במה לוקה המעשה הקיבוצי? כיצד בעטנו בקלות בדלי המלא בערכים? על ספרו של יניב שגיא "מצפן לפורצי הדרך" (הוצאת יד יערי)
עם סיום תפקידו כמנהל "גבעת חביבה" פרסם יניב שגיא מעין השופט ספר שאפשר לראות בו סיכום וקריאת כוון בשאלה כיצד ולאן יש לפנות בשני נושאים – הקיבוץ והשלום. אינני מבקר ספרותי ובדברים הבאים אנסה להביע דעתי בנושאי התוכן וליתר דיוק, בנושא הקיבוץ. המשבר, השינוי שבא בעקבותיו ומה אפשר וצריך לעשות כדי למנוע את קריסתו כ"קיבוץ" בטווח המאוד קרוב.
יניב מכריז על עצמו "אני שמוצניק" ובכך קנה אותי למרות שקריאתו להמשך קיומו של הקיבוץ, לוקה בחסר. לא מעט קנאתי בהצלחתו לבטא במילים מחשבות ורגשות שאני לא הצלחתי לחברן לכלל אמירה משמעותית. דווקא לכן אני מבקש יותר.
ערומים בבריכה
ביסוד משמעות הקיבוץ, טוען יניב, המעשה הקיבוצי לוקה במאפיין חשוב ביותר – החופש. שוויון ללא חופש פוגם באופן משמעותי בתפיסת מהות הקיבוץ. השוויון הוא ערך חיובי רק אם הוא מקדם את האדם ולא מדכא אותו, אומר יניב בספרו. אלא שמעבר לקביעה זו, שאיתה אני מסכים, לא בא פרוט מינימלי. הרי אין חברה בעולם שבה החופש הוא מוחלט, בכולן יש רמזורים אדומים – גבולות מסומנים ואכיפה ברורה.
לפני שנים רבות מאוד, במסגרת שירות מילואים, הגעתי לקיבוץ כרם שלום. החיילים ביקשו לעבור שם כיוון שהקיבוץ נודע בחופש המוחלט שבו, כך שהחברים היו מתרחצים בבריכה ערומים. אני חיפשתי את הסיפור דווקא בחדר האוכל. שם התנוססה מודעה גדולה "מחר כולם מתנדבים לקטיף עגבניות…" (אם זכרוני אינו מטעה אותי ולא מדובר באסיף אחר). עצרתי חבר שעבר שם ואמרתי לו "אני לא מבין, מדוע אין מודעה נוספת כמו 'מחר דרושים מתנדבים לחליבה ברפת'?", "זאת בעיה שונה" ענה החבר, סתם ולא פירש. לכך כוונתי בנושא, למה מתכוון יניב בחופש? באילו תחומים? היכן בדיוק נכשלנו במתן החופש הנדרש? וכיצד ומה ניתן וצריך לשנות? וכפי שחכמינו טוענים, בעיקר חשובה המידתיות. חופש מוחלט? חלקי? עוד הערה בנושא, מימים קדומים. גיורא מנור ז"ל הגיע אלינו במסגרת אימוץ קיבוצי על ידי קיבוץ משמר העמק. לא פעם נכנס לביתנו ושוחחנו לא מעט גם בנושא זה. הוא טען שהקיבוץ ה"אמיתי" צריך להיות אנרכיסטי, זאת אומרת חופש מוחלט. לדעתי, זהו דבר שהוא כנראה בלתי אפשרי.
מה שטוב ל"ברודרהוף"
דווקא הניסיון הקיבוצי הבעייתי דורש חשיבה אינדוקטיבית: מה? כמה? איך? אילו קריטריונים? יניב יוצא נגד התקנונים הרבים שבחלקם ניסו לתת מענה לשאלות האלה. למצער נדרשות כמה דוגמאות להפריית החשיבה והכנת המסע הקשה בחזרה למהות הקיבוצית שהולכת ואובדת, כפי שיניב מדגיש שוב ושוב. חבל שיניב, אשר שהה זמן ארוך בארה"ב ב"קיבוץ" של ה"ברודרהוף", לא מספר לנו מה מידת החופש שיש שם לחברים תוך שמירה קפדנית על שוויון, זוהי הרי קהילה שיתופית של נוצרים אדוקים מאוד.
יותר מכך, יניב טוען שהקיבוץ במהותו חייב להיות משימתי. גם נושא זה אינו מפותח מספיק. משימה פיזית? רעיונית? החלוץ שלפני המחנה? שוב הייתי מצפה מיניב להסבר על מסקנותיו מהמפגש עם תנועת ברדרהוף המקיימת מזה עשרות רבות של שנים ישובים שיתופיים ושוויוניים פורחים אך כלל לא משימתיים. האם לא יתכן שכך יקרה אצלנו? אותם 20 וכמה קיבוצים שיתופיים יסתגרו וימשיכו בדרכם הייחודית תוך ויתור על הפן המשימתי?
מה קרה לנו?
ראוי היה לעסוק בסיבות למשבר. בין הסיבות הרבות והמורכבות מסתתרים רבים מאתנו, חברי הקיבוצים. אנו שהעמסנו על גבנו את המשך מפעלם של הנפילים המייסדים בשנים שלאחר מלחמת העצמאות ועד לשנות המשבר, מה קרה לנו? אנו שברובנו עברנו את כור ההיתוך של תנועת הנוער השומרית. בנים ומגשימים לתנועה המפוארת, כיצד בעטנו בקלות בדלי המלא בערכים? מדוע נטשנו? מה חלקנו במשבר? כיצד חבריו של יניב, על פי עדותו, לחמו נגדו בחירוף נפש, הם לא היו "שמוצניקים"? השאלה הזאת חשובה דווקא משום שיניב מנסה להציג מודל אחר לקיבוץ העתידי, מודל שבחלקו הגדול מממש את העקרונות השמוצניקים הישנים.
בהמשך הדיון שפתח בו יניב על הכישלון במציאת איזון בין חירות לשוויון, הוא טוען שהתפתחו אצלנו שני תהליכים שליליים. האחד ירידת טיב היחסים בין החבר לחברו והשני בין החבר לקהילה. תוך ציטוטים רבים מתורתו של בובר, אשר טען שקיום ה"חברותא" מותנה ביחסם של החברים "אל המהות החיה המשותפת", מחד ומאידך, "זיקת גומלין פתוחה הבנויה על קירבה, חמלה, עניין עמוק ויכולת לסלוח". יניב מצפה לבניית מודל חדש שייתן מענה לבעיות האלה שביסוד כל שותפות ובוודאי בחברה אינטימית כמו הקיבוץ.
בשאלות האלה, אי אפשר שלא להתייחס לנושא החינוך. יניב מציין את מערכת החינוך הקיבוצי שהצליחה לטפח את בני ובנות הקיבוץ כבני אדם "יצרניים, משקיענים, טובים בעבודת צוות", אך כשלה כשלא הצליחה להצמיח אדם חדש במובן הסוציאליסטי. יניב לא עונה על השאלה – מדוע? ואני מוסיף, האם הדבר בכלל אפשרי? ובכל מקרה, איך צריך להיראות החינוך העתידי? למה ואיך נחנך? ומכיוון שיניב מציין שוב ושוב את היותו חוליה בשרשרת השומרית, אניח כאן מכשול קטן, לדעתי, הקן הקיבוצי, עליו שלטת מגמת "אחדות גורמי החינוך" אינו מאפשר את "מרד הבן" שעומד ביסוד תנועת הנוער. השמוץ מחייב מרד ויניב מוכיח זאת. כך שלכולנו מצפה עבודה רבה בפיתוח הנושאים הרבים שמעלה יניב בספרו החשוב, בתקווה שלא אחרנו את המועד.
לשנות כיוון
ציפיתי שסיכום אישי של מי שעמד בראש אחד מצומתי הפעולה התנועתית החשובים לימינו ינסה לענות, לתת כיווני מחשבה בדרך לשינוי המסלול, ההכרחי כאמור, שעוברת התנועה הקיבוצית. ללא התייחסות לסיבות קשה לתקן את התוצאות ויניב, בצדק לטעמי, מבקש לשנות כיוון.
לסיכום, הספר הכולל אגב הקדמה קצרה, מרתקת ומעשירה של יהושע סובול, ראוי ומומלץ. גם אם הדברים לא יהיו לרוחם של חלק מחברי הקיבוצים הוא יכול להוות נקודת מוצא לדיון על כיווני ההתפתחות הרצויים של כל קיבוץ כיחידה עצמאית ועבור התנועה הקיבוצית כולה שבוודאי זקוקה לדיון רחב ומעמיק.
מצפן לפורצי הדרך – אל אחוות עמים, ציונות וסוציאליזם קיבוצי
יניב שגיא
הוצאת יד יערי
