נבחרתי לכהונה שנייה כסגן יו"ר קק"ל אחרי שיחד עם שותפיי לדרך העברנו קרוב ל-1.5 מיליארד ש"ח מהעוטף ועד לגולן. במהלך השורות הבאות אבקש לספר את האמת מאחורי בחירתי – מדוע בעצם סולקתי באכזריות מקק"ל על ידי יאיר גולן, ומצאתי את מקומי בחזרה בזכות בני גנץ. לא עסקתי בפוליטיקה של מסדרונות, אלא בפוליטיקה של מחרשות, עשיתי זאת בהתנדבות מלאה
*תמונה ראשית: בני גנץ. צילום מסך חדשות 13
אייל אוסטרינסקי נבחר בתחילת החודש (ה', 1.1.2026) ליו"ר הקרן הקיימת לישראל, ידיד אמת לתנועה הקיבוצית ולהתיישבות בראש המוסד הציוני. אני נבחרתי לכהונה שנייה כסגן יו"ר קק"ל כנציג התנועה וההתיישבות.
ניתן לראות בכך הצלחה גדולה לחפצים ביקרה של החקלאות הישראלית וההתיישבות הקיבוצית, אך חשוב לדעת שהדברים עמדו על חוט השערה.
במהלך השורות הבאות אבקש לספר את האמת מאחורי בחירתי – מדוע בעצם סולקתי באכזריות מהקרן הקיימת לישראל על ידי יאיר גולן, ומצאתי את מקומי בחזרה בזכות בני גנץ וחברי הכנסת מכחול לבן ששכנעו בחשיבות המהלך: אלון שוסטר, יעל רון ואיתן גינזבורג.
1.5 מיליארד שקלים מהעוטף ועד לצפון
הקרן הקיימת לישראל הייתה עבורי חדר המבצעים של ההתיישבות העובדת במשך חמש שנים. כשנכנסתי לתפקידי כדירקטור, הגעתי עם משימה אחת: להיות הכתובת של המרחב הכפרי בדגש על זה הקיבוצי במוסדות הלאומיים.
לא עסקתי בפוליטיקה של מסדרונות, אלא בפוליטיקה של מחרשות, מאגרי מים ותשתיות ביטחוניות. לא עסקתי בדקלרציה אלא באופרציה ומהר מאוד הפכתי למעשה להיות "שר ההתיישבות והחקלאות למרחב הכפרי" כולו בישראל בפועל.
יחד עם קבוצת שותפים לדרך, הובלנו מהלכים אסטרטגיים ששינו את המציאות בשטח. ניווטנו קרוב ל-1.5 מיליארד שקלים מהדרום ועד הצפון, מהעוטף ועד הגולן. השקענו בחינוך, בביטחון, בחיזוק כיתות הכוננות, בתמיכה בתשתיות מים לחקלאות, בתנועות הנוער, בקיבוצים המפונים, מדרום ועד צפון. בעת שבישראל לא הייתה ממשלה מתפקדת אנחנו אלו שפעלנו.
ראינו בערבה, בגליל ובנגב את חזית הציונות, והפכנו לכתובת הישירה של ראשי המועצות האזוריות. ההכרה הזו הגיעה לשיאה כשזכיתי לקבל את התואר "יקיר המועצות האזוריות בישראל לשנת 2025" – תואר שאני נושא בגאווה לא בשמי, אלא בשם כל מי שהמרחב החקלאי הפריפריאלי בישראל יקר לליבו.
פעולות אלה, יחד עם שותפים רבים, היו חסרות תקדים. הפכנו קהילה מוכה ומודרת –התנועה הקיבוצית – לתנועה מרכזית הזוכה לאהדה, לתמיכה ובעיקר למשאבים רבים המגיעים לה בדין, משאבים שהיא מעולם לא זכתה לקבל מאף משרד ממשלתי, גם כשכיהנו בו חברינו.
הכתובת הייתה על הקיר: מסע הטיהורים של יאיר גולן
בזמן שבשטח היינו עסוקים בבנייה ובעשייה, במטה מפלגת "הדמוקרטים" עסקו בפירוק ובהדחה. ללא כל הודעה מוקדמת, ללא שיח וללא הסבר ענייני, לפתע הדיח אותי יאיר גולן מתפקידי.
ככל שהעמקתי חקר, הבנתי שלא מדובר במקרה פרטי, אלא בשיטה. ההדחה שלי היתה רק לבנה נוספת בחומה של ניכור שגולן בונה בין המפלגה לבין ההתיישבות ומוסדות התנועה הקיבוצית.
כשסייענו לשקם את ניר עוז הם הדיחו את ניר רוזן (נצר סירני) מנכ"ל המפלגה. כשפעלנו ליישב את הגבולות מחדש הם הוציאו את חניק מרשק (גבעת השלושה) מהנהלת המפלגה. כשהשקענו משאבים בפריפריה הם טרפדו את מינויה של נגה בוטנסקי (המשנה למזכ"ל התנועה) לקרן ברל כצנלסון.
אין מדובר כאן ב"שינוי ארגוני" אלא ב"טיהור אתני" של ממש, כאשר קיבוצניקים ונציגי התיישבות מוצאים עצמם פעם אחר פעם מודחים משורות המפלגה. גולן מסלק מהדרך את האנשים שמכירים את הבוץ של השדות, את הצרכים של הקיבוץ ואת המורכבות של המרחב החקלאי. הפרקטיקה של שלטון דיקטטורי היא בראש ובראשונה חיסול המנהיגות המקומית. כך פועל יאיר גולן. הוא רוצה עדר ללא רועה, שרק הוא יכול לנווטו.
הוא מתעלם ממכתביהם של מזכ"לי התנועות – התנועה הקיבוצית, הקיבוץ הדתי ותנועת המושבים – ומפנה עורף לראשי הארגונים החקלאיים והכלכליים שהיו המומים לנוכח ההדחות. השיא הוא שאפילו חברי הכנסת של מפלגת הדמוקרטים כולם, ממש התחננו לפני גולן לא לנהוג בבריונות כזו, אך העלו חרס בידם.
המלחמה של גולן בנציגי התנועות המיישבות והארגונים הכלכליים היא מהותית. יו"ר הדמוקרטים רואה בעשייה של ההתיישבות איום על התרבות הפוליטית של סיעתו. מאז נבחרתי לתפקיד, עברנו מדקלרציה למעשים. מנאומים וסיסמאות נבובות לגיוס משאבים אמיתיים לבנייה. מהצעות חוק טרומיות ואופוזיציה נצחית לאקטיביזם. כנציגי ההתיישבות הודחנו מסיבה אחת – כי העזנו לעשות.
גולן בנה שלטון יחיד במפלגה, והוא מוקף בחבורת עסקנים שלא בנתה דבר בחייה, איתה הוא מקבל החלטות. המסר שלו ברור: הוא לא רוצה לעבוד למעננו, הוא רק רוצה את הקולות שלנו. שום שימוש ב"שנאת ימין וביבי" לא יוכלו להצדיק הצבעה למען האיש הזה.
הוא רואה בקיבוצים מאגר קולות בטוח, ולא שותפים לדרך. עד היום, למרות הפגיעה האישית בי ובפעילותי איני רואה בכך עניין אישי. יאיר גולן פוגע בתנועה הקיבוצית, ועל זה אין סליחה.
המנהיגות שזיהתה את הצורך
אל מול הניכור הזה, קמה מנהיגות מסוג אחר. בני גנץ, יו"ר "כחול לבן", לא נותר אדיש לפגיעה במרחב החקלאי. אודה ואתוודה, לא הכרתי את בני גנץ לפני שפנה אלי בנושא קק"ל, מעולם לא היה לי עימו כל קשר – לא אישי ולא פוליטי. אני מודע לעובדה שאין בוץ שלא הוטח באיש הזה, אבל אני חוויתי אותו אחרת.
כששמע על הדחתי, זימן אותי אליו ומתוך דאגה עמוקה לעתיד הקיבוצים והחקלאות, הודיע לי על מינויי כנציג מפלגתו בקק"ל. הוא הקשיב לחברי הכנסת שלו המגיעים מההתיישבות ומהחקלאות.
זה לא היה צעד קל בעבורו. הוא זכה לקיתונות של ביקורת ברשתות ומקרב תומכיו. למרות זאת, הוא לא ביקש דבר ולא התנה זאת בדבר. גנץ, בשונה מיאיר גולן, מבין שאסור להשאיר את המועצות האזוריות החקלאות והתנועה הקיבוצית ללא קול במוסדות הלאומיים, במיוחד בתקופה קריטית של שיקום וצמיחה, מתוך שברי המלחמה.
הוא בחר בעשייה על פני נקמנות ובשותפות על פני דורסנות. הוא פתח לנו את הדלת שאחרים טרקו בפנינו.
הגיע הזמן להבדיל בין עמית לטורף
אנו נמצאים בתקופה שבה עלינו לחדד את החושים הפוליטיים שלנו. אסור לנו לתת ליאיר גולן את הפריווילגיה להשתמש בנו כסטטיסטים בקמפיין שלו, בעודו מדיח את ראשי ההנהגה הקיבוצית ומדיר אותם מהמפלגה.
הערכים הדמוקרטיים כביכול ששלטון היחיד של גולן מייצג מתגמדים לנוכח מעשיו הברוטליים. זה לא רק ה"מה", זה גם ה"איך". עד עצם היום הזה הוא לא הסביר לאיש מהמודחים את פשר מעשיו.
הגיע העת שנלמד לזהות את ההבדל בין עמית – מי שפותח את הדלת ומעניק גיבוי לעשייה למען ההתיישבות, לבין טורף – מי שמשתמש בכוחו כדי למחוק את הייצוג שלנו לטובת אינטרסים פוליטיים צרים.
המסר שלי לחברי הקיבוצים והמושבים הוא אחד: תמכו במי שתומך בכם. אל תיתנו את אמונכם למי שמתעלם מהנהגת התנועה שלכם ומוחק את נציגיכם. אנחנו זקוקים למנהיגות שרואה בערך ההתיישבות יסוד קיומי, ולא נטל או כלי משחק.
לצד ערכים ראויים של דמוקרטיה וזכויות פרט, אנו צריכים גם אופרציה של מעשה. התנועה הקיבוצית צמאה למציאות בה השלטון משרת אותה ולא רק שואב אותה.
לסיום, אציין כי פעילותי בקרן הקיימת לישראל נעשית בהתנדבות מלאה. איני משתכר מפעילות זו, מעולם לא טסתי לחו"ל על חשבון קק"ל, אפילו החזר על חשבונית חנייה לא ביקשתי.
אני רואה בפעילותי בקק"ל שליחות חשובה למען המרחב הכפרי בישראל. אני חוזר לקק"ל, תחת "כחול לבן", מחויב יותר מתמיד להמשיך את המהלכים שהתחלנו. אני פה כדי לוודא שמיליארדי השקלים ימשיכו לזרום לבניית תשתיות, לחיזוק החקלאות ולצירוף משפחות וגרעיני צעירים לערבה ולגליל. אני פה בשביל מי שההתיישבות והחקלאות יקרות לליבו, כי זו הדרך היחידה להבטיח שהציונות המעשית תמשיך לנצח.
יעקב בכר הוא יו"ר התאגידים הכלכליים בתנועה הקיבוצית
