הדי בן עמר הוא אולי לא גיבור מהמיתולוגיה היוונית אבל הוא בהחלט מגיע להישגים כשל אחד כזה
בשעה 14:30 בצוהריים נכנסתי כאדם בריא בנפשו, פחות או יותר, עם עבר עשיר מאחוריו ושאריות של עתיד לא-ברור לפניו, בשערי איקאה שבקריית-אתא.
כמעט חמש שעות מאוחר יותר, בשעה 19:10, יצאתי מפתח היציאה של "איקאה" קריית-אתא – שבר כלי, אדם רצוץ, איש שעתידו מאחוריו והוא רק חולם לראות שוב את הבית שהשאיר הרחק באזורי הציוויליזציה, מעבר להרי החושך, אי-שם ביד חנה.
באמצע, בין שתי השעות המצוינות כאן למעלה, הייתי שבוי בידי שתי נשים זרות, שלפני השתלשלות העניינים הזו היו מוכרות לי כאישה שאיתה התחתנתי פעם, בעבר הרחוק, והבת המשותפת שילדנו.
שבוי בידיהן ללא מפלט או פתח הצלה.
כתבתי כאן פעם טור שנקרא "המדור השביעי בגיהינום", טור שתיאר חלום בלהות בצורת אוניית הקרוזים הגדולה בעולם שבה כלואים בו-זמנית 5,000 נוסעים ו-2,500 אנשי צוות, סגורים באונייה בלב ים, מוקפים מים מכל עבריהם, ואין לאן לברוח.
אז בשבוע שעבר הייתי במדור שלפני המדור ההוא בגיהינום, הוא המדור השישי אם אני סופר נכון.
קוראים למדור הזה איקאה.
ואומנם אינך סגור במקום הזה עם כמה אלפי אנשים בלב ים, כמו במדור השביעי, אבל אתה סגור עם כמה מאות לקוחות ומוכרים, תחת שמירה של שתי נשים, ובמקום ים אתה מוקף באינסוף רהיטים, וסדינים, וציפות, וכלי מטבח, וכוסות לתה וקפה, וסכו"ם, ומנורות, ואמבטיות, ואסלות וכיורים וברזים שאינם מחוברים לשום מקום, וכל שאר ומיני מרעין בישין שגורמים לשתי הנשים הללו שהזכרתי קודם, שתי הנשים שמהלכות ביניהם, לעצור מדי חצי מטר או 30 סנטימטר ולהניד בראשן ולומר: "אה! תראי! זה דווקא נראה מעניין!"
גהינום!
קצה חוט
המיתולוגיה היוונית מספרת על מינוֹס שרצה להיעשות למלך כרתים – הוא ולא אחיו.
אי לכך, התפלל מינוֹס אל פוסידון אל הים וביקש ממנו לעשות בכוחו כדי להפוך את מינוס למלך האי, ובתמורה לכך יקריב מינוס לאל פוסידון את היצור הראשון שייצא מהים.
וכך הוסכם.
מינוֹס נעשה למלך כרתים, ופוסידון שלח לו מן הים פר יפהפה ולבן שאותו יקריב לו המלך החדש. אבל רחמיו של מינוֹס נכמרו על הפר היפהפה, והוא הקריב לפוסידון פר רגיל. בכעסו כי רב גרם פוסידון לפסיפיאה, אשתו של מינוס, להזדווג עם הפר, ונולד המינוטאור – יצור שחציו אדם וחציו פר.
המינוטאור היה יצור אכזרי ופראי שהטיל פחד על תושבי האי ופגע בהם, על כן נעזר מינוס באדריכל ידוע שתכנן עבורו מבוך מסובך עד מאוד שנקרא "לבירינת". בתוך הלבירינת הזה נכלא המינוטאור, ולא יכול היה לצאת.
מדי שנה הקריבו תושבי כרתים למינוטאור שבעה נערים ושבע נערות, שהוכנסו אל תוך הלבירינת ולא מצאו את דרכם החוצה. הם היו מנחה למינוטאור כדי שיישאר בלבירינת ולא ייצא.
כך התנהלו הדברים על מי-מנוחות עד שהגיע למקום תזאוס הגיבור, ותזאוס הגיבור התנדב להיכנס אל המבוך יחד עם נגלה של שבעה נערים ושבע נערות, כדי להרוג את המינוטאור.
כדי להוסיף נופך רומנטי לסיפור, התאהבה אריאדנה, בתו של מינוס, בתזאוס. מתוך דאגתה לו היא נתנה לו כדור של חוט צמר שאותו פרם לאורך דרכו במבוך, ככל שנכנס יותר ויותר עמוק אל תוכו. כשפגש תזאוס במינוטאור הוא הרג אותו, ואז החל לגלגל את החוט חזרה, וכך מצא את דרכו החוצה.
כשאני נכנס למבוך של איקאה אני מתפלל שתצא מאחת הסמטאות אריאדנה, שתתן בידי קצה חוט שיוביל אותי החוצה מן המבוך, וגם אני תמיד דרוך בהמתנה שמאחת מהסתעפויות המבוך ייצא אלי המינוטאור ויטרוף אותי.
בינתיים עד היום הוא טרף רק את הארנק שלי ואת חשבון הבנק, אבל לך דע מה יהיה הלאה.
מוגש כקורבן
ברור לכם שרק התלוצצתי בקטע הקודם.
התלוצצתי בעניין המינוטאור באיקאה, כי ברור לכל בר-דעת שלא יכול להיות שבמבוך של איקאה יסתתר מינוטאור. שהרי כל אחד מבין שאם במבוך של איקאה יסתתר יצור פראי וטורף אנשים, או לפחות יצור הטורף את הארנק שלהם, יצור שחציו פר וחציו אדם, שמו לא יהיה מינוטאור.
בהסתברות של מאה אחוזים יקראו לו רסמוסן.
או ביורן.
כל שאר הסיפור המיתולוגי לגמרי נכון כאן: אנשים מוכנסים למבוך והופכים טרף למכונת הצריכה שגורמת להם לקנות עוד ועוד דברים שאינם באמת צריכים ואין הם זקוקים להם, ובלבד שיקריבו עוד כמה שקלים לפוסידון וירגישו טוב עם עצמם, שזה לגמרי בסדר מצידי.
חוץ מהפעמים שאני זה שמוגש כקורבן.
כמו הפעם שעליה אני מספר כאן.
והסיבה שנוכחותי הייתה נחוצה בפעם שעליה אני מספר כאן היא זו: אני נוהג ברכב גדול שניתן לפתיחה מאחור ויודע להכיל הרבה מאריזות הקרטון שאיקאה מצטיינת בהן.
וגם אני עדיין מתאמן במכון הכושר בקלנסווה, ומרים משקלים כבדים, ועל כן אני בדיוק האיש המתאים להעביר את האריזות הכבדות הללו מהמדפים שבאחורי החנות אל העגלות הגדולות, ואחר כך להעמיס אותן מהעגלות אל המכונית, ועל כן אני נחשב עדיין למשהו שימושי בעיני זוגתי לחיים ארוכים, שימושי כמעט כמו מערכת אחסון "סמוסטאד" או משטח חיתוך "פינפורדלה".
אבל החלטתי שלא להיות פראייר הפעם, על כן הצטיידתי בשני תשבצי היגיון כבדי משקל של "הארץ", וגם בספר עיון כבד לא פחות של יובל נוח הררי, ומיד כשנכנסנו הצהרתי בפני שתי הנשים שאתי שאני הולך לחפש את החברים שלי בבית הקפה שבין הקומות, ושיתקשרו אלי עם הסיום, כשתגיע העת להעמיס את הקרטונים.
הצטיידתי בכוס קפה וקרואסון טרי, והתיישבתי אל השולחן לתת דעתי אל התשבצים שאתי.
והנה, מסתבר שאיקאה נוהגים ברוחב לב, וכשאתה משלם עבור הקפה, אתה בעצם משלם עבור הספל(!) של הקפה, ורשאי אתה למלא אותו שוב ושוב ככל שתרצה.
אני לא מניח שהם לקחו בחשבון שמישהו ייתקע כמוני בבית הקפה לחמש שעות, כי אז הם יפשטו את הרגל.
אבל אני נתקעתי שם כך.
על כן חזרתי ומילאתי את ספל הקפה שוב ושוב, ומה שקרה, על פי חוקי הטבע ועל פי חוקי היסוד של הבריאה, שאחרי חמישה ספלים כאלה הייתי צריך ללכת לשירותים.
הבעיה בהליכה לשירותים היא, שאם אתה משאיר את הספל על השולחן והולך להתרוקן, מגיעה המנקה ואוספת את הספל, וכשאתה חוזר אתה צריך לשלם שוב, אם חשקה נפשך בספל נוסף, כשאינך יודע מתי תראה את הבית.
שלא תהיה אי-הבנה – אין לי כל בעיה לשלם חמישה שקלים נוספים עבור ספל כזה, אבל כשכבר קיבלת את הספל והוא אצלך, כל קפה נוסף כמוהו כשי חינם! ועניין התשלום עבור הספל הנוסף איננו נושא פיננסי כלל ועיקר, אלא הוא הופך לעניין של עיקרון!
של פרינציפ!!!
שילמתי על הספל הזה, ועד שלא אחליט אחרת, לא אניח אותו מידי, ויהי מה!!!
וכך מצאתי עצמי עומד בשירותים, ידי האחת אוחזת במה שמקובל להחזיק בידך כשאתה מתרוקן מנוזליך, וידי השנייה אוחזת בספל ריק.
כי ברור היה לי שבמלחמת המוחות שביני ובין המינוטאור של איקאה על חמשת השקלים הללו של הספל – אני אצא המנצח!
כמו תזאוס.
