אני אוהבת לרוץ בין החממות של המושב. השעון המעורר מזמזם בשקט כדי לא להעיר הכלבים והחתולים שרובצים סביב מיטתי כמו חומה בצורה. הכל עוד חשוך. אני קמה בשקט, מדלגת מעל הגופים הישנים, לוקחת מפתח ויוצאת לסיבוב הקבוע שלי, ברגע שמפציע השחר, רגע לפני הזריחה
נקודות מעוררות תיאבון
יש מספיק אור שחוסך ממני את הצורך לקחת פנס, ועוד קריר למרות שאנחנו באוגוסט. הכל עוד קצת מנומנם סביבי וזו השעה הכי טובה. אני יוצאת לרחוב ופונה צפונה. יש עוד קטע של כביש עד שאני יוצאת לשטחים החקלאיים. אין מדרכה והרגליים מתרגלות מהר לרוץ על השביל הלבן שמחליף את הלבנים המשתלבות בחלק הזה של המושב. מעבר לפינה הצפונית, אני כבר רואה את החממות של יוסי. הוא מגדל עגבניות ואני מצליחה לראות מבעד לניילון החממות הבזקים של אדום וירוק וכתום וצהוב. נקודות קטנות ומעוררות תיאבון ,מלאות במיץ ובטעם של שמש. ליוסי יש ארבע חממות. שלוש בשורה ועוד אחת פנימית. כולן מלאות בעגבניות להתפקע. אני יודעת. הן מגיעות לבית האריזה ובשעות החמות יותר של היום, אנחנו עסוקים בלארוז אותן בקופסאות לשיווק בכל רחבי הארץ. בית האריזה מקורה ומלא במאווררים. אנחנו לא נצלים והעגבניות לא מטוגנות.
החממות גדולות, מבני מתכת מחולקים לגמלונים. הן ארוכות והרגליים שלי רק מתחממות. השביל הלבן מקבל את טפיפות רגליי בהבנה והמחשבות בראש נהנות מהפוגה. אני מתמסרת לקצב ולא חושבת על שום דבר.
תירס נגד חמניה
הפנייה מערבה קרובה. אני מגבירה קצב. הדופק גובר והמחשבות כבות. השטחים של יואב פרוסים לפני. אני עוברת פה כל יום, ויואב מגדל גידולים מהירי גדילה. כל בוקר הנוף קצת שונה וההפתעה מרגשת מחדש. השנה הוא מגדל בחלקה אחת תירסים. הם צומחים במהירות וכמעט אפשר לשמוע אותם גדלים. כל בוקר הם גדלים עוד קצת וההנאה למראה הגבעולים הירוקים ממלאה את ליבי.
אני מאוד אוהבת תירס ומאוד קל לארוז אותו, אז ההנאה שלי גדולה ומכופלת. זה מאוד כיף שיש פרי שפשוט לאריזה, זה חוסך לנו הרבה כאב ראש בבית האריזה. אנחנו יכולים להיות יצירתיים, כשיש פרי שבאמת שווה את הטרחה. אבל זה לא תמיד המצב.
הגבול בין החלקה הזו לחלקה הבאה, מסומן בעזרת שורת חמניות נאה וישרה. גם השורה הזאת היא מקור לשעשוע. ישנם בקרים שנדמה לי שהחמניות והתירסים עושים תחרות – מי גדל יותר מהר? שני הגידולים מהירי צמיחה. היתרון של התירס, בזה שהוא יותר מתורבת ועבר כבר לא מעט גלגולים. הגנים שלו נבחרו מראש. החמנייה היא קצת יותר פרועה. למרות שגם החמנייה היא לא צמח בר, ובהחלט מגדלים אותה מתורבתת. שני הצמחים גדלים באותה עונה ופורחים, גם, פחות או יותר באותה התקופה. החמניות האלה מניבות גרעינים בסוף הקיץ והילדים (והציפורים) מאוד אוהבים ללקט אותם.
על כרובית ורומנטיקה
בצד השני של שורת החמניות הצהובה, פיני מגדל שורות מגוונות של כרובים וכרוביות. אלה גידולים עגולים, אז ביניהם אפשר לגדל דברים נוספים, לאו דווקא למאכל. אני אוהבת לאכול את כולם, בכל צורה שהיא, כשהטעימה מכולן היא ישר מהשדה. עם זאת, הצורה המעוגלת של כלל הגידולים האלה מקשה על האריזה שלהם. הכרוב בדיוק סיים את הגידול ופיני אסף לא מעט יבול.
לגידול הכרובית שני חסרונות. כל צמח מניב פרח כרובית אחד. והטרחה סביב הפרח האחד הזה היא מאוד גדולה. במועדים מאוד ספציפיים צריך לעבור צמח וצמח ולכסות את הפריחה בעלים הירוקים הקרובים אליה, זה גם עוזר לשמור על צבעה הלבן. הכל ידנית. ולשים לב גם לחרקים ומזיקים אחרים שמאוד אוהבים למצוא מחבוא קריר ומוגן בתוך הכרובית. אבל פיני אוהב אותה. הוא לא עומד מול הלבן הזה. רומנטיקן חסר תקנה. עכשיו זו לא עונת הכרוביות והשדה די ריק, מלבד שאריות צמחים וטפטפות.
זה הזמן המדויק לקפה
הרגליים ממשיכות לתופף לאורך השביל. אני נזהרת מפסולת שנמצאת על השביל ומקפידה לא למעוד ולהשתטח על הקרקע. זה קרה בעבר וזה כואב. אני פה לבד, אף אחד לא ער. אם אפול ולא אצליח לקום, אהיה בבעיה. אני מאיטה את הקצב ומקפידה לא לדרוך על שאריות של צינורות השקיה, טפטפות זרוקות וחבלים מתנופפים. הגוף זועק מכאב אבל אני דוחפת אותו עוד קצת. יש בי עוד יכולת והשרירים לא ידאבו. הם רק קצת מקטרים. אני חולפת על פני הפניה דרומה וחולפת על פני שטחים קצורים. צמחה פה חיטה כל החודשים האחרונים. היא התחילה בגובה דשא וגדלה יפה. השדות ממשיכים וממשיכים אבל אני חותכת באמצע, הפניה האחרונה חזרה חוצה את החלקות ומאפשרת לי קיצור דרך חזרה הביתה.
אני פותחת את השער כשהשמש הרבה יותר גבוהה. הדיירים ההולכים על ארבע כבר התעוררו ודורשים את מלוא תשומת ליבי. הבית לא הספיק להתחמם ואני מקררת את השרירים במזיגת מים לכולם וחלוקת ליטופים לכל ראש וראש. אנחנו יוצאים לגינה בנהימות ויללות. דיירי הבית קופצים לכל עבר ומבריחים ממקומם את דיירי החצר – העורבני, הלטאה והדרור. הם סיימו את מלאכתם בשעה חמה זו של הבוקר. בעלי הכנף ממרימים באוויר ונוחתים על חוטי החשמל הקרובים. הלטאה מזנקת לקיר ורצה על כפות רגליה הקטנות לאורכו, עד שהיא מגיעה לבליטה הקטנה שמשמשת לה מחסה מפני השמש ומסתור מפני הנבחנים והמייללים. זו פינת השיזוף הקבועה שלה ואני תוהה מתי יגיע תורי להצטרף אליה גם. עד שתגיע שעתי לנוח ולרבוץ, אני אוספת את כוס הקפה שלי בשתי ידיי ומגישה אותה לפי. אני יודעת שלא יהיו לי רגעים נוספים כאלה, עד מחר בבוקר. זו השעה הנכונה ביותר והרגע המושלם להתחיל את היום.
