים נבראו בעולם", "ומיתה קשה מכולם". ואני מוסיף – וקשה יותר כך המיתה כאשר אתה חטוף, לבד, רחוק מהמשפחה, החברים, הבית והקהילה-הקיבוץ, כפי שמת אבא.
ויש המוסיפים לדבריו של רבי יהודה ש"צדקה מצלת מן המיתה". אנחנו לא רוצים ולא צריכים צדקה ולא רחמים. אנחנו דורשים ממשלת ישראל שבשבעה באוקטובר הפרה את החוזה עם אבא, עם כל החטופים, ואתנו – עם ישראל, לקיים את חובתה המוסרת ולפעול להשבת כל החטופים – לא אחר כך, לא כמה שיותר מהר, אלא עכשיו עכשיו עכשיו.
