במופע חדש שיצרה נטע פולברמכר בת להבות הבשן, עומדות שאלות על זיכרון והיעדרו שקיבלו משמעות נוספת לאחר 7 באוקטובר
*תמונה ראשית: נטע פולברמכר מתוך המופע, מסע במרחב מחורר של פוסט זיכרון. צילום: Salar Baygan photo
נוכחות והיעדר, זיכרון ושכחה הם תחומים המלווים את חיינו באופן רציף. כאשר הולך מאיתנו האדם האחרון שזוכר, עולם שלם נעלם לעד. מה נותר לנו ממנו? שאלה זו, שהתחדדה עוד יותר בעקבות אסון המלחמה הנוכחית, עומדת במרכזו של המופע ״הארכיון/היהודים אשמים בהכל״ שיצרה נטע פולברמכר, ויעלה לראשונה בבכורה ישראלית ב-29.6, 6.7 ו-29.7, ב״מרכז סוזן דלל״. ״הם לא כאן והם גם לא יבואו. אין כאן כלום, זה רק החדר הזה, ואתם ואני, והם לא כאן…״, מדגישה נטע במהלך המופע, ומרעידה את הלב המרוסק, המתגעגע.
שילוב של תרבות ייקית, עם זו הישראלית הבועטת
היא נולדה ב-1960 בקיבוץ להבות הבשן כנצר למשפחה ייקית (משפחתו של אביה עלתה לארץ ב-1933 מברלין, ואימה עלתה לבדה כנערה ב-1939 מפרנקפורט ברגע האחרון). בבית הוריה ספגה את התרבות האירופאית במיטבה – מוזיקה קלאסית, ספרות, אומנות, קטעי אופרה וכמובן שאיפה לשלמות ולמצוינות לצד גינוני נימוס ואיפוק תרבותיים.
במקביל, כמי שגדלה בקיבוץ של השומר הצעיר, התחנכה נטע במרחבי הטבע המוריקים של הגליל העליון, לאור אידיאלים חברתיים נוקשים של שיתוף, שוויון והתמודדות עם אתגרים חברתיים ביישוב פריפריאלי קטן. ״אני שילוב של התרבות הייקית המוקפדת, עם זו הישראלית הבועטת״, מעידה נטע על עצמה. ״תקופת הילדות שלי הייתה עשירה ומעניינת, ולצד זה גם מאוד מופרעת״.
מרחב פתוח של צבע טרי
אל עולם המחול נכנסה נטע בגיל הנעורים, כשיחד עם רבות מבנות הגליל העליון למדה בתל-חי אצל המורות המיתולוגיות אביגיל שטראוס (שמיר), חינא קפלן (איילת השחר) ואריאלה פלד (משגב עם). את כולן היא זוכרת בהערכה גדולה, ומציינת במיוחד את אריאלה, שהנחילה דרך מקורית ובלתי נשכחת של שפה אומנותית וביטוי תנועתי. ״אריאלה היא מורה שאין כדוגמתה. תרגילי המחול שנתנה לנו, ההקשרים המוזיקליים שחשפה בפנינו, נקודת המבט היצירתית שלה – הם אבני הבסיס למי שאני היום. כל שיעור היה כמו להריח צבע טרי, והוביל לגילום של יצירתיות רעננה. היא נתנה לי את הדרך ליצור מרחב שיש בו חיים״.
כבר בכיתה ט' הבינה נטע שהמחול הוא התחום בו תמצא את ייעודה בעולם. היא שכנעה את ועדות הקיבוץ לאפשר לה להגביר את תדירות השיעורים, ומאוחר יותר אף הרחיקה לגעתון, ללמוד במסגרת הסדנא של להקת המחול הקיבוצית. ״בנערותי נגעתי בהרבה עולמות תוכן – הייתי מדריכה בשומר הצעיר, ניגנתי בכינור ובחליל, אבל לתחום הריקוד היה מעמד ייחודי מבחינתי. הוא נקשר אצלי לעולמות של יופי, חשיפה וכנות. תחום עניין נקי וטהור שאינו נגוע באידיאולוגיה נוקשה, צדק או ועדות. להפך, הריקוד המודרני מאופיין בחופש ובדמיון, בהתעלות הנפש, ביצירתיות שמבטאה מחשבות ורעיונות ללא מילים״. כאשר יצאה לשנת שירות לפני הצבא, וגם תוך כדי השירות בצה״ל, מצאה נטע דרכים להתמקצע כרקדנית.
היא לקחה שיעורים בלהקת ״קול ודממה״ של משה אפרתי, ובהמשך למדה ורקדה אצל רינה שיינפלד. ״רינה השפיעה עלי בצורה בלתי רגילה. הייתי אחת מארבע נשים שהשתייכו ללהקה הראשונה שהקימה, כך שעבדתי איתה באופן צמוד, וזכיתי לרקוד ביצירותיה״.
מייד לאחר השרות הצבאי, עזבה נטע את הקיבוץ והארץ ושמה פעמיה ללימודי מחול בג'וליארד, בית הספר הגבוה ללימוד אומנויות הבמה בניו יורק. ״זו הייתה תחושה נפלאה של חופש. יצאתי ממקום בו כולם מכירים אותי מגיל אפס, לג'ונגל שמאלץ אותי להסתדר ביער הכרך. הלימודים האינטנסיביים, הפכו אותנו, התלמידים, לחברי נפש. מאוחר יותר הקמתי עם ארבעה מהם את הלהקה הראשונה שלי. פעלתי מצורך אישי, שנועד לברר מה היא האמירה שלי לעולם דרך הגוף, הנפש והתנועה. הרגשתי שיש לי מה להגיד, והדרך היחידה שלי לעשות זאת הייתה לגבש קבוצת אנשים מוכשרים שאני אוהבת, רקדנים ובהמשך מוזיקאים, וביחד לשוחח, וליצור בעצמנו מרחב פתוח של 'צבע טרי'. לשמחתי, העבודות שלי התקבלו בעניין ובזרועות פתוחות, ודי מהר הוזמנו ממני עוד ועוד יצירות״.
הטירוף של האידיאל
הזיכרונות מהחיים הקיבוציים, לצד הולדת בנה אלון, הובילו את נטע לאחת מיצירותיה הידועות שנקראת ״חמש מיטות/ ילדי החלום״ (1993), ובהמשך ליצירה ״פרה אדומה״ (1998, בביצוע ״ורטיגו״), ״ששמה הוענק לה בעקבות השוקולד שהיינו מקבלים בכל יום שישי״, מסבירה נטע בחיוך. ״כשהבן שלי נולד עלו אצלי הרבה שאלות לגבי הדרך בה אני גדלתי, איך אני רוצה שהוא יגדל, ובכלל – מאיפה באה האהבה הגדולה הזו לילד שלי? הבנתי שאימא שלי הפסידה את האינטימיות המופלאה שאינה ניתנת לחלוקה באופן שוויוני. נמשכתי לעסוק דרך יצירותיי בטירוף של האידיאל. ניסיתי להבין מה הסיטואציה שגורמת לאנשים להאמין כל כך חזק? איך אפשר להקדיש למען זה את המחשבה, הפרטיות, הדמיון והנפש? הרי היינו חלק מניסיון חברתי ורצון לייצר אדם חדש בעולם חדש. נולדנו לקהילה שבתוכה התבגרנו והפכה להיות סוג של משפחה עבורנו. נכון שבמבחן השנים זה לא התאים לטבע האדם, אבל עדיין, כשמסתכלים על חיי הקהילה – אי אפשר שלא להתפעם! גם לאחר שחייתי 31 שנים בחו״ל – הקיבוץ בו נולדתי תמיד יישאר בית עבורי״.
השנים בהן חיה נטע בארה״ב היו מלאות בעשייה מקצועית; היא הקימה להקת מחול בניו יורק (Neta Dance Company), וחיברה יותר מ-95 יצירות מקוריות שהוצגו בניו יורק, ברחבי ארה״ב ובעולם. יצירותיה זיכו אותה בפרסים רבים, ביניהם אות הוקרה על עבודתה הבין לאומית במחול מטעם הבית הלבן, ופרס מיוחד בכוריאוגרפיה
מבסי שונברג.
גם דרך עבודתה עם הרקדנים בלהקתה, מושפעת מהחיים הקיבוציים. ״לכל רקדן יש אופי משלו, והוא יכול להביא ליצירה את הקול הייחודי שלו. מעניינים אותי יחסים בין אנשים בחלל ובזמן, ובתוך מצבים ותנאים, ובסטודיו שלי נערך תהליך התפתחותי כמו בצלחת פטרי במעבדה. המרחב התנועתי שאני יוצרת יודע להכיל את הקולות השונים, על היתרונות והחסרונות של זה״.
משמעות עמוקה של חיבור לאדמה
ב-2013, חזרה נטע לארץ. אימה כבר נפטרה, והיא חשה צורך ללוות את אביה, בשנות חייו האחרונות. בנוסף, היא נקראה להיות דיקנית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. כיום היא מכהנת כפרופסורית למחול וכוריאוגרפיה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. ״השאלה 'למה חזרת לארץ' מורכבת, במיוחד לאור מצבה הנוכחי של המדינה״, מהרהרת נטע בקול רם. ״תמיד ידעתי שלא אחיה בחו״ל עד סוף ימיי, וההצעה שקיבלתי מהאקדמיה בירושלים לצד מצבו של אבי – הכריעו את הכף. כיום, אני מבינה שנשארתי בארץ, בגלל שלעבודתי כאן יש משמעות עמוקה יותר של חיבור לאדמה, למציאות המורכבת תמיד, לאנשים, לתרבות ולשפה. הנרטיבים השונים והמתנגשים שקיימים פה, הם רקע עשיר ומשמעותי ליצירה שנובעת ומשוחחת עם המציאות המורכבת כל כך שלנו. אחרי הכול האדם מחפש משמעות ושייכות״.
חורים שבהם מסתתרים עולמו, חייו ודמותו עם מות אביה, ניגשו נטע ושני אחיה למלאכת פרוק בית ההורים בלהבות הבשן. בין החפצים, המסמכים והתמונות שהמשפחה הביאה מגרמניה, נתגלו הפתעות וסודות, שעוררו שאלות ועניין רב. ״מצאתי מכתבים מצהיבים בגרמנית מסולסלת, תעודות ישנות, עיטורי גבורה של סבא פליקס ששירת כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, ומזכרות ששייכות לתרבות ולאנשים שאינם עוד איתנו״.
בקיץ 2022 נסעה נטע לברלין ולפרנקפורט בעקבות ההיסטוריה של משפחתה. ״הבאתי איתי מהארץ תיקיית עור אדומה עמוסה בתכתובות ומסמכים שסבתי לקחה איתה ב-1933, כאשר המשפחה ברחה מגרמניה. המעטפות המקומטות, המכתבים והתעודות הישנות הובילו אותי לבתי מגורים, בתי ספר, תחנות רכבת, פארקים, ארכיונים, אתרי הנצחה ובתי קברות. אבל…. לא נותר אחד שיכול היה לספר על האדון הנכבד עם השפם שצולם מאחורי שולחן עץ גדול, או על היפיפייה ההורסת בצילום שמסומן כ'שרלוטנבורג 1890'״.
ההיעדר הנוכח או יותר נכון, מה שהמסמכים והתמונות לא מספרים, עוררו את פולברמכר לחקור ביצירתה את הזיכרון וההיזכרות כפעולה שמייצרת דיאלוג בין האישי ללאומי ובין עבר, הווה ועתיד. ״הבנתי שכאשר האדם האחרון שזוכר הולך לעולמו, נשארים חורים שבהם מסתתרים עולמו, חייו ודמותו. סיקרן אותי להפוך שברי אינפורמציה למשהו חי ונושם, היוצר חוויה שצורבת זיכרון חדש בצופה. אבא השאיר אחריו מאה מטפחות אף, אף אחד מהמשפחה לא רצה את זה, ואני כן. דמיינתי שהמטפחות של אבי עפות ויוצאות בריקוד וולס, והבאתי אותו לקדמת הבמה. המשימה שלי ביצירה 'הארכיון' היא למצוא פתרונות בימתיים למושגים מופשטים כמו 'היעדר' או 'זיכרונות'. מאז המהפכה הדיגיטלית, הדרכים בהן אנו מתקשרים, צורכים ומייצרים מידע, הופכות אותנו לקהי חושים. יצירתי החדשה בנויה כ'אריג זיכרון', המדלג בין כמה מדיות ביטוי, כדמוי לזיכרון אסוציאטיבי, שנע בין הקשרים קוליים, ויזואליים וחושיים״.
משמעויות נוספות בעקבות המתקפה
חיפוש החומרים ליצירה, איסוף המסמכים ותהליך העבודה הבימתי לקראת המופע, נערכו בעיצומה של ההפיכה המשפטית. ״ככל שקראתי חומרים היסטוריים, לא יכולתי להימנע מהשוואת המצב הנוכחי בארץ לחוק הלאום ולחוקי נירנברג. מצאתי שיר סאטירי מ-1931 שנקרא ״היהודים אשמים בכל״. אנה מרי הייס, זמרת יהודיה, הופיעה עם שיר זה על בימות ברלין במופע קברט סטירי של אנטישמיות, והציפה את המאורעות העתידים לבוא. חשתי שהעבודה עם הרקדנים מתחברת עם ההפגנות, והרגשתי בתוכי שהולך להיות חורבן״.
המופע גובש יחד עם קבוצה של ארבעה רקדנים, והיצירה הועלתה בחסות מכון ״ליאו-בק״ בירושלים, ואף התקבלו הזמנות נוספות למופעים בארץ ובפרנקפורט. ״ואז הגיע 7 באוקטובר והכול התפרק. מבחינה לאומית ואישית גם יחד. קודם כול חשבתי מה לעשות ואיך לעזור. עברתי בכל הארץ והעברתי סדנאות מוזיקה, מחול, דמיון וצחוק. הייתי באופקים, שדרות, ים-המלח, ועוד מקומות של מפונים. האירועים המטלטלים, והעובדה ששניים מרקדני הלהקה גויסו למילואים, הובילו אותי לשנות את מרכיבי היצירה, ולזקק את הרעיון לכדי מופע סולו. העיסוק בנוכחים-נפקדים, בהיעדר וזיכרון, קיבל פרשנויות ומשמעויות נוספות בעקבות המתקפה והמלחמה המתמשכת״.
לא רוצה שההיסטוריה תחזור על עצמה
איזו סיבה יש לאנשים לבוא לראות מופע בשם ״היהודים אשמים בכל״, בתקופת מצוקה כמו שלנו?
״התקופה הנוכחית טרגית מאוד. קשה לכולנו להכיל את מה שקרה והאופן היחיד דרכו אני יכולה להבין את זה, הוא לחפש הקשרים וריפוי דרך היצירה.
זה מופע עצוב וגם מצחיק, שמשלב בין תיאטרון, מחול ומוזיקה, ויש בו הרבה הומור. הדרך לנשמה עוברת דרך צחוק ובכי. אני משתמשת בחומרים דוקומנטריים, בהומור שחור, הקהל עושה את ההקשר האקטואלי בעצמו.
זה מופע שמעלה שאלות חשובות על דרכו של זיכרון, על זהות ושייכות. זה מסע שהוא קריאה עבורי, עבורנו. אני לא רוצה שההיסטוריה תחזור על עצמה. האומנות שאני מעלה אינה מגויסת, אלא סיפור אישי, שפוגש את הלאומי ואת האוניברסלי. זו מלאכת הרכבה ופירוק, חיבור בין מה שהיה לבין מה שיהיה.
באמצעות פירורי המידע שאספתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי, אני חוזרת לגרמניה השנואה והאהובה על אימי, הארץ עליה לא דובר בבית, החיים מהם נמלטה לפני 1939, והיא בת 15 בלבד. דווקא כאן ועכשיו, בזמן המלחמה ובעיצומו של משבר רב שכבתי הנוגע בכל רובד של חיינו, שאלת הזיכרון ומשמעותו הופכת לחשובה ולדחופה יותר. זהו איננו עיסוק 'טרחני' בעבר, אלא שרטוט מפה שמסומן בה עיגול אדום, ובתוכו כתוב: ישראל 2024/2023, וגרמניה 1933-45. משם לפה, ולאן עכשיו?״.
