מהן חמש החרטות הגדולות בקרב ההולכים למות ומה חושב עליהן הדי בן עמר? רמז: לא בוכים על חלב שנשפך
בשנות ה-90 המוקדמות ראיתי את הסרט "לקום אתמול בבוקר" בכיכובו של ביל מארי בתפקיד שדר הטלוויזיה פיל קונורס, שנשלח לקריין ב"יום המרמיטה" בעיירה קטנה שכוחת אל, מלווה במפיקה אנדי מקדואל היפה. פיל העיתונאי נקלע ללולאת זמן, כשהוא מוצא את עצמו מתעורר כל בוקר מחדש לאותו יום, "יום המרמיטה", ומתחיל כל בוקר את אותו יום מחדש.
פיל העיתונאי הוא האדם היחיד המודע לכך שהיום חוזר על עצמו, בעוד כל השאר אינם מודעים לכך שהיום בו הם נמצאים כבר היה והתרחש – אתמול, שלשום, ואין ספור פעמים נוספות לפניהם.
פיל קונורס בתחילת הסרט הוא עיתונאי ציני ומיזנתרופ, שנקלע לייאוש ודכדוך עקב אי-היכולת להשתחרר מלולאת הזמן ולהתעורר אל יום חדש. בתחילה הציניות והמיזנתרופיה שלו גדלות, אבל ככל שהלולאה הולכת וחוזרת על עצמה, פיל מתחיל להפנים שיש לו הזדמנות לתקן טעויות שנעשו על ידו ביום הזה. וכך, ככל שהיום חוזר על עצמו שוב ושוב, פיל לומד גם לעזור לאחרים, שבמהלך היום הזה קרו להם אירועים לא נעימים, ולמנוע אותם.
פיל המיזנתרופ והציניקן הופך במהלך הסרט לאדם מועיל לאחרים, כשבכל פעם שהיום חוזר שוב על עצמו, הוא מלטש ומתקן עוד דבר ועוד דבר בעצמו ובמתרחש סביבו, על בסיס אירועי אתמול. הוא נעשה לאדם כל כך חיובי, עד שאפילו המפיקה היפה שאינה סובלת אותו בפתיחת הסרט, ושבה הוא מתאהב, מתחילה להחזיר לו אהבה.
אני מנחש שבסופו של דבר, סוף שאותו לא רואים בסרט עצמו, הוא מתחתן עם המפיקה, רק כדי לגלות שחיי הנישואין והמשפחה הם לולאת זמן בפני עצמה, אבל לא כאן המקום לדון בזה.
להתפשר על חיים בינוניים
ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות אוסטרלית שהתמחתה בליווי חולים סופניים בתקופת חייהם האחרונה, בין אם בביתם ובין אם בהוספיס. מטבע הדברים מתנהלות במצב זה שיחות ברמה האישית והמעמיקה ביותר בין חולים סופניים לאחיות המלוות אותם, וכך מצאה עצמה ברוני וור משוחחת עם חולים שקיצם קרב ושאותם ליוותה, על הנושא הבא: על מה הם מתחרטים שעשו ולא עשו במהלך חייהם.
את השיחות הללו העלתה ברוני וור תחילה בבלוג באינטרנט, וכשראתה שהבלוג מעורר עניין בציבור הפכה את השיחות לספר. הספר נקרא: "חמש החרטות הגדולות של ההולכים למות". (The Top Five Regrets Of The Dying)
ואלו הן חמש החרטות הגדולות והנפוצות בקרב ההולכים למות, מהנפוצה ביותר ועד הפחות פופולרית, ממקלדתה של ברוני וור:
- הלוואי והיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי ולא לציפיות של אחרים ממני "זו החרטה הנפוצה ביותר. כשאנשים מבינים שחייהם עומדים להסתיים ומתבוננים אחורה בבהירות, קל להם לראות כמה חלומות הם לא מימשו. רובם לא חתרו להגשים אפילו חצי מהחלומות שלהם, ונאלצים למות כשהם מבינים שהסיבה היא ההחלטות שקיבלו או לא קיבלו. לא רבים מבינים איזה חופש נותנת לנו הבריאות, וכשהם מבינים זה כבר מאוחר מדי".
- הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה "האמירה הזו הגיעה מכל אחד מהגברים בהם טיפלתי. הם פספסו את הנעורים של הילדים שלהם ואת זמן האיכות עם בת הזוג, והתחרטו שבזבזו כל כך הרבה מחייהם על פרנסה וקריירה".
- הלוואי והיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי "אנשים רבים הדחיקו את הרגשות שלהם בשביל לחיות בשלום עם אחרים. כתוצאה מכך, הם נאלצו להתפשר על חיים בינוניים ולא זכו להיות כל מה שהם יכלו להיות. הרבה מהם חלו כתוצאה מהמרירות והטינה שהם פיתחו בשל כך".
- הלוואי והייתי נשאר בקשר עם החברים שלי "רבים מהם לא הבינו את היתרונות של שמירה על קשר עם חברים ותיקים עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז לא תמיד יכלו לחדש את הקשרים הללו. הם היו כל כך מרוכזים בחייהם שלהם, עד שהם נתנו לחברויות ישנות וחזקות להתאדות לאורך השנים. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם עומדים למות".
- הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר "הופתעתי ממספר האנשים שציינו את החרטה הזו. הרבה מהם לא הבינו עד מותם שאושר הוא בחירה. הם היו תקועים בהרגלים ישנים ופחדו משינוי, וזה גרם להם להעמיד פנים בפני הסביבה ובפני עצמם שהם היו מסופקים, כשלמעשה בתוך תוכם הם רצו לצחוק מהלב ולהכניס לחייהם קצת רוח שטות. הדבר הזה השפיע על מצבם הנפשי, וגם הבריאותי".
מרשים, הלא כך?
אז לא – הכול חרטא אחת גדולה.
חלב שנשפך
אם למדתי משהו ב-70 שנות חיי שלגביו אני בטוח במאה אחוז, הרי זה הדבר: חרטה היא בזבוז של זמן ואנרגיה. רגש שכולו התפנקות ברחמים עצמיים שאינה מובילה לשום מקום ואין בה כל תועלת.
ולמה אין בחרטה שום תועלת? כי הזמן הוא ליניארי. למרות תיאוריות חדשות ולא כל כך חדשות, חלקן מתורת הקוונטים וחלקן מתורת היחסות ומתיאוריות פיזיקליות אחרות, הזמן כפי שהוא רלוונטי לחיינו וכפי שהוא מוכר לנו הוא ליניארי בלבד – הוא הולך מהעבר אל העתיד. הזמן בממד המוכר לנו אינו חוזר לאחור. ועל כן: מה שהיה – היה. ואם אתם רוצים להביט לאחור כדי להסיק מסקנות – עשו זאת במבט מפוכח.
מה עניין חרטה לכאן?
וכשתסיקו את המסקנות מהעבר – תיישמו אותן בעתיד, אותו עתיד שעדיין נשאר לכם. ואם אתם חולה סופני הנוטה למות שכנראה לא נותר לו עתיד – אז לא. אל תיישמו כלום אם לא ניתן.
מה עניין חרטה לכאן?
ולמה לבזבז עליה את הזמן שעדיין נותר לכם?
חרטה היא בכי על חלב שנשפך – החלב הרי כבר נשפך, כל מה שנשאר לכם לעשות הוא לנגב את הרצפה ולהשיג חלב חדש, ואם לא ניתן, תלמדו להסתדר בלעדיו.
מה עניין חרטה לכאן?
במהלך חייכם עשיתם את הטוב ביותר שיכולתם לעשות בתנאים הנתונים אז, כי אילו יכולתם לעשות אחרת, והייתם חושבים שזה טוב יותר – הייתם עושים זאת כבר אז. אבל פעלתם במסגרת המידע שבידכם, ובמסגרת החולשות שלכם, והפחדים שלכם, והיכולות שלכם, שזה אומר – עשיתם את הכי טוב שיכולתם לעשות. וכשקואוצ'רים ומדריכי-חרטא-לחיים הסבירו לכם שאתם צריכים ויכולים יותר, ולא הצלחתם – זה מה שיכולתם לעשות!
את הכי טוב שלכם!
אני בן 70 כיום ולא מתחרט על כלום. אני יודע שבכל רגע נתון עשיתי הכי טוב שיכולתי – במסגרת היכולת שלי.
אם היינו יכולים לעשות יותר מזה – היינו עושים. ואם לא יכולנו – אין לנו במה להתבייש ועל מה להתחרט, כי בסופו של תהליך ממילא נגיע למקום שכולם מגיעים אליו – נמות.
וכך או כך – הכול יימחק.
אז למה לבזבז את הזמן שנותר על חרטות?
נצלו את הזמן שנותר עד מותכם למשהו מועיל יותר. תיהנו מהזיכרונות הטובים, ואם אין לכם כאלה אל תתחרטו על זה – ממילא עם מותכם גם זה יימחק.
אלא אם אתם העיתונאי שבו פתחתי את הטור הזה, ואתם עומדים לקום מחר בבוקר שוב לבוקר של היום, ולחיות את אותו היום מחדש – במקרה כזה יש היגיון בכך שתתחרטו ותעשו את הדברים אחרת.
אבל האם אתם פיל קונורס?
