בין הפֶטיש לסדן 

הדי בן עמר מגלה למה יש לו fetish. לא מה שחשבתם ואולי דווקא כן? 

יש בי חיבה גדולה למחשופי נשים ולספרי עיון. 

לגבי הראשון לא ארחיב כאן את הדיבור, מאחר ויש בין קוראיי ואף יותר מכך בין קוראותיי מי שיראה בכך חיפצון, רחמנא ליצלן, ולאור המוניטין השלילי של החיפצון עדיף שאסתום את הפה בעניין הראשון, על אף שמאז ומתמיד מקנן בי חשד עמום שהסיבה העיקרית לשמה נוצרו המחשופים ההם היא כדי שאנעץ בהם מבט עגום ואגלה בהם עניין עמוק. 

על כן אתמקד כאן, במטותא מכם, בחיבתי המופלגת, עד כדי פֶטִיש, לספרי עיון. 

ולהלן: 

כשאני רואה ספרי עיון על המדף שבחנות הספרים, מונחים עירום ועריה זה בצד זה וקורצים אלי באמצעות ההבטחות הצפונות בשם הספר שעל הכריכה, ובתוכֶן המגרה והמרומז הפרוש בתקציר שבגב העטיפה, אני יודע שלא אוכל לעמוד בפניהם, מאחר והם מבטיחים לי בקריצה את מה שאני מפנטז עליו מאז ומתמיד ולא מצליח לממש – הם מבטיחים לעשות אותי יותר משכיל ממה שהנני עכשיו. 

הם מבטיחים להוסיף לי ידע! 

 איך אפשר לעמוד בפיתוי כזה? 

כשאני רואה ספר כזה מונח על המדף שבמרכז המסחרי, אני מתחיל לחוש רעד קל, ופעימות הלב שלי מתגברות והנשימה נעשית איטית וכבדה וההתרגשות הולכת וגדלה. והנה, למקרה הזה של התרגשות ארוטית שאני חש כשהספר מונח לפני יש פתרון פשוט וקל, והוא מתמצה לכדי פעולה שהיא מסחרית במהותה, גם אם בעיניי יש לה משמעות הרבה יותר גדולה: אני משלשל את תמורתו של הספר טבין ותקילין לידי אלכס, ידידי ומנהל החנות, וקונה את הספר. 

והספר נעשה שלי. 

אכן, גם אני יודע, כמו כל אדם בוגר ומיושב בדעתו, שלא הכול ניתן לבלוע בחיים ויש מצבים שצריך אדם ללמוד לוותר בהם, ועל כן מעת לעת כשאני נכנס לחנות הספרים וידידי אלכס אומר לי: "שמע, הגיע ספר חדש מהמוזרים האלה שאתה אוהב", אני נד בראשי ואומר: "אין מצב! אתה יודע איזו ערימה שוכבת לי על הכוננית ליד המיטה ומחכה שאקרא אותה? אין מצב שאני קונה עוד אחד!" 

ואז אלכס אומר: "אהה". ושותק.  

וממתין.  

ממתין עד לרגע בו אני פותח את הפה ושואל בשקט, בלחש כמעט: "על מה הספר הזה? ואיפה הוא נמצא?" 

ואלכס אומר: "הנה, על המדף מולך". 

ואז אני רואה את ספרו של מיצ'יו קאקיו "העתיד של המוח" והידיים שלי מתחילות לרעוד, והבטן שלי מתמלאת פרפרים, והנשימה נעשית כבדה, והלב מתחיל להלום, ואני לוקח אותו ליד ואומר: "רק נראה מה כתוב על הגב של העטיפה". 

ואלכס אומר: "אהה". 

וכשאני מגיע לעמוד עשר אני אומר לאלכס: "טוב, אני לא עומד בזה. אבל דע לך שעד שאסיים אותו – והוא האחרון בערמה – לא קונה אצלך יותר כלום חוץ מעיתון". 

ואלכס אומר: "אהה." 

ואז הוא אומר: "רק דע לך שנפלת על יום משוגע – השבוע כל מי שנולד בספטמבר וקונה ספר מאלו שבמבצע, כמו הספר הזה שאתה מחזיק ביד, יכול לקנות ספר שני בעשרה שקלים. לא חבל?" 

"אבל נולדתי במרץ", אני אומר לו. 

"תלוי מתי מתחילים לספור את השנה", אלכס אומר. "לפי הספירה שלי נולדת בספטמבר. לא חבל שתפספס כזה מבצע משוגע?" 

וכך שוכבת לה ליד המיטה שלי, ועל הכוננית שבחדר השינה, ועל המדפים בחדר העבודה, ובמדף שבשירותים ועל המדף שליד האמבטיה עצמה, ערימה הולכת ומתגבהת המורכבת מספרי מתמטיקה תיאורטית, פיזיקה שימושית, אנתרופולוגיה חברתית, פסיכופתולוגיה קלינית, היסטוריה אנושית, היקום ומרחביו והאטום ומרכיביו, ולך דע מה עוד. 

וגם חוברת מצוירת של טינטין כדי שיהיה לי משהו לקרוא בין לבין. 

כשאני קונה את ספרי העיון הללו אין לי כל ספק שיום יבוא וגם אצליח לקרוא אותם, ואם לא את כולם אז לפחות חלק מהם. כמו שאהיד מתאבד מוסלמי אני מאמין שיום יבוא ואמצא את עצמי בגן העדן של השאהידים הספרותיים כשסביבי שבעים ושניים ספרים בתוליים, דפיהם חלקים וללא קמטים, ואין לי עבודה שצריך לסיים, ואין חשבונות שצריך לשלם, ואין טלפונים שצריך לענות עליהם, ואין התחייבויות שהבטחת לבת-הזוג לסיים עד סוף השבוע כשמדובר היה בשבוע הראשון של השנה שעברה, ואין טסט לאוטו לטפל בו ותשלומי מע"מ ומס-הכנסה וביטוח לאומי וארנונה למועצה, אין כלום מכל אלה, ורק יש שם כורסה נוחה ליד שולחן כתיבה ריק מחפצים, שולחן שרק ספרים מונחים עליו, פתוחים לרווחה, וכל שעליך לעשות הוא לשבת ולקרוא בהם.  

אז בינתיים מה שקורה הוא שאני מביט בערמות הספרים ההולכות ומתגבהות, ואומר לעצמי: "אני לא מכור! ממש לא! אני לגמרי בשליטה! אני יכול להפסיק מתי שרק ארצה! פשוט לא בא לי להפסיק עם זה עכשיו! כשבאמת ארצה – אפסיק!" 

ואני יודע שזה לעולם לא יקרה. 

כי אני יודע שהספרים הללו נועדו להשיג מטרה בלתי-מושגת, מטרה שהיא כמו להגיע אל האופק, כמו להקיף את העולם כדי לתפוס את עצמי בזנב, כמו לשאוב מים באצבעון מהאוקיינוס במטרה לייבש את הים: 

הם נועדו לעשות אותי לאיש חכם.