מה שלומכם? מה באמת? כי התשובה האוטומטית של "בסדר" (או "סבבה" המעודכן) נתקעת לי על הלשון
בימינו זו שאלה טריקית. זאת שאלה שתמיד הייתה מכשול שצריך לעבור, ועכשיו היא מתפתחת לממדי מחסום.
לפעמים אני חוטפת אותה באשמתי, כששואלת (גם "מה העניינים?" תופס) ומקבלת אותה בבומרנג בחזרה. ואז נתקעים. שלומי בסדר אבל מסביב לא בסדר, אז גם שלי לא בסדר, וזה לפני כל הדברים הפרטיים שגם ככה מקומם לא בתשובה לשאלת פתיחה לשיחה.
אבל איך אני אגיד לצד השני שאני רואה אותו, וזאת נקודת הפתיחה לדיון בינינו? אז נתקעים, מהמהמים, פוצחים בקלישאות, וממשיכים בדכדוך כלשהו הלאה.
תשובה א': משבר האקלים
באדיבות המשבר החביב יש עננים בחוץ, אביכות כלשהי, וגשם אין.
בקבוצת ווטסאפ פנימית הודיעו לנו שבימים הקרובים צפויים בומים חזקים. לא יודעת מה חדש בזה.
בשבוע שעבר סוף סוף ירד פה גשם בפעם הראשונה. ממש גשם, לא רק מרטיב מדרכות, ובאותו לילה התערבבו קולות הרעמים בקולות ההפצצות והבומים, מעלים לי זיכרון רחוק מלבנון, כשצה"ל גייס למילואים את החיילת הכי פחות אפקטיבית למשימה לא נחוצה בכלל.
את ב-Mission of god הכריזו כותרות בלתי נראות בזמן שניסיתי לאזור אומץ במעבר הגבול, כועסת על התושבים הצפוניים שנראו כאילו המלחמה המתמשכת הפכה אותם אדישים לגורלנו.
בשלושת השבועות בהם שהיתי בנבטיה עשיתי כמיטב יכולתי, ואני חושבת שדי הצלחתי, למצות את קיומי הבלתי מיסיונרי שם, מה גם שבאמת לא היה בי שם כל צורך.
לפעמים עכשיו, כשאני רואה חיילים ליד בארי לפני הכניסה לעזה, אני שואלת את עצמי מה הם חושבים עלינו. משערת שרובם רואים בנו הצדקה לסיכון חייהם במלחמה שאיני רוצה בה כלל.
אופסי, סליחה, היינו בתשובת משבר האקלים. לדעתי הוא אשם בהכול, כולל ה-7.10, אבל נגמר לי המקום.
תשובה ב': טבלאות ומחסומים
בסדר אבל, הבוקר פגש אותי עם טבלאות. תפריט שבועי בחדר האוכל, שעות פתיחה של המרפאה בחצרים ובבארי, והמחסומים חזרו! הריעה בשמחה הודעה בקבוצת הווטסאפ.
כמה נוח, וכמה לא התגעגעתי אליהן. לי היה טוב כשבחדר אוכל היה מה שהיה, וכשהייתה בעיית בריאות איכשהו הגענו לאחות, או שכתבתי בקבוצה שאני צריכה תרופה, ותמיד הייתה מישהי שהודיעה לי בפרטי שיש לה ושאבוא לקחת.
אולי אני כזו כי גדלתי בקיבוץ בו היה מרחב בין הבתים ואורות הסביבה הציצו ביניהם במעגל גדול. עכשיו זה לא ככה, ולמה בכלל חזרו המחסומים? מי היה צריך אותם? את אוטובוסי המבקרים הם לא עוצרים בין כה וכה.
ותגידו מה שתגידו ואתם כבר צודקים – שקהילה גדולה צריכה סדר וארגון. אבל לי עדיף באנרכיזם סוציאליסטי. אנרכיזם של חתולי רחוב, שיש להם מחסה ויד כלשהי דואגת שבכל זאת יהיה להם אוכל.
תשובה ג' פוליטית: שמחה
לגבי אני לא יודעת, אבל סוזי שפורחת סביב הבית שלי דווקא שמחה, בשתלטנות האופיינית לה. מחלונות הבית רואים הרבה פרחים שלה, ואם הולכים עוד קצת הצידה מוצאים מרבדים בכל מיני צבעים. הענפים הדקיקים מנסים לחדור דרך רווחים קטנים לתוך הבית. אני תולשת אותם וחושבת על תיאור השתלטות הצמחים והטבע על הבית ב"מאה שנים של בדידות".
ענף אחד בכל זאת הצליח להתגנב, ואפילו לפרוח. הוא הטיפוס הכי שמח בסביבה, מבסוט מהבלעדיות שלו בפנים, ולא עושה את פרצוף "מן החלון פרח אציץ", שגרם לי לשלוח את חבריו שגרו בבית אל חבריהם שם בגן. כל זמן שהוא לא יגזים, ואין ספק שהוא יגזים, כי הוא סוזי, יש לי טיפוס אחד לפחות שמרוצה פה.
עם האנשים זה הרבה יותר קשה. ובצדק, מי יכול לשמוח בבארי? ובכלל במדינה הזאת?
וכשהשמחה חסרה אני מבינה פתאום שהיא לא מותרות, אלא חלק מארסנל הרגשות שלנו, ובלעדיה אנחנו נכים. נצטרך לקוות לה שנים, בתקווה שיגיע יום והיא תתקיים ליד הפצע.
אם תשאלו אותי – השמחה מגיעה לא מסוכר, מתנות, או מלחם ושעשועים, אלא מחיים באקלים מוסרי של חיה ותן לחיות, ואם אפשר גם תעזרי לשכנך.
אנחנו לדעתי חיים כעת במרחב בלתי מוסרי ולכן אי אפשר לשמוח. מכל זה יוצא שהזכות שלנו לשמחה היא עניין מאוד פרטי וגם מאוד מאוד פוליטי. זכות כל כך בסיסית – שכולנו צריכים לצאת לרחובות ולהילחם למענה.
