זוג חברים משילר בחרו מגרש לשיוך, חזרו בהם מהבחירה ושוב שינו החלטתם
לא קל לחבר לנקוט הליך משפטי כנגד קיבוצו, אך אם הוא ממתין הוא עלול להתקל במשוכה משפטית הנקראת "שיהוי". השופט אבי סתיו מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הסביר לצדדים מה היה נכון לעשות, בדיעבד.
קבוצת שילר החלה במהלך שיוך הדירות, וקבעה במסגרתו מנגנון בוררות להכרעה במחלוקות בשיוך. נקבע שכל משפחה זכאית למגרש אחד, אשר ישוייך לה בדרך של חתימת חוזה חכירה מול רמ"י לאחר שייחתם "הסכם שיוך" עם הקיבוץ. סדר בחירת המגרשים יהיה בהתאם לוותק, כאשר ניתנת עדיפות למשפחה שתבחר כי ישויך לה המגרש בו הוא מתגוררת.
בנוב' 2018 מנהל הקהילה הודיע לכל משפחה שהמגרש המיועד לשיוך עבורה הוא המגרש בו מתגוררת המשפחה ואם היא מעוניינת לוותר על המגרש הרשום לשיוך עבורה (זה שהיא מתגוררת בו) לטובת מגרש חדש (מגרש שעדיין לא בנו עליו) עליה להודיע על כך. משפחה כזו "תיכנס לתור" ותוכל לבחור מגרש חדש, והבית שבו היא גרה ייכנס למאגר הדירות שניתן לשייכן למשפחות אחרות.
חוזרים מההחלטה וחוזרים בהם שוב
בני זוג (התובעים), קיבלו הודעה כאמור, ביקשו לקבל פרטים לגבי מגרש לבנייה חדשה ובמהלך ינואר 2019, מסרו שהם מעוניינים בכך. מנהל הקהילה קיבל את בקשתם. ביטל את המגרש שהיה מיועד להם וצרף אותם לרשימת המשפחות ללא מגרש.
במרץ 2019, שלחה בת הזוג הודעה למנהל הקהילה, לפיה היא ובן זוגה "חוזרים מההחלטה למגרש חדש ומבקשים להישאר במגרש הישן". בתוך יומיים אישר מנהל הקהילה בקשה זו, והודיע לאחת מחברות הקיבוץ שהביעה עניין במגרש המגורים של בני הזוג, שהמגרש כבר אינו רלוונטי עבורה.
בדיעבד התברר, כי ההודעה לא הייתה על דעתו של בן הזוג ששהה במילואים אותה עת. לא חלפו שלושה ימים ובן הזוג, התובע, הודיע למנהל הקהילה שהוא "לא וויתר על השטח לבניה. הזכות היא זוגית והוא אינו מסכים לוותר על בניה". אך מנהל הקהילה סרב לבקשה, והודיע "שאינו מתכוון לשנות החלטות כל יום". במילים אחרות: מבחינת הקיבוץ, השיוך לתובעים יתבצע במגרש בו הם מתגוררים. ניסיונות לשנות את רוע הגזרה נכשלו, ובאפריל 2020 הם קיבלו "הודעה נחרצת" שבקשתם נדחתה.
השנים חלפו. החברים בקיבוץ חתמו על הסכמי שיוך. לקראת השלמת המהלך, נותרו 13 מגרשים להם המתינו 13 המשפחות האחרונות של חברי הקיבוץ שטרם שויכו להן מגרשים. התובעים לא שובצו ברשימה זו. לו כך היה, הם היו במקום הרביעי או החמישי מבחינת סדר הבחירה. אך הקיבוץ לא הסכים לצרף אותם לרשימה, כי לשיטתו כבר שויך להם המגרש בו הם גרים.
ביוני 2022, הגיש בן-הזוג (התובע) תביעה כנגד הקיבוץ "להשיב להם את הזכות המקורית למגרש לבניה בקיבוץ". הזמן הוסיף לרוץ, ובינואר 2023, ביקש מבית המשפט, באמצעות עו"ד אביחי פוגל-רונן, להורות לקיבוץ שלא לקדם את שיוך המגרשים, עד שתוכרע הטענה כי בני הזוג זכאים לבחור מגרש לבנייה חדשה לפני חברים אחרים (תחילה היה זה רק בן הזוג שהגיש את התביעה, ולאחר מכן גם בת הזוג הצטרפה להליך המשפטי). המשפחות האחרות, שהמתינו לבחירת המגרש עבורם, התנגדו לבקשה ואמרו כי הן ממתינות שנים לבחירת המגרש, והדחייה עלולה גם להביא להתייקרות תשלומי השיוך לרמ"י.
העדר גמישות
השופט הביע ביקורת מסויימת על סרובו של מנהל הקהילה לשנות בזמנו את הבחירה כשבני הזוג ביקשו ממנו לעשות זאת יומיים-שלושה לאחר שהודיעו לו אחרת. עמדה זו, אמר השופט, מעוררת קושי. "זו החלטה בעניין מרכזי בחייה של משפחה". "האם היה מקום לְקַבֵּעַ דווקא את ההודעה של התובעת מיום 1.3.2019, כאשר יומיים לאחר מכן בתום סוף השבוע, ביקש התובע לחזור ממנה, תהה השופט על העדר הגמישות.
"הקיבוץ לא היה רשאי להכריע עבור בני הזוג מהי הבחירה הנכונה מבחינתם", הוסיף השופט. אכן, "ניתן להבין את עמדת מנהל הקהילה, שאינו נדרש להשלים עם מצב בו כל יום היו התובעים משנים את עמדתם. אך כאשר הבין שהתובעים אינם 'סגורים' על עצמם, היה עליו לקצוב להם מועד אחרון להודיע את עמדתם. פיתרון זה היה עדיף והוגן על פני 'נעילה' של התובעים בהודעה של בת הזוג", מה-עוד "שבחירה זו לא נעשתה בדרך של חתימה על חוזה או פגישה פורמאלית, כמו שנעשה לאחר מכן עם משפחות אחרות". עוד מצא השופט כי לפי החלטת האסיפה "החלטות בעניין שיוך דירות צריכות להתקבל על ידי 'צוות שיוך דירות' ואילו כאן ההחלטה נפלה אצל מנהל הקהילה לבדו".
לנוכח "הקושי" שלכאורה עלה בהתנהלות זו, אמר השופט, יתכן שהיה לתובעים סיכוי טוב לקבל צו מניעה כנגד המשך בחירת המגרשים, לו היו מבקשים את הצו בסמוך להודעת הסירוב. אך בני הזוג פנו בבקשה זו כארבע שנים לאחר מכן. זהו "שיהוי קיצוני", מיהר הקיבוץ לטעון באמצעות עורכי הדין, ארז דר-לולו ושמרית כרמי נעמת (ליפא מאיר ושות') וביקש לדחות את הבקשה.
החמיצו את המועד
הגשת הליך משפטי היא לא מהלך קל, לחברי קיבוץ כנגד המסגרת הקהילתית בה הם חיים. אולם, גם להשתהות יש מחיר, וישנה נקודת זמן בה על התובע הפוטנציאלי לקבל החלטה אם הוא מביא את עניינו בפני ערכאה שיפוטית, או מוותר על טענותיו. במקרה זה, הוסיף השופט, הקיבוץ גם קבע מסלול של בירור טענות בנוגע לשיוך במסגרת הליך בוררות, ואם היו התובעים בוחרים בו, זה לא היה "נתפס כמהלך דרמטי כמו הגשת תביעה לבית המשפט". התובעים גם החמיצו את המועד להשיג במסגרת מנגנון הבוררות על ההחלטה בעניין שיוך המגרש שלהם, שכן היה עליהם לפי מנגנון הבוררות בקיבוץ, לנקוט הליך בוררות תוך 30 יום מקבלת תשובת הקיבוץ.
על התובעים קבע השופט היה "ליזום הליך לצורך עמידה על זכויותיהם לכל המאוחר תקופה סבירה לאחר שידעו על דחיית בקשתם. העובדה שלא הוגשה בקשה לסעד זמני בעניין זה עד תחילת 2023 עולה כדי שיהוי כבד".
המתנה בנקיטת הליך במשך שלוש שנים היא בלתי סבירה. לשיהוי יש משקל רב, הסביר השופט, בשל הפגיעה שהוא עלול לגרום למשפחות האחרות. חלק מהמשפחות חתמו על הסכמי שיוך בהתאם לסדר הבחירה המתבסס על רשימה שאינה כוללת את התובעים. קבלת הבקשה לצו זמני, אמר השופט, משמעותה עיכוב ממשי בהשלמת הליך המימוש בקשר למרבית המשפחות הממתינות. עיכוב זה לא היה נגרם אילו היו התובעים פונים להליך בוררות או לערכאות במועד. התובעים עדיין יוכלו לקבל מגרש לבנייה חדשה, מצא השופט, במסגרת "הרחבה" עתידית מתוכננת בתב"ע חדשה של הקיבוץ, הגם שיאלצו להמתין לכך משך תקופה ארוכה.
סוף דבר, "לנוכח השיהוי הכבד והשלכותיו על המשפחות האחרות הממתינות לשיוך", דחה השופט את הבקשה לעכב את המשך שיוך המגרשים בקבוצת שילר.
